נזר הקודש - חולין רח

הוא רק לומר שאינו בתור אוכל אלא בתור משקה, אבל אין זה משקה האמור בתורה לקבל טומאה

שם, במשנה רבי יהודה אומר האלל המכונס אם יש כזית במקום אחד חייב עליו. ופירש"י דהואיל ואחשביה לא בטיל וחשיב כבשר נבלה וחייב עליו אם נגע ונכנס למקדש, יעו"ש. וכן פירש"י לקמן קכ"א. וקשה הלא בעינן שתהיה הנגיעה בכזית שלם, ונגיעה בחצי שיעור אינם מצטרפים. ומזה שכנסו הוא רק חיבור אדם שאינו חיבור כדתנן בפר"ג דאהלות מ"ד. וכן כתב הרמב"ם בפר"ב מאבוה"ט הי"ב בשני חצאי זיתים נבלה שתחבן בקיסם שמטמא במשא ולא במגע משום שאין חיבור אדם חיבור יעו"ש. אף אם נוגע בשניהם אין הנגיעות מצטרפות, וא"כ הכא מה מועיל הכינוס למקום אחד כיון דהוי רק חיבור אדם

אמנם נראה דהא דכתב הרמב"ם דאינו מטמא המגע מטעם חסרון חיבור, זהו רק בנגע במקצת דהיינו נגיעה בחצי שיעור. אבל אם היתה נגיעה בשני החצאי זיתים, הוי נגיעה מעליא ונטמא בנגיעה זו, והיינו דפליגי תנאי לקמן קכ"ד במשנה דר' ישמעאל סבר דשתי נגיעות אינן מצטרפות, ואיתא שם בסוגיא דאמר ר' יוחנן דר' ישמעאל ור' דוסא אמרו דבר אחד, אבל חכמים סברי דנוגע וחוזר ונוגע, היינו דשתי נגיעות מצטרפות, וכן פסק הרמב"ם בפר"ד מטו"מ ה"ד דכתב הנוגע בשני חצאי זיתים מצטרפות יעו"ש. ולפי"ז יש להבין מדוע כתב הרמב"ם שם בה"ה כזית מן המת שחתכו לחלקים ורדדו ודבקו מטמא באהל ובמשא ואינו מטמא במגע קצתו אעפ"י שחיברו שאין חיבור אדם חיבור, אבל ע"כ דשם מיירי שלא נגע בכל החלקים, וזהו שמדייק קצתו דהיינו נגיעה אחת, זה לא נקרא נגיעה בכל הכזית כולו, ואינו דומה לנגע בכזית שלם מן המת דבנגיעה בקצתו הוא נגיעה בכל הכזית כולו מטעם שחיבורו בידי שמים מיצירתו, אבל נשמע מזה דבנגע בכל החלקים מצטרפות הנגיעות להיות נחשב נגיעה בכל הכזית

ולפי"ז בהא דאמר ר' יהודה האלל המכונס אם יש כזית במקום אחד, ונגע בו חייב אם נכנס למקדש, מיירי שנגע בכל הפירורין כולם דהוי נגיעה מטעם צירוף הנגיעות

אבל יש לעיין אם מהני הנגיעה בהפירורין קודם הכינוס, והיינו דיש לומר דטרם שאחשביה דליכא תורת נבלה עליהן לא מהני הנגיעה. ולפי"ז צריך ליגע אחר הכינוס, והיינו לפררם וליגע בכל פידור ופירור, או דלמא דשפיר דמי גם הנגיעה שמקודם מטעם כיון דבדעתי' לכנסם סגי להיות תורת נבלה על כל פירור ופירור

קי"ח, תנן התם כל שהוא יד ולא שומר טמא ומטמא. ויש לעיין למאי הלכתא שנה התנא שהוא טמא, הלא בעצמותו אינו בר טומאה ולא מקבל טומאה, וכל עיקר הוא רק לטומאה לטמא את האוכל והיה להתנא לשנות משנתו מטמא, ואין לומר שנשאר בטומאה גם אחרי הפרד מהטומאה, דזה לא שייך גבי יד, וע"כ הביאור בזה דהיד עצמו נטמא באופן שהאוכל נטמא, נטמא גם היד עמו, וכשנגע אוכל או משקה ביד הרי זה כאילו נגע באוכל שנטמא מפני שהיד עם האוכל הרי הוא כגוף אחד ממש ולזה לא הוי ידעינן מהא דשנה התנא מטמא, והיינו כי הכוונה שהיד מכניס טומאה להאוכל בנגיעה דיד להשרץ. אבל אכתי אין אנו יודעין דיש להיד טומאה כשבאה הטומאה להאוכל לומר שהיד מטמא אוכל אחר או משקין בנגיעה בהיד, לזה שנה התנא דהיד עצמו טמא לומר שהיד הוי גוף אחד עם האוכל. וזהו כוונת הרב ברטנורא שמפרש במשנה שהיד הוי גוף אחד

שם, במשנה לא יד ולא שומר לא טמא ולא מטמא. וקשה פשיטא כיון שאינו לא יד ולא שומר מהיכי תיתי לומר שטמא ומטמא. ונראה דזה הוקשה לרש"י, ומפרש כגון שער, והיינו דהוי אמינא כיון שמחובר הוי יד או גם שומר, על זה משמיע התנא דשער אעפ"י שמחובר להגוף אבל לא סגי להיות יד ולא שומר. ויש לעיין דמשמע מפירש"י דגם שער שבאדם דהיינו במת אינו לא יד ולא שומר. וקשה הא דתנן באהלות פר"ג מ"ג כל שבמת טמא חוץ מן השיניים והשיער והצפורן, ובשעת חיבורן הכל טמא, הרי חזינן דהשיער שבגוף המת טמא ומטמא, וע"כ שהוי יד לטומאה כמו שפירשו התוס' בנזיר נ"א דהשיער הוי יד לטומאת המת, וכן איתא במשנה פר"ג דאהלות מ"ד. והנה הרב ברטנורא בעוקצין מפרש כל שאינו לא יד ולא שומר כגון שיער שבפירות יעו"ש. אבל רש"י נראה מדנקט סתם שיער הכוונה גם שיער שבאדם המת, וקשה כנ"ל. אמנם נראה בכוונת רש"י על שיער אחד, והיינו שמפרש דהא דתנן במשנה דבשעת חיבורן הכל טמא, היינו שערות הרבה, כמו דמוקי ר' יוחנן לקמן ק"כ בנימא שבין הנימין. ועי' במהרש"א. ובזה מדייק רש"י שער שהוא לשון יחיד, דהיינו שער אחד, אמנם הרמב"ם בפר"ג הי"ג לא חילק בין שער אחד להרבה שערות, משמע שגם שער אחד בחיבור להמת טמא ומטמא מטעם יד

שם שומר דכתב רחמנא למה לי ש"מ לצרף. הקשו בתוס' וא"ת לפירש ר"ת ורבינו שמואל דבעו כביצה לקבל טומאה מנלן צירוף בשומר להכניס דאימא קרא אתא להוציא יעו"ש

ולכאורה גם לשיטת הראשונים דסברי דלקבלת טומאה לא בעינן כביצה ומקבל טומאה בכל שהוא, גם כן יש להקשות מנלן דעל ידי השומר נכנסה הטומאה להאוכלין, דהרי יש לומר דהשומר מפסיק בנגיעה להאוכל וממילא כי אתא קרא דשומר אינו מפסיק בנגיעה, היינו רק להוציא. אבל להכניס יש לומר דהשומר שהוא הקליפה חוצץ בנגיעה. אבל יש לומר דכיון דידענו דין ידות בלהכניס, ממילא אם לא הוי שומר לצירוף אבל עכ"פ מתורת יד לא נפיק דכל שומר יש לו גם דין יד כמבואר לעיל מריבוי דיטמא דבשיש כזית בשר הנוגע כנגד בשר מאחוריו נטמא מטעם יד, וה"נ לרש"י דסבר דלקבלת טומאה לא בעינן כשיעור ממילא הקליפה שעליו מכניס טומאה להאוכל מטעם יד, אבל לר"ת ור"ש דסברי דבעינן כביצה והקליפה משלמת אפשר דזהו בלהוציא, אבל בלהכניס לא ידעינן דהקליפה משלמת

ותירצו התוס' וז"ל, ויש לומר כיון דיד מכניס ומוציא ושומר מכניס ומוציא לענין צירוף שומר נמי לא שנא, יעו"ש. ויש להבין מה זה ענין הא דמכניס ומוציא לדין צירוף, הלא יש לומר דאיברא דיש להשומר דין יד גם כן שמכניס ומוציא, אבל לדין צירוף להיות משלים להאוכל לומר שיש להקליפה תורת אוכל ממש אפשר דחידוש התורה הוא בלהוציא אבל לא להכניס

ונראה כוונת התוס' דכיון דרבתה תורה דהשומר הוי כגוף האוכל ממש גבי ידות בין להכניס ובין להוציא, ושומר גם כן נחשב כגוף האוכל להכניס ולהוציא, וא"כ מוכח מזה דהשומר הוי כגוף האוכל, וכיון שרבתה תורה דשומר מצטרף בלהוציא שוב אין מקום לומר דיפסיק השומר מלהכניס

ויש לעיין דמכל אלו מוכח דיד מהני להכניס טומאה להאוכל, באופן שאם נגע היד בהטומאה מביא הטומאה על האוכל. וכן בשומר ידענו דנגיעה דהשומר בטומאה מביא טומאה על האוכל. אבל היאך הדין בשומר של טמא שנגע בשומר של טהור, דהיינו נגיעה דשומר בשומר אם מביא טומאה, וכן יש להסתפק בנגיעה דיד ביד, דיש לומר דאעפ"י דרבתה תורה דיד ושומר הוי כעצם האוכל, אבל כל זה בנגיעה באוכל ממש, או דלמא כיון דרבתה תורה דהוי כנגיעה בהאוכל הוא הדין בנגיעה דיד ביד ושומר בשומר, כיון דהיד והשומר המה כגוף האוכלין, וצ"ע

רש"י ד"ה שלא תאמר וכו' כגון תחב קיסם בכזית בשר נבלה להיות לו יד ונגע אדם בו וכו' יעו"ש. והנה מבואר דסבר רש"י דיש דין יד אעפ"י שנעשה בידי אדם, וקשה הא משנה ערוכה באהלות פר"ג מ"ד היו תחובים בידי אדם טהור