נזר הקודש - חולין כ

דעתו בזה יעו"ש. - והיינו דסבר הש"ך דדעת הרשב"א דוקא מטעם השמנונית שטוח על פניו. - ויש להבין מדוע בעינן לטעם שמסתמא שמנונית טוח עליו, ומדוע לא ניחא גם להבלוע שבתוכו, אפילו אם הוא נקי

ב ונראה משום דאעפ"י דסתם סכין הוא בן יומו מטעם דמשתמשים בו תדיר - אבל ע"כ ההשתמשות אינו מעיד שמשתמשים בו בחמין ורוב תשמישו הוא בצונן, וגם משתמשים בו בדברים המותרים כמו לחם וכדומה, וההשתמשות בדברים האסורים ובחמין, בזה יש לדון שהוא אינו בן יומו, כמו השתמשות הקדרה, להכי מוסיף הרשב"א שסתם סכין אינו נקי משמנונית. ודבר שהוא בעין לא נפגם, וזהו גם סברת הר"ן שחש לשמנונית

ג ולפי"ז יש להבין שיטת התוס' שכתבו דמיירי שידוע שהוא בן יומו מטעם שסתם כלים של עכו"ם אינן בן יומן דקשה טובא מאי ראיה מסתם כלים לסכין שדרכו להשתמש בו תדיר

ד ונראה דהנה עיקר הטעם הא דסתם כלים של עכו"ם אינן בני יומן כתבו התוס' בע"ז ל"ח לפי שהוא מטעם ספ"ס ספק נשתמשו בו היום או אתמול ואפילו נשתמשו בו היום שמא נשתמשו בו דבר שהוא פוגם בעין, או דבר שאינו נותן טעם יעו"ש. - והנה לפי"ז גם בסכין אעפ"י שמשתמשין בו תדיר ואין כאן הספק שמא נשתמשו בו אתמול, אבל אכתי איכא ספק שמא נשתמשו בו בדבר שהוא פוגם בעין, או שהשתמשו בו בדברים המותרים - וממילא יש לצרף גם הספק שמא אינו בן יומו, ואעפ"י שמשתמשין בו תדיר - אבל כאן שיש בהשתמשות אם היו משתמשין בו באיסורים - יש לצרף הספק שמא אינו בן יומו אעפ"י שהוא דק בגדר מיעוט אבל גם מיעוט מצורף לספק להיות ספ"ס. ואעפ"י שכתבו התוס' בכתובות ט' דמיעוט לא מצורף להיות ספ"ס, אמנם הכא כיון שיש שני צדדין להיתרא שמא נשתמשו בו בדבר פגום, ושמא נשתמשו בו בדברים המותרים אעפ"י שהם משם אחד - אבל עכ"פ הוי ספק מעליא - ועדיף משאר ספק דעלמא וממילא מצרפינן גם הספק הא דאינו בן יומו. - ולזה כתבו התוס' דמיירי בידוע שהוא בן יומו - ונשאר רק ספק בהשתמשות - ובזה סבר רב אסור ובעי קליפה

אמנם קשה אם באמת ספק הוי מדוע לא אמרינן לאוקמי' הבשר בחזקת היתר, ולומר שלא נאסר הבשר - וע"כ צריך לומר בכוונת התוס' שכתבו דמיירי שהוא בן יומו בהשתמשות של איסור, ובדבר שהוא לשבח

והרשב"א והר"ן סברי דיש לחוש לשמנונית בעין, וליכא כאן ספק שמא אינו בן יומו דשמנונית אינו נפגם, והא דהצריכו לטעם דהשתמשות תדיר הוא לומר שמפני זה אין מקנחין אותו להיות נקי משמנונית אבל בידוע שהי' נקי, בזה גם הרשב"א והר"ן סברי דיש לדון ספ"ס מהטעם שכתבנו

ומה שהוכרחו התוס' לזה הוא משום דמספקא להש"ס בע"ז ס"ח אם סבר רב נותן טעם לפגם מותר. - ולכאורה יש לפשוט מהכא מדחזינן דסבר רב קולף, ולא חש להא דסתם כלים של עכו"ם אינן בני יומן והוי טעם לפגם, וע"כ דסבר דנותן טעם לפגם אסור, וא"כ יש לפשוט מהא דאמר רב הכא - ולזה נחתו התוס' לומר דהכא מיירי דלא הוי טעם לפגם דמיירי שהסכין ידוע שהוא בן יומו

והנה הוכיחו התוס' דע"כ סתם כלים של עכו"ם אינן בני יומן מהא דאיתא בע"ז ל"ה ההבדל שבין דבש לשמן, דדבש אפילו כשהוא בעין נותן טעם לפגם, אבל השמן אין הפגם אלא מפני שאינו בן יומו עכת"ד יעו"ש. - והביאור בזה דכיון דזה מוכרח דסתם כלים של עכו"ם אינן בני יומן והוא טעם לפגם וממילא אם מיירי הכא בסכין סתם ע"כ הוא טעם לפגם מטעם שאינו בן יומו ומדאמר רב קולף ע"כ סבר נו"ט לפגם אסור, וא"כ אמאי לא מוכיח הש"ס מזה לרב דסבר נו"ט לפגם. - וזה נותן הכרח לומר דהכא מיירי בידוע שהוא בן יומו

אמנם לפי"ז קשה טובא דהלא יש לומר דכמו שמחלקין התוס' בין דבר שהוא פוגם בעין לדבר שהפגם הוא בבלוע. ובזה יובדל שמן מדבש, דדבש פוגם בעין ושמן אינו פוגם בעין אלא בבלוע, ובזה יש לאסור מטעם גיעולי נכרים, ומטעם זה אסרו שמן של עכו"ם עד שבא רבי יהודה נשיאה ובית דינו והתירוהו מטעם סתם כלים של עכו"ם אינן בני יומן. - ולפי זה אפשר לומר דסבר רב גבי סכין לאסור גם אינו בן יומו, וזהו דכיון דהבעין אוסר להכי גם הבלוע אוסר. - אמנם התם בע"ז גבי עכברא בשיכרא דגם הבעין פוגם בזה אפשר דסבר דטעם לפגם מותר. - ומצאתי בחידושי רע"ק ליו"ד שהקשה בזה

ונראה דכיון דכל עיקר הא דאמרו רבותינו סתם כלים של עכו"ם אינן בני יומן הוא הספק שמא נשתמשו בו ביום בדבר שהוא פגום בעין. - ולהכי אם אמרינן דסתם סכין אינו בן יומו הוא ג"כ בצירוף הספק שמא השתמשו בו בדבר הפגום בעין - וא"כ בספק זה לחודיא יש להתיר הבשר מטעם החזקה דחזקת היתר, וא"כ קשה מדוע אמר רב קולף. - וע"כ דסבר רב דגם בדבר הפגום בעין אינו מועיל לבטל טעם האיסור, וא"כ יש לפשוט מהא דאמר רב הכא דע"כ סבר נותן טעם לפגם אסור אפילו לדבר שהוא פגום בעין - ולזה כתבו התוס' דהכא ע"כ מיירי שהוא בן יומו בידוע שהשתמשו בו איסור ממש שהוא גם לשבח

ואין להקשות לפי"ז למה הצריכו התוס' לומר מטעם ספ"ס מותר - והלא גם בספק אחד יש להתיר מטעם דמוקמינן אחזקת היתר - דזה לא קשה דפשיטא דלכתחילה לא שרינן מטעם החזקה - ורק בדיעבד מותר ובעינן ספ"ס להתיר הקדרה אעפ"י שיש לו חזקת איסור בודאי - משא"כ הכא בסוגיא דמיירי בדיעבד פשיטא דגם בספק אחד יש להתיר מטעם דמוקמינן אחזקה

וראיתי להגאון בשו"ת שב יעקב סימן מ"ח מביא ראיה דמהני ספ"ס במקום חזקה מהא דקיי"ל סתם כלים של עכו"ם אינן בני יומן מטעם הספ"ס אעפ"י דע"כ כלים של עכו"ם בלועים מאיסור אפ"ה בא הספ"ס והוציא מחזקת איסור יעו"ש והגאון בעל פני יהושע השיג עליו וכתב דשם הטעם משום דמוקמינן התבשיל בחזקת היתר יעו"ש. - ותמוה דאם בשביל החזקת היתר דהתבשיל לא בעינן לספ"ס דע"כ חזקה מועלת גם בספק אחד, וע"כ הא דבעינן לספ"ס היא להתיר הקדרה - וע"כ זהו הפירוש בש"ס דאמרינן גיעולי נכרים חידוש הוא, וע"כ החידוש בזה משום הקדרה היתה מותרת בלא הגעלה, וממילא כשאנו מתירין סתם כלים של עכו"ם מטעם דסתם כלים אינן בני יומן, ע"כ הוא להתיר הקדרה, ולזה בעינן ספ"ס דוקא. - ולדעתי שפיר מוכיח הגאון שב יעקב דמוכח מזה דספ"ס מהני במקום חזקת איסור גם כן

יא והנה לפי מה שהביא הרמ"א באו"ח סימן תמ"ז ס"י דיש מחמירין בפסח לאסור גם נ"ט לפגם, וע"כ הסברא כיון דאסור במשהו גם טעם לפגם לא גרע מזה יעו"ש. - והנה לפי"ז הכא בשחט בסכין של עכו"ם דהאיסור מטעם השמנונית שהוא מין במינו עם השמנונית של הבהמה, ורב סבר דמין במינו לא בטל כדאיתא בע"ז ע"ג. - ואם אמרינן דכל שאסור במשהו גם טעם לפגם אסור, א"כ ע"כ מודה רב דמב"מ אסור נו"ט לפגם, וא"כ מאי דוחקי' דהתוס' לומר דמיירי שהסכין הוא בן יומו, והלא איכא למימר דאעפ"י דמספקא להש"ס אי סבר רב טעם לפגם אסור אבל כל זה במין בשאינו מינו, כמו התם בכברא בשיכרא, משא"כ הכא במב"מ, וע"כ מוכח מזה דהתוס' לא סברי להאי כללא אלא אעפ"י שהוא במשהו, ומ"מ שפיר מצי סבר טעם לפגם מותר

יב וזה יש להוכיח גם מדברי התוס' פסחים ל' ד"ה ולשהיינו שהקשו היאך מבטלין איסור משהו לכתחילה, ומפרש ה"ר יוסף הואיל ואיכא תרתי לטיבותא שהוא נ"ט לפגם וגם משהו וכו' אי סבירא לי' לרב נותן טעם לפגם מותר, יעו"ש. ולא אמרינן כיון דמשהו אסור גם טעם לפגם אסור. ובזה הוי