נזר הקודש - חולין ריב

דהרי אכתי קשה דרבי יוחנן סבר דאין יד לפחות מכפול וכמו שפירש"י לעיל בדברי ר' יוחנן, וא"כ לא מצי סבר גם כת"ק. וע"כ דסבר ר' יוחנן בדברי ת"ק דשני עצמות דוקא, וא"כ לא מצי לאוקמי' בשומר דא"כ אפילו שלשה עצמות גם כן ולהכי מוכרח לאוקמי' ביד וכת"ק, וצ"ע

והטעם בזה דמפרש ר' יוחנן דלת"ק שני עצמות דוקא הוא מפני ר' יהודה בן נקוסא דקאמר דשני עצמות אין מצטרפין מטעם דאין יד לפחות מכזית, והת"ק סבר דיש יד לפחות מכזית, אבל אם אמרינן דת"ק סבר דשני עצמות לאו דוקא והוא הדין שלשה עצמות, ויש יד גם לפחות מכפול א"כ הוי פלוגתא רחוקה בין ת"ק לר"י בן נקוסא, ולהכי סבר ר' יוחנן דשני עצמות דוקא, וגם ת"ק מודה דאין יד לפחות מכפול

ובזה יש להטעים וליישב הא דהקשו הראשונים מדוע לא פריך הש"ס מהמשנה, והיינו דמהמשנה שלא הוזכר דברי ר' יהודה בן נקוסא יש לפרש דשני עצמות לאו דוקא, אלא גם שלשה עצמות ויש יד לפחות מכפול גם כן. ותקשה מזה לר' יוחנן גם כן. ותקשה בין לרב ובין לר' יוחנן, ולהכי פריך הש"ס מהברייתא דאיתא דר' יהודה בן נקוסא פליג על שני עצמות. מזה מוכח דע"כ שני עצמות דקאמר ת"ק הוא דוקא, ולא קשה לר' יוחנן מטעם דר' יוחנן מפרש כן התוספתא ורק לרב הוי פירכא, וכמוש"נ

ת"ש, ראב"ע מטהר בשל פול ומטמא בשל קטנית מפני שרוצה במשמושן. ופירש"י מטהר בשל פול דאין שומר מצטרף לו לכביצה ומטמא בשל קטניות אלמא יש שומר לפחות מכפול, יעו"ש. והקשה בתו"ח לשיטת רש"י דלקבלת טומאה לא בעינן שיעור, וא"כ מנין להש"ס לומר דראב"ע מיירי בשומר לדין צירוף, דלמא מיירי לענין קבלת טומאה לעצמו, והיינו דבשל קטניות מפני שרוצה במשמושן עושה השומר מעשה יד לקבלת טומאה, ומטהר בשל פול מפני שאינו רוצה במשמושן, ואפילו מעשה יד לא הוי, אבל לא מיירי בדין שומר לענין צירוף עכת"ד

ונראה דסבר רש"י דלקבלת טומאה לכל שהוא לא מהני יד להכניס טומאה כמו שכתבנו לעיל בשיטת רש"י, והטעם בזה כי כל עיקר תורת יד אמרה תורה באופן טומאה שהוא גם לטמא אחרים, אבל בקבלת טומאה לכל שהוא, שהוא רק טמא לעצמו, אבל אין בכחו לטמא אחרים לא אמרה בזה התורה דין ידות, וכיון שמטמא ראב"ע בשל קטניות ע"כ בדין שומר מיירי ולענין צירוף שבזה מקבל טומאה כזו שהוא גם כן לטמא דהיינו בצירוף כביצה, ומוכח דסבר דיש שומר לפחות מכפול

ע"ב, בעי רב אושעיא שני שומרין מהו שיצטרפו, ופירש"י לאוכל שבתוכם לכביצה, לכאורה יש לדייק מזה לזה שהסתפקנו לעיל בנגיעה זה בזה אם בכחם להוציא ולהכניס, והכא חזינן דעיקר הבעי' לענין להצטרף לאוכל שבתוכם, אבל שומר בשומר לא מצטרפין, וצ"ע

רב הושעיא שומר אוכל שחלקו קמיבעיא להו כיון דהאי לא מגין אהאי והאי לא מגין אהאי וכו', ופירש"י כגון אוכל כביצה ושומרו עליו וחלקו, או כגון שני בצלים קטנים שאין בשניהם אלא כביצה עם שומריהם. והנה יש להקשות בהא דשני בצלים שאין בזה התחברות אלא נגיעה ולעיל הקשו התוס' דהלא לטומאה בעינן התחברות ולא סגי בנגיעה, ומה"ט הקשו התוס' הכא דאין לפרש חלקו ממש, ובשני אגוזים פשיטא דאין בזה אלא נגיעה יעו"ש. ופירש"י לכאורה תמוה טובא

ונראה בסברת רש"י דרש"י לשיטתו דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא, ורק חסר לזה טומאה לטמא אחרים משום דבעינן כביצה לטמא אחרים. אמנם באופן ששני אגוזים והאוכל בינתים דבצירוף איכא שיעור שלם כביצה נמצא דכל אחד בפני עצמו קבל טומאה לעצמו, וא"כ גם בלעדי הצירוף כולם טמאים, ומיירי שהשרץ נגע בכל השלשה ביחד, ממילא יש כאן שיעור כביצה, ולזה סגי בנגיעה גרידא גם בלא התחברות בחיבור שלם. והתוס' שהקשו משום דלשיטתם אין קבלת טומאה בפחות מכשיעור, להכי פירשו דמיירי בהתחברות משום דלא סגי בנגיעה להיות אוכל כביצה ממש

והנה בעי' זו לא איפשטא. והנה הרמב"ם כתב בפר"ה מטו"א ה"ג ושומר שחלקו אינו מצטרף עם האוכל, ולפלא מדוע כתב הרמב"ם כן בפשיטות כיון דלא איפשטא בעי' זו בסוגיא. ולפלא שלא העירו בזה הנו"כ, וצ"ע

רש"י ד"ה בקולחא, וה"נ מצי לתרוצי בריה שאני יעו"ש. וקשה בשלמא לעיל לענין יש שומר לפחות מכפול, יש מקום לומר דבריה שאני מפני חשיבותו, אבל הכא לענין צירוף שני שומרים מה מועיל הא דהוי בריה כיון דהחסרון משום חסרון הגנה מפני שאין זה מגין על אידך, ובשיט"מ כתב שלא נמצא בכתב יד רש"י ז"ל

גמ', ה"ג בשדרה ומשום שומר, והנה הר"ן בחידושיו פירש דע"כ בעי' דר' אושעיא לעיל בשומר שחלקו היינו בב' בצלים אבל בבצל אחד וחלקו לא מיבעיא לי לד"א משום דהכא מוכח דאם הוי פעם אחת שומר בשיבולת תו לא פקע מיני' דין שומר אף אחר שנפרד מהשיבולת יעו"ש. וזהו דלא כהתוס' שפירשו דהבעי' דר"א באופן בשומר אחד וחלקו לא לגמרי, אבל קשה הא חסר להבצלים חיבור. ונגיעה לחודיא לא סגי. והר"ן בעצמו לעיל כתב כדברי התוס', וא"כ לכאורה דבריו סותרין זה את זה, וצ"ע

והנה הרמב"ם משמע ג"כ דמפרש בשומר אחד שחלקו מדכתב בפר"ה מטו"א ה"ג שומר שנחלק אינו מצטרף עם האוכל יעו"ש. משמע דבשומר אחד מפרש הסוגיא, ובדבר מה שכתבנו לתמוה על הרמב"ם דשומר אוכל שחלקו אינו מצטרף אעפ"י דהוי בעי' דלא איפשטא, מצאתי ביש"ש שהקשה בזה וכתב דהרמב"ם סבר מדלא קאמר הש"ס דלמא בקולחא משמע דפשיטא להש"ס דלא מצטרף, יעו"ש. ועי' בספר לב אריה מה שהעיר בזה. ומה שכתב שם לתרץ דברי הרמב"ם שם, דבריו דחוקים כמבואר להמעיין

ומה שנראה לדעתי ביישוב דברי הרמב"ם הוא כמו שכתבנו במקום אחר שיטת הרמב"ם דסבר דאעפ"י דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא, אבל ספק הכשר טהור, והיינו דבספק אם הוא ראוי לקבל טומאה ספיקו טהור, והכא בשומר שחלקו כיון דהוי ספק אם מצטרף לאוכל הוי ספק אם הוא ראוי לקבל טומאה וספיקו טהור אף ברה"י, ואעפ"י דאיכא להקשות דהרי עכ"פ נטמא בטומאת עצמן דהרי סבר הרמב"ם דגם פחות מכשיעור מקבל טומאת עצמן, אבל אתי שפיר לפי מה שביארנו דשיטת הרמב"ם דדק בבריה סבר כן, משא"כ הכא באוכל שחלקו דבטל מתורת בריה אינו ראוי לקבל טומאה כלל מספק, להכי כיון דלא איפשטא בעי' בגמ' נשאר הדבר בספיקא אם הוא ראוי לקבל טומאה דכיון דהוי ספק אם השומרים באופן זה אם דין אוכל עליהם, וממילא הוי ספק אם האוכל הזה ראוי לקבל טומאה, להכי פסק דאין השומרים מצטרפין, והנה לכאורה יש להעיר דלא שייך בזה ספק מטעם דהוי ספיקא דדינא, אבל זה ליתא דהכא הוי ספק במציאות אם נחשבים השומרים לשומרים מטעם ספק הגנה והוי ספק במציאות, והרי זה שפיר בדמיון לספק הכשר, וכמוש"נ

שם בגמ', גופא שני עצמות וכו' אמר ריש לקיש לא שנו אלא עצם דהוי יד אבל נימא לא הוי יד, ור' יוחנן אמר אפילו נימא הוי יד. ומשמע דקיימא אתוספתא דשני עצמות ואם הוי יד מכניסין טומאה כמו עצם, וקשה מדוע לא הביא הרמב"ם להאי דינא בפר"ד מטו"מ, וגם בפירש"י הכא מפרש לענין נגיעה, וקשה כיון דקיימא אתוספתא דמיירי בטומאת אהל, ומדוע לא פירש"י לענין טומאת אהל, ומשמע מזה דלענין טומאה לכולי עלמא לא הוי הנימין לא יד ולא שומר, וזה טעמא בעי

ועוד דאיתא בהדיא במשנה דאהלות פר"ג מ"ד המת מבחוץ ושערו מבפנים הבית טמא, וכן פסק הרמב"ם בפר"ג