נזר הקודש - חולין רז

לדבריו שכתב בפר"ד מטו"א. וע"כ דרק בבריה כתב הרמב"ם דלא בעינן שיעור, ולהכי במשנתינו דלא מיירי בבריה, אין להם טומאה בפחות מכביצה. ולשיטתו אתי שפיר מה שכתב ומתטמאין, וכאשר ביארנו

רש"י ד"ה השוחט וכו' הלכך משויא ליה מחשבתו אוכלא בשחיטה. משמע דעכ"פ מחשבה בעינן היינו שיחשוב להאכיל לנכרי, וכן מבואר לקמן קכ"א, אמר רבי אסי ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה צריכין מחשבה. אמנם הרמב"ם בפר"ג מטו"א ה"ד כתב ואין צריכין מחשבה. וכן כתב בפיה"מ שאין צריכין מחשבה, ותמוה דהלא רבי אסי אמר בהדיא דצריכה מחשבה

וגם מה שכתב הרמב"ם דלהכי אין צריך מחשבה מטעם שהרי שחטה לאכילת העכו"ם ואין לך מחשבה גדולה מזו. הנה לכאורה זה סותר לזה שכתב שם בפר"ג ה"ט החותך בשר מאדם חי אם חישב למאכל אדם הרי זה צריך מחשבה, ולא סגי בזה שחתך לאדם, ואפשר דשם מיירי שחתך מקודם לכלב וכמו שפירש מרן שם ביישוב השגת הראב"ד. והכא מיירי ששחט לעכו"ם להכי הרי זה גם מחשבה לאכילה, אבל עכ"פ קשה מדוע פסק דלא כרבי אסי שאמר שצריך מחשבה אפילו בששחט לעכו"ם, ולא סגי בשחיטה לבדה, אלא גם צריך מחשבה לאכילה של הנכרי

ונראה דזה תליא אם צריך הכשר אז צריך גם מחשבה, ואם אין צריך הכשר אז אין צרך גם מחשבה. והיינו דרבי אסי סבר דצריך הכשר ולא אמרינן בזה סופו לטמא טומאה חמורה מטעם הא דאמר חזקיה הואיל ויכול לגורדה ולהעמידה על פחות מכזית שין בזה תורת טומאת נבלה כדאיתא לקמן בסוגיא. ומפני זה לא נקרא סופו לטמא טומאה חמורה, וצריך הכשר, ובלא הכשר עדיין לא נקרא אוכל לדין טומאה, וכיון שחסר לו תורת אוכל מצד הדין מפני חסרון התיקון מה שהכשר עושה, להכי סבר רבי אסי דצריך מחשבה, אבל הרמב"ם דסבר דגם פחות מכזית נבלה נקרא סופו לטמא טומאה חמורה כסוגיא דכריתות כ"א מטעם דחזי לאיצטרופי. ומטעם זה פסק דאין צריך הכשר כמו שמבאר מרן בכס"מ, יעו"ש. וכיון דהוי אוכל מתוקן גם בלעדי הכשר, ולהכי פסק הרמב"ם דאין צריך מחשבה וסגי בזה ששוחט לעכו"ם, וכמוש"נ

שם דתנא דבי ר' ישמעאל על כל זרע זרוע אשר יזרע, כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, חטה בקליפתה וכו'. ולכאורה קשה הלא אנו רואים ש שמוציאין לזריעה בלא הקליפה, והנה בתו"ח כתב דבאתרא דר"י היו מוציאן לזריעה בקליפתן, יעו"ש. ותמוה דע"כ הקרא לא נדרש לפי המקום של ר' ישמעאל. ונראה דהתנא דבי ר' ישמעאל דרש מהא דאמרה תורה זרע זרוע אשר יזרע דע"כ הפירוש בכל אופן זריעה אשר מצמיחה, וכיון שגם אם מזריעים בהקליפה מצמחת, בזה רבתה תורה וכתבה שלשה פעמים זרע זרוע אשר יזרע להורות דבכל אופן אשר זורעים נקרא זרע. וכיון שזורעים לפעמים עם הקליפה, גם הקליפה נקראת זרע. ומזה נלמד דדין שומר שוה להאוכל, והפירוש כדרך שמוציאין היינו כיון שגם דרך זו מרומז בהקרא

גמ', ולא שומרים לטומאה חמורה מנלן דת"ר בנבלתה ולא בעור שאין עליה כזית בשר והעור משלים לכזית. והיינו מפני שאין שומר מצטרף לטומאת נבלות. וקשה דלמא אתא קרא למעט העור עצמה כשעשאה אוכל, וכן מבואר לעיל ע"ו, בנבלתה ולא בעור וכו' ואמר רבה בר רב חנא לא נצרכה אלא שעשאן ציקי קדרה, ופירש"י בשלן הרבה עם תבלין, יעו"ש. ולפי"ז כיון שאיצטריך קרא למעט להעור עצמו, וא"כ לא ידענו למעט צירוף

אמנם עיקר דברי רבה בר רב חנא יש להבין, והלא אם העור אין בו טומאת נבלות קודם שליקה, מטעם דלאו נבלה היא, מה מהני השליקה שנעשה ראוי לאכילה אח"כ. בשלמא לטו"א שייך שפיר דבשביל שנעשה ראוי לאכילה יש בזה לקבל טו"א. משא"כ נבלות אם לא נעשה נבלה בשעת מיתה היאך תחזור אח"כ להיות נבלה, ומה ענין ראוי לאכילה לנבלות שתליא במיתה, ואם המיתה לא פעלה להיות נבלה, היאך תחזור וניעור על ידי שליקה בתבלין

וע"כ צריך לומר דזה תליא בדין צירוף והיינו בדין שומר לנבלה. וזה הדבר, דאם אמרינן דיש דין שומר לנבלה להיות מצטרף להבשר להשלים לשיעור כזית, ולשיטת הרמב"ם שכתבנו לעיל דבשביל שנעשה שומר להבשר דאז גם בהפרד מן הבשר דין נבלה עליו מן התורה, רק בעינן שתהיה על השומר שייכות לאכילה, והיינו דכמו שהיה בתחילה ראוי לאכילה בהיותו בתורת שומר דנאכל עם הבשר, וכל עור תורת שומר עליו כשהוא מחובר, ולהכי גם כשנפרד מהבשר עכ"פ בעינן שיקוים בו התנאי הזה דראוי לאכילה, ולזה בא רבה בר רב חנא לאשמעינן דזה לא מהני להעור, והיינו מטעם זה דליתא דין שומר להעור, נמצא דדינו של רבה בר רב חנא הוא עצמו הדין דהברייתא שאין דין שומר לנבלה לצירוף כזית, והיינו דכיון שאין להעור תורת אוכל לצירוף, להכי לא מהני להעור להיות עליה דין נבלה אפילו בשנעשה אוכל על ידי שליקה בתבלין

ומעם זה נראה שזהו כוונת הרמב"ם שכתב בפר"א מאבוה"ט ה"ז, הא דלא מהני שליקה להעור בדין דאין לזה תורת צירוף להיות מצורף לכזית יעו"ש. וע"כ דחד דינא אית להו

והנה תצא מזה דאף אם אמרינן דיש על השומר המצורף לכזית תורת טומאה גם כשנפרד מהאוכל וכמו שכתבנו לעיל שזהו שיטת הרמב"ם ע"כ יש לזה תנאי שיהיה ראוי לאכילה לכל הפחות על ידי שליקה בתבלין. והטעם בזה כיון דכל עיקר הא דשומר מצטרף הוא מפני שראוי להיות נאכל עם האוכל, וממילא כשנפרד מהאוכל יש עליו תורת טומאה על פי התנאי שיהיה ראוי לאכילה על ידי שליקה כמוש"נ

תוס' ד"ה ולא שומר, וא"ת למה לי קרא דמזרעים לא אתי שכן טומאתן מרובה, וי"ל דס"ד לרבויי מריבויא דיטמא, יעו"ש. וקשה הלא מהיכי תיתי לרבות צירוף הלא יותר מסתברא לרבות מעשה יד מלרבות צירוף לומר שגם העור נחשב כבשר להיות משלים לכזית דהלא זה יותר רחוק לומר לעשות מדבר שאינו אוכל להיות אוכל, וממילא יש לרבות מיטמא לרבות יד, ולא לתורת שומר לצרף בהדי בשר

אמנם נראה דכוונת התוס' לדברי רבה בר רב חנא דהחידוש הוא לצירוף באופן שנעשה העור מאכל על ידי שליקה בתבלין, דבזה מסתבר לומר צירוף כיון שנעשה אוכל, ולזה שפיר איצטריך קרא למעט מהא דאמרה תורה בנבלתה לומר דלא מצטרף אפילו בשעשה ציקי קדרה

עוד שם בתוס' הקשו וא"ת דאמר בפרק כל שעה ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה קסבר משקין מיפקד פקידי, ולא נטמאו המשקין עם האוכל ואמאי לא נטמאו בנגיעת הטומאה לקליפה משום שומר. כוונת התוס' דליטמא להמשקין שבפנים מטעם משקה דלא צריך שיעור דמשקין מקבלין טומאה בכל שהוא, והקליפה החיצונה לא הוי חציצה מטעם שהוא שומר, וקשה הא הקליפה החיצונה הוא אוכל ואוכל ומשקה אינן מבטרפין כדמוכח לקמן ק"כ, בהא דרוטב מצטרף אי קריש, אבל אוכל ומשקה אינן מצטרפין. וא"כ הקליפה החיצונה כיון שאינו בצירוף עם המשקה א"כ יש לומר גם כן דלא מהני מטעם שומר גם כן. ונראה דסברי התוס' דבאופן שדעתו לסוחטן ותשאר הקליפות לבדן, וכשהן לבדן אין עליהן תורת אוכל וממילא יש עליהן תורת שומר להכניס טומאה

ותירצו וז"ל, דאין שם משקה עליהן עד שיוציאו לחוץ. כוונתם דאעפ"י שהם מיפקד פקידי זהו רק שאין עליהם תורת אוכל, אבל עכ"פ אין עליהם תורת משקה לקבל טומאה מטעם משקה, ובזה מיושב הא דהקשה המהרש"א וז"ל, ובעיקר קושייתם לא ידענא דקארי להו מאי קארי להו, דהא ודאי נמי מה"ט דאין שם משקה עליהן לא נטמאו המשקין עם האוכל שבתוך הזוג וכפירש"י שם עכ"ל. אבל הכוונה דהסברא דמיפקד פקידי