נזר הקודש - חולין רט

שאין חיבורי אדם חיבור יעו"ש. גם תמוה הלא כל עיקר מה שרבתה תורה תורת ידות הכל מיירי במחובר בידי שמים ואם כן מנלן לידות שהוא בידי אדם. אבל יש לומר כיון שרבתה תורה ידות הכלים כדאיתא בתו"כ והובא בתוס' לקמן ד"ה מעיקרא, וידות הכלים הוא בידי אדם, ולכאורה קשה מדוע שנה התנא שאין חיבור אדם חיבור הלא מצינו חיבורי הכלים שהמה ידות, ותנן נמי בפרכ"ט מכלים מ"ד יד הקרדום וכו', עי' שם ברש"ש שהעיר בזה. ולפלא שאישתמיט מיני' התו"כ, ודברי התוס' שכתבנו. ומה שמתרץ שם, דבריו דחוקים כמבואר להמעיין. וביותר שלפי דבריו אינו מיושב דברי רש"י הכא

ונראה דזה פשיטא דכיון דרבתה תורה דין ידות גבי כלים אעפ"י שנעשה בידי אדם דמזה יש ללמוד דמהני ידות אפילו בשנעשה בידי אדם. ושאני הא דאהלות דשם הכוונה לעשות חיבור לשני חצאין דבזה לא מצינו שתועיל חיבור אדם לעשות שני חצאין להיות שלם

ובזה יש ליישב פירש"י הכא דסבר רש"י דכיון דרבתה תורה ידות למעשה אדם, להכי גם באופן שתחב קיסם בכזית נבלה אעפ"י שהוא מעשה אדם הוי יד לטומאה, והיינו דכיון דהכזית הוא שלם הוי כנגיעה מעליא גם על ידי הקיסם

גמ' מה לתנור שכן מטמא מאויר. לכאורה יש להש"ס לומר חומרא דתנור שיש לו גם טומאת אהלין כדתניא בתו"כ פ' שמיני משמע מזה דליתא טומאת אהל בכלי חרס, ופליגי בזה הרמב"ם והראב"ד כאשר יבואר

כתב הרמב"ם בפרי"ג דכלים ה"ה וז"ל, אחד כלי חרס שנכנסה טומאה לאוירו, או שכפוה על הטומאה המונחת על הארץ ונעשה אהל עליה שהרי הטומאה בתוכו, מפי השמועה למדו שזה שנאמר אל תוכו לרבות את האהלים עכ"ל. והנה מרן לא הראה מקורו, אבל הוא בספרא פ' שמיני, וכתב הראב"ד וז"ל, אמר אברהם הלכתא כוותי' ולא מטעמי' דכלי שכפוהו על הטומאה כלי הוא ותוכו של כלים נקרא אבל האהלים שהוצרכו לרבות הם השידה התיבה והמגדל הבאים במדה שהם כאהלים שאינם צריכים צמיד פתיל כאהל המת שאפילו בכיסוי בעלמא הם מצילין באהל ואפילו הכי לענין אויר כלי חרס מטמאין בכלים, ולא נחשב אוירה כאויר בית, אעפ"י שהוא כבית לענין הצלה ומרבה אותם בספרא מכל כלי חרס, ולא מאל תוכו, כאשר כתב עכ"ל. מבואר מדברי הראב"ד דסבר דהספרא מרבה כלי חרס הבאים במדה, וע"כ מפרש הא דקרי התנא האהלים מפני שזה נקרא בית לענין הצלה באהל המת, אבל קשה דלמה לי קרא לרבות, והלא כיון דלא איתקש כלי חרס לשק ממילא גם הבאים במדה דין טומאה עליהן, אבל יש לומר דאעפ"י שמקבלים טומאה, אמנם טומאת אויר שזהו חידוש דין בכלי חרס לא הוי ידעינן, וזהו מפני שהאויר של הכלים הבאים במדה יש לומר דאויר שלהם הוי כאויר בית, ואין להם אלא טומאת מגע בפנים, לזה בעינן לרבות גם לטומאת אויר

וזהו שכתב בהשגה דהלכתא כוותיה בעצם הטומאה אשר הכלי חרס מאהיל מפני שזהו תוכו ממש. והיינו שע"כ צריך לומר דאהל דהכא לא הוי כאהל לגבי טומאת מת דישנו גם כשהאהל גבוה מהטומאה ורק מאהיל עליו, אבל בכלי חרס דבעינן תוכו, ע"כ הכוונה הכא אהל, שכפה הכלי על הטומאה ממש, ולזה כתב הראב"ד דלזה לא בעינן ריבוי שזהו תוכו ממש. ועוד דהרמב"ם כתב שהרי הטומאה בתוכו, וא"כ דברי הרמב"ם תמוה

והנה הגאון מלבי"ם כתב ליישב דברי הרמב"ם משום דסבר דלא בעינן לרבות הבאים במדה בכלי חרס כיון דלא איתקש לשק, יעו"ש. אבל דבריו תמוהים דהלא טומאת אויר לא ידענא דשפיר יש לומר דכיון דהוי אהלים מצד עצמן להכי יש לדון דאויר שלהם הוי כאויר בית, ועוד הלא אכתי לא יתורץ למה לי לרבות כשהכלי מונחת על הטומאה, כיון שזהו תוכו ממש

ויש לעיין הברייתא בספרא דתניא שם מנין לרבות את האהלים, ודין הוא ומה אם כלי עץ שטימא פשוטים (במדרס) טיהר אהלים כלי חרס שטיהר פשוטים (מדרס) אינו דין שנטהר אהלים ת"ל וכל כלי חרס לרבות את האהלים יעו"ש. ולכאורה יש לומר דק"ו פריכא הוא דהלא יש לומר דשאני כלי חרס דכיון שמטמא מאוירו להכי יש לומר דמטמא גם טומאת אהלים ואינו דומה לכלי עץ שאין לו טומאת אויר

אבל יש לומר דכוונת התנא דכיון דחזינן שאין לכלי חרס טומאת מדרס ע"כ הדין בכלי חרס שאין לו טומאה כלל היינו דעצם הכלי אינו בקבלת טומאה וכשם שאינו מקבל טומאה מגבו, כן גם בפנים שהוא התוך אין לו קבלת טומאה ורק האויר נטמא. וביארנו במקום אחר שכן הדבר. ולפי"ז כשמאהיל הכלי חרס על הטומאה לא הוי הכוונה שעצם הכלי מאהיל ומקבלת טומאה כדין אהל דעלמא בטומאת דעצם האהל מקבל טומאת אהלים, דזה ליתא גבי כלי חרס כיון שאין הכלי בעצמותה בת קבלת טומאה, וע"כ הביאור דהאויר מאהיל על הטומאה, והיכן מצינו אהל של אויר, זהו כוונת התנא ולאו דוקא ק"ו קאמר אלא הכוונה דכיון שאין לו טומאת מדרס דזה מורה שעצם הכלי ליתא בקבלת טומאה, ואם כן ממילא לא שייך אהל לגבי אויר, ולזה בעינן קרא לרבות טומאת אהלים דהיינו שגם האויר נעשה אהל, והכלי נטמאה בטומאת אהל בזה שמאהיל על הטומאה

ובזה נבוא לבאר דברי הרמב"ם, דהרמב"ם שכתב או שכפוה על הטומאה לא הוי הפירוש על הטומאה ממש דבזה פשיטא דזה נקרא תוכו, אלא הכוונה שהכלי נעשית אהל על הטומאה כמו שכתב "ונעשה אהל עליה" וזהו שהכלי גבוה מן הטומאה כמשמעותו של אהל בכל מקום, ולא כמו שהבין הראב"ד בדבריו שמדייק שזה נקרא תוכו, והיינו דהרמב"ם אהל ממש קאמר כמו שמוכח מהספרא כמו שכתבנו, ורק לפנינו הגירסא דהריבוי מכל כלי חרס, ולהרמב"ם היתה הגירסא מטעם שנאמר אל תוכו. אמנם עיקר הדבר הוא מפי השמועה שיש לפרש דהעיקר הוא בקבלה ואסמכוה אקרא, זהו מה שנראה בביאור שיטת הרמב"ם והראב"ד. ושיטת הרמב"ם בשידה תיבה ומגדל לטומאת אהל, אינו מבואר דעתו, אבל מסתמא כיון שמקבל טומאה מטעם דלא איתקש לכלי עץ ומקבל טומאה גם כשבא במדה, אם כן ע"כ גם אהל הוי אהל גם כן דמסתבר כן דהרי המה חשובים יותר אהל מצד עצמן

והנה ראיתי בתו"כ גירסת רבינו הגר"א ז"ל שגורס יכול שאני מרבה את האהלים ודין הוא וכו' אינו דין שנטהר אהלים, לא אם אמרת בכלי עץ שכן אוירן טהור אהלים בכלי חרס שאוירן טמא ת"ל כלי להוציא את האהלים ע"כ יעו"ש. וזהו שלא כהרמב"ם ולא כהראב"ד

והנה ראיתי בהתו"כ בהביאור להגרי"מ זצ"ל, מביא ראיה לגירסת הגר"א ז"ל מהמשנה דכלים פר"א מ"ד דתנן חמור מכולם המת שהוא מטמא באהל, מה שאין כולם מטמאין, ולא מפליג בין אהל לאהל עכת"ד. מזה מוכח דליכא טומאת אהל בכלי חרס להיות נטמא משרץ ובנבלה על ידי אהל, אמנם דבריו תמוהין, דהרי הא דאהל הכא בכלי חרס לא הוי הכוונה שנטמאת הכלי חרס מטעם אהל, רק הטומאה באה מטעם האויר, והיינו שגם על ידי האויר של הכלי שהוא נגד השרץ גם כן נקרא אל תוכו כמו שמדייק הרמב"ם שזה נקרא תוכו. אבל אין בזה טומאת אהל לומר שכל שהוא תחת האהלו יהי' טמא, דהיינו שגם אם היה כלי שטף שגם כן נטמאו מטעם האהל של הכלי חרס, ורק הכלי חרס לבדה נטמאה, וזהו מטעם שע"כ רבתה תורה שגם באופן זה נקרא תוכו מפני שכל האויר מן הארץ עד הכלי נקרא תוכו, ואין זה ענין לאהל שהמת מטמא מטעם טומאת אהל שבזה גם הכלי חרס עושה אהל כדתנן בפר"ו דאהלות מ"א אדם וכלים נעשין אהלין לטמא, ומסתמא כלי חרס בכלל זה שנעשה אהל על המת לטמא כל אשר תחת הכלי וזהו חומרא דמת, וליתא זה בשארי מטמאין,