נזר הקודש - חולין רי

משא"כ בשארי מטמאין דליתא בהו תורת אהל, ומה שמטמא כלי חרס אם מאהיל על השרץ, לא הוי בתורת אהל וכלי חרס שאין לו תוך לא נטמא ואעפ"י שמאהיל על הטומאה, אעפ"י שלגבי טומאת מת דין מאהיל עליו, אעפ"י שאינו מקבל טומאה, אבל עכ"פ נעשה אהל, משא"כ בכלי חרס שיש לו תוך נעשה אהל מפני האויר שבתוכו, וכשמאהיל על הטומאה קרינן בזה תוכו כמוש"נ

אבל יש לעיין בעיקר מה שדן התנא בספרא ק"ו לגירסת הרמב"ם והראב"ד, הלא יש להשיב מה לכלי עץ שאינו מטמא באהלין משום דהבא במדה טהור, משא"כ כלי חרס דהבא במדה גם כן טמא כמבואר בשבת פ"ג ובירושלמי שבת פר"ט ה"ב. וכן מבואר דכן סבר הרמב"ם פרי"ח מכלים ה"ט, וגם מוכח מהראב"ד הכא דסבר כן דכלי חרס הבא במדה טמא, ובשלמא לשיטת הראב"ד אין זה פירכא מטעם דזה נכלל באל תוכו אבל לשיטת הרמב"ם קשה וצ"ע. ולגירסת הגר"א אתי שפיר, והיינו דבשביל חומרא זו ג"כ אית לן לומר דמטמא טומאת אהלין והיינו שזה נכלל גם כן בהא דמטמא באויר, וכמו שכתבנו לעיל כ"ד, ולהכי אתי קרא למעט

והנה בסוגיא דידן איתא לקמן אלא פריך הכי מה להנך שכן מטמאין שלא בנגיעה, והיינו תנור ונבלה, ויש להבין בשלמא תנור מטמא גם שלא בנגיעה מטעם דמטמא מאוירו, אבל נבלה לא יצוייר שמטמא שלא בנגיעה, והנה מטעם זה הגירסא כתוב בצדה מיטמאין, היינו דמקבלי טומאה שלא בנגיעה, וזהו כלי חרס שנטמא שלא בנגיעה אלא גם מאויר, ונבלה לא בעי נגיעה מפני שהטומאה בעצמותה, כמו שפירשו בשיט"מ ורגמ"ה, וכנראה שגם גירסת רש"י מיטמאין

אבל יש ליישב גירסא מטמאין, לשיטת הרמב"ם דכלי חרס מטמא גם בטומאת אוהלין, והיינו מטומאת שרץ ונבלה, נמצא דשפיר יצוייר גם בנבלה שמטמא שלא בנגיעה והיינו על ידי טומאת אהלין, ואתי שפיר הגירסא לשיטת הרמב"ם, וכמוש"נ

והנה נראה עוד אשר הגירסא מטמאין יותר עדיף, והיינו דלפי הגירסא מיטמאין היינו לקבל טומאה קשה הא דקאמר הש"ס תאמר בזרעים שאין מיטמאין אלא בנגיעה, וקשה הלא גם זרעים מקבלין טומאה בכלי חרס שלא בנגיעה אלא באויר, ודמיא לתנור וצ"ע. אבל לפי הגירסא מטמאין אתי שפיר, והיינו בהזרעים אינם מטמאין אלא בנגיעה, וזה אתי שפיר להגירסא דמטמאין ומזה ראיה לשיטת הרמב"ם

וע"כ דלא פריך לעיל מהא דתנור שכן יש לו טומאת אהלין, משום דסבר הש"ס דזה נכלל בהא דטומאת אויר שגם הא דאהלין הוי טומאת אויר

ע"ב, תניא כוותיה דר' יוחנן כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר, וכשם שאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו, כך אין מקבלין הכשר אלא לכשיתלשו, והנה הא דאין מקבלין טומאה במחוברין פירש"י דאיתא בתו"כ אם אתה אומר מחוברין טמאין טמאת את הכל. וקשה לפי"ז מדוע תלא התנא ההכשר בהטומאה, הלא מבואר בתו"כ שם גם לענין הכשר שאם אתה אומר בידי שמים טמאים טמאת הכל, היינו דהכל מוכשרים, יעו"ש. מבואר דבסברא זו עצמה אנו יודעים דליתא הכשר במחובר, ואין הכרח ללמוד מטומאה כי זה עצמו הוי הכרח דאם מחוברין ישנם בהכשר הלא כל הפירות מוכשרים, ואם כן למה אמרה תורה וכי יותן מים על זרע. כיון שכל הזרעים כבר קבלו מים במחובר

ונראה דדרשת התו"כ בא למעט הכשר מים במחובר קודם גמר פרי, אבל אכתי אין אנו יודעים הכשר במחובר באופן שנגמרו הפירות ונתבשלו רק טרם נתלשו ועומדים במחובר, על זה בא התנא ללמדנו דגם באופן זה לא מהני ההכשר, וזה נלמד מהא דלא נטמאו במחובר אפילו בגמרן, והביאור בזה דבאופן זה שהפירות נגמרו אין לומר שאם אמרינן דמהני הכשר במחובר לומר שכל הפירות הוכשרו, דהרי ע"כ הרבה פירות נמצאים שלא ירד עליהם הגשם משעה שנגמרו אבל לענין טומאה גם לאחר גמר הפירות נמצאים שרצים המטמאין, ועל זה דרשו בתו"כ שא"כ טמאת הכל. ומוכח שאינם בני מקבלי טומאה בחיבורן ועל זה אמר התנא ללמוד הכשר מטומאה לומר דגם לאחר גמר הפרי אם ירד עליהם הגשם אינן מקבלין הכשר

ובזה יש לדייק הא דהקשו התוס' וא"ת אדרבה יותר ראוי לתלות טומאה בהכשר דמה שאינו מטמא זה תלוי בהכשר דמעיקרא לא הוכשרו יעו"ש. וקשה הלא כיון שהעיקר כוונת התנא ללמדנו דלא מהני הכשר לאחר גמר הפרי, וזה אין ללמוד רק מהא דאין מקבלין טומאה במחובר, והוא מטעם דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו, ואיתקש הכשר לטומאה

ונראה דזהו כוונת התוס' בזה שהקשו וא"ת מה הוא טעמא דפשוט לו בטומאה תפשוט לו בהכשר שאם אתה אומר כן הכשרת הכל במחובר, ותירצו דאין זה תימה כל כך אם נאמר דהוכשר הכל במחובר על ידי גשמים שנופלין על הזרעים יעו"ש. ולכאורה תמוה טובא דאם הוכשרו הכל במחובר מה זה דכתב רחמנא כי יותן מים על זרע, הא כל הזרעים שבעולם הם מוכשרים במחובר, עי במהר"ם. אבל ע"כ כוונת התוס' לומר דאין זה תימה, אם נאמר דהוכשר הכל במחובר, היינו הזרעים שנגמרו, והיינו הכוונה שהגשמים שירדו על הזרעים טרם שנגמרו אנו יודעים שלא הוכשרו מטעם שאם אתה אומר כן הכשרת הכל במחובר. אבל הזרעים שנגמרו שפיר יש לידע אם הוכשרו, דהרי יש לידע אם ירדו הגשמים עליהם, והם לא הוכשרו, ועליהם אמרה תורה וכי יותן מים על זרע, ובזה מתורץ גם קושיא הראשונה שהקשו התוס' מטעם דלזה בעינן לימוד מטומאה, וכמוש"נ

והנה הא דלא הביאו התוס' בקושייתם דברי התו"כ דתניא בהדיא דאין לומר הכשר במחובר משום דא"כ הכשרת הכל, נראה שמפרשים כמו שכתבנו דהתורת כהנים שם כוונתו על הגשם ומטר שנפל על הזרעים טרם נגמרו

והנה הרמב"ם בפיה"מ בפרכ"ט מכלים בסופו כתב וז"ל, והשורש בזה כולו שכל מה שיעזרו בו בשימוש הכלי הנה הוא יטמא בהטמאות הכלי ואומרו ית' בתנור אשר הוא בכלל הכלים וטמאים יהיו לכם, ובאה הקבלה לכם לכל שבצרכיכם לפי מה שהתבאר בפר"ה מזאת המסכת עכ"ל. ותמוה לכאורה טובא בזה שכתב דידות הכלים נלמד מתנור דהלא יש להשיב מה לתנור שכן מטמא מאוירו כמו שפריך הש"ס לעיל, ועוד קשה מדוע שביק הרמב"ם הלימוד שלמד בתו"כ לכל ידות הכלים אף אותם שיש להם טהרה במקוה, וכמו"ש התוס' ומתנור לא ילפינן משום דיש לומר דשאני תנור שאין לו טהרה במקוה

ונראה דכוונת הרמב"ם לא לעצם יד בכלים בא ללמוד מתנור, רק בא להודיענו לשימושי כלים המחוברים, ואינן בטלטול, שזה אינו דומה לידות דאוכלין דהיינו זרעים וכן יד דנבלה וידות הכלים אשר על ידי היד המה בטלטול. משא"כ אופן ידות כאלה שאינם בטלטול, רק הם בשימוש להכלי המחוברת זה לא נלמד מהני ידות שרבתה תורה, אבל מהא דרבתה תורה יד בתנור המחובר זה מצינו רק בתנור, ומזה נלמד להידות כאלה הבאים בשימוש להכלי המחוברת שגם כן תורת יד על זה, וזה מבואר בפר"ה דכלים דכל הני המשמשים להתנור תורת יד עליהם, ולא בעינן שיהיו בני טלטול, וממילא כן הדין בכל הכלים הבאים בשימוש להכלי תורת יד עליהם, ובזה לא שייך למיפרך מה לתנור שכן מטמא מאוירו, כיון שלא באנו ללמוד עצם דין יד, אלא גילוי מילתא דהבא בשימוש גם כן תורת יד עליו

שם, אמר רב אין יד לפחות מכזית, ופירש"י אם יש אוכל פחות מכזית כגון פול או חצי זית בשר ולו יד והרי הוא עם אוכלין כביצה ונגעה טומאה ביד, הואיל ועיקרו אינו כזית אינו חשוב להיות לו יד והכל טהור יעו"ש. והקשו התוס'