נזר הקודש - חולין ריג

מטו"מ הי"ג, הרי חזינן דהשערות מביאין טומאה רק אינו מבואר אם משום יד או משום שומר, ונפק"מ אם הוא משום יד לא בעינן כנגד הבשר, ולפלא שלא כתב הרמב"ם מאיזה טעם הוא מכניס טומאה. ולפי הנראה כיון דר' יוחנן סבר משום יד וכיון שקיי"ל בכל מקום כר' יוחנן לגבי' ריש לקיש לבר מהני תלת ממילא אית לן לומר דמשום יד הוא. אבל לפלא אשר בפר"א מאבוה"ט הי"א בעור של נבלה כתב ובשערו שכנגדו מאחורי העור נטמא מפני שהעור בשערו שומר לבשר יעו"ש. וזהו בהא דפליגי הכא באיכא דמתני לה אמתניתין אם נימא הוי שומר פסק כר' יוחנן דנימא הוי שומר, ומשמע אבל יד לא הוי ונפק"מ דבעינן כנגד הבשר, וא"כ מדוע לא כתב בטומאת מת דבעינן כנגד הבשר ומשום שומר, ואפשר לומר דשאני גבי מת דהשער המחובר מקרי תמיד כנגד הבשר מטעם טומאה בחיבורין שרבתה תורה למת, וזהו שכל המחובר למת הכל טמא ויש בה משום יד ומשום שומר גם כן. ושאני מהא דשני חצאי זיתים דפליגי לעיל בסוגיא אם משום יד או משום שומר, דשאני עצמות הנפרדים ממת, אבל בחיבורין למת יש בה משום שניהם משום יד ומשום שומר, ולהכי לא נחית הרמב"ם לזה וכתב לשון המשנה סתם

ובזה יש ליישב פירש"י דמפרש לענין נגיעה בחתיכת עור ועלי' בראשה אחד כזית בשר, והיינו בעור של נבלה ולא מפרש בטומאת מת משום דבטומאת מת בהנוגע בשערו בשעת חיבורו, ופליגי בזה ר' יוחנן וריש לקיש דריש לקיש סבר שהוא משום שומר ור' יוחנן סבר שהוא משום יד. והרמב"ם פסק שהוא משום שומר, וזהו כאיכא דמתני לה אמתניתין

ובזה שכתבנו לא קשה מה שכתבנו לעיל קי"ח בהא דתנן כל שאינו לא יד ולא שומר פירש"י שהוא שער, וכתבנו להקשות מהא דשער של המת בשעת חיבורן הכל טמא, דשאני שער המת בשעת חיבורן, וע"כ דכוונת רש"י על שער בפירות וכמו שפירש הרב ברטנורא

ולפי"ז הא דנקט הש"ס גופא דמשמע דפליגי בשערות של המת הוא רק לדוגמא אבל לא מיירי לטומאת אהל אלא מיירי בנגיעה בטומאה

אבל עדיין קשה הלא יצוייר בעור אדם ויש עליו כזית בשר ולמעלה מהעור יש שערות, איזה דין להם. והיינו גם לטומאת אהל דהרי כזית בשר מן המת מטמא באהל, ובזה ליתא לדין טומאה בחיבורין, ושייך בזה לדון על השערות האלה אם יש להם דין יד או שומר, ושפיר מתפרשא דבזה פליגי ר' יוחנן ור"ל. וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' מדוע נאיד רש"י מלפרש לטומאת אהל, וגם מדוע השמיט הרמב"ם לפרש אם הוא מטעם יד או מטעם שומר

ונראה דכל ענין שער שבאדם הכוונה שער שעל הראש ולא שער שבגוף, והיינו השער שעל הגולגולת דשערות האלו נחשבים מחובר, אבל שער שבגוף אינם נחשבים למחובר שיהיה דינם כמו הגוף ממש. והנה שער של הראש שהוא הגולגולת מטמא באהל כמו שחשיב התנא והרמב"ם, ושערות האלה תורת מחובר למת נינהו ודינם כמת עצמו, והיינו דגולגולת נחשב כמת שלם, וליתא בזה לומר ולדון לא משום יד ולא משום שומר, כיון דנחשבים כמת עצמו, וע"כ מפרשים רש"י והרמב"ם דכל עיקר פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש גם כן בהדברים המטמאים במגע לחודיא כמו בבשר נבלה ושערות שעליהם, כמו שכתבנו לעיל

ולפי זה יש לפרש כוונת רש"י שמפרש בהא דלא יד ולא שומר שהוא שער, יש לפרש גם על שער המת, אבל הכוונה שער כזה שאין לו דין מחובר למת, דהיינו שער שעל הגוף שאין דינו מחובר למת, וכמוש"נ

ק"כ והרוטב מאי רוטב אמר רבא שומנא אמר לו אביי הוא עצמו יטמא טו"א אלא חלא דקריש. וכתבו התוס' הוי מצי למימר יטמא טומאת נבלות. ונראה דבזה איכא למימר דאיכא ברוטב גם החלב של נבלה וחלב אין בו טומאת נבלות, וכיון דאיכא תערובות של נבלה בהרוטב, להכי לא פסיקא מילתא ליפרוך לטמא טומאת נבלות, להכי פריך מטומאת אוכלין

עוד כתבו התוס' א"נ טומאת נבלות לא מטמא דאיכא מילי טובא דמטמא טו"א ולא מטמא טומאת נבלות כדתנן לעיל השוחט בהמה לעכו"ם ומפרכסת וכו'. ויש להבין מה שייך איכא מילי טובא דהלא הכא בנבלה מיירי וע"כ דמטמא טומאת נבלות, וגם איזה שייכות להא דהשוחט בהמה לעכו"ם דשאני התם שהיא מפרכסת שהיא כחיה, משא"כ הכא דמיירי בבישול נבלה, ומצאתי במהר"ם שתמה בזה

ונראה דכוונת התוס' דיש לפרש המשנה באופן שאין לטמא הרוטב משום נבלה כגון אם בישל דבר איסור כזה שאין בו משום נבלה אלא איסור אחר, והרוטב הזה הוא רוטב של איסור וקאמר התנא דמצטרף לטומאת אוכלין, ובאופן הזה בנבלה אין מצטרף לטומאת נבלות, וע"ז פריך אביי דבאופן הזה הוא עצמו אוכל הוא, ולא מצי פריך דיטמא טומאת נבלות. כיון דלא מיירי המשנה בזה שהרוטב בא מנבלה. והביאו דוגמא מהא דהשוחט בהמה טמאה לעכו"ם ומפרכסת דאם חתך בשר בעודה מפרכסת אין בזה משום טומאת נבלות, ויצוייר דהמשנה מיירי באיסור רוטב כזה, ואין בה משום נבלות, ועל זה אמר אביי דהוא עצמו יטמא משום טו"א

איברא דעדיין יש להקשות מסיפא דקאמר התנא אבל לא טומאת נבלות, והיינו דהשומן הזה אינו מצטרף לטומאת נבלות, ועל זה יש להקשות מדוע לא יטמא הוא עצמו משום נבלות. אבל אין להקשות על אביי מדוע לא פריך מסיפא כיון דמקשה מרישא מהא דטו"א, והיינו דאם היה מקשה מסיפא מהא דנבלות הוי מקשינן עליו מדוע לא פריך מרישא מטו"א, כן נראה בכוונת התוס'

והנה בהגהות הרש"ש הקשה לפרש"י ותוס' בכורות ו', דהא דחלב נבלת בהמה טהורה טהור מלטמא טומאת נבלות, דהוא הדין השומן, וא"כ מה זה דהקשו התוס' דליטמא טומאת נבלות, ומטעם זה כתב דהתוס' כוונתם על קושיות אביי בפירוש הא קיפה, ומזה השיג על המהר"ם שמפרש דהתוס' הקשו בהא דרוטב יעו"ש. אמנם לדעתי שגה בפירוש רש"י ותוס' בבכורות דהתם לא הוי הכוונה דשומן דנבלה דין חלב עליו להיות טהור מטומאת נבלות, אלא שם הביאור דנקרא בשם חלב אבל לא הוי בדין חלב, וביארנו זה בספרנו נזר הקודש למס' בכורות. ומטעם זה לא קשה גם כן מהא דהקשה הרש"ש בהא דזבחים יצא חלב חיה שחלבה מותר כמו כן נמעט מזה חלב טהור דהיינו שומן שמותר, יעו"ש. דזה לא קשה דע"כ שומן דטהור הוא בכלל בשר, עי' ר"ן פרק גיד הנשה, וברש"ל פסחים ל'. ודברי המהר"ם נכונים דהתוס' כוונתם על הא דרוטב, וכוונת התוס' כמו שכתבנו

שם, תנן התם הקפה את הדם ואכלו, ופירש"י על יד האור, יעו"ש. והיינו דשיטת רש"י דדם שבישלו חייב, וזהו רש"י לשיטתו דסבר כן לעיל ק"ט בהא דהלב קורעו וכו' יעו"ש. והיינו דסבר דליתא להלכתא הא דזעירי שם במנחות כ"א דדם שבישלו אינו עובר עליו, וכן משמע שיטת הרמב"ם והרי"ף דלא הביאו בהלכותיהם הא דזעירי. אבל התוס' כתבו הכא דמיירי שהקפהו בחמה דאם על ידי האור אינו עובר עליו, מטעם דדם שבישלו אינו עובר עליו

והנה הר"ן בחידושיו כתב כי יש להוכיח מהא דתנן לעיל קט"ז חומר בחלב מבדם וחומר בדם מבחלב, ולא קתני חומר בחלב שהחלב בין אכלו חי בין אכלו מבושל חייב, ואילו דם אכלו חי לוקה, ואכלו מבושל אינו לוקה. משמע מזה דגבי דם גם אם אכלו מבושל לוקה, יעו"ש. ולכאורה הוא ראיה עצומה, אבל תקשה לאידך גיסא מדוע לא פריך הש"ס לזעירי ממשנה ערוכה. ומצאתי בתוס' ר"ע שהקשה בזה. אבל נראה דיש לומר דלזעירי נפיק דם מבושל מתורת דם וכמו שאיתא במנחות שם כיון דמלחו נפיק ליה מתורת דם. והביאור בזה דמפני השינוי דהאור משויהו למין אחר, א"כ לא שייך למימר חומר