נזר הקודש - חולין רו

ואפשר לומר דסתם ספרי הוא רבי שמעון, והוא סבר כל שהוא למכות, ולהכי לא סבר למידרש מכל לרבות חצי שיעור, ודריש לרבות טרפה, אבל לדידן שפיר מידרש לרבות חצי שיעור

והנה הרשב"א סימן תקי"ג מביא בשם הירושלמי שמרבה מלא תאכלו כל נבלה, לרבות הריסוקין, ותמוה ל"ל לרבות ריסוקין, והלא לא גרעה נבלה מרוסקת מצירה ורוטבה וקיפה שנתרבו מהא דהטמאים, יעו"ש. ולפלא מדוע לא פירש דכוונת הירושלמי נבלה מרוסקת דהיינו שנפרדת לרסיסים ואכל פחות מכשיעור ולא אכל הריסוקין בשיעור אכילת פרס, (והנה הירושלמי הזה לא מצאתי). וכמו שפירש הרשב"א בעצמו דהאי לא תאכלו כל נבלה מרבה לאסור חצי שיעור, הנה כמו כן יש לפרש שזהו כוונתו של הירושלמי מרוסקין היינו שנרסק לחתיכות קטנות וכל פירור ופירור הוא חצי שיעור, דע"כ צריך לפרש מרוסקין לפחות מכשיעור, משום דכזית שלם הרי הוא נבלה שלימה

והנה הרמב"ם שכתב שאין לך בפירוש מן התורה אלא דרוסה, יש לעיין הלא ע"כ הדרשא דהספרי דמרבה טרפה מכל נבלה ע"כ הביאור כל מין טרפה, והיינו דומיא דנבלה כמו שכתבנו לעיל, ואפשר דהרמב"ם ג"כ מפרש כמו שכתב הרשב"א דכל נבלה מרבה חצי שיעור, ומפרש דהספרי הוא רק אליבא דר' שמעון כדלעיל

והנה מה שכתב הרשב"א שם בתשובה סימן תקי"ג דגבי דגים שאסורים רוטבן וקיפה שלהן מהא דתניא בתו"כ בדגים טמאים לרבות צירן ורוטבן וקיפה שלהן, ועיקר הדרש לאסור רוטבן וקיפה שלהן משום דציר דגים הוא מדרבנן, יעו"ש. וקשה הא לרוטבן וקיפה שלהן נלמד מטעם כעיקר, וכמו שהקשו התוס' בחולין קי"ב על הלימוד דהטמאים לכם בכל השרץ, ותירצו דעיקר קרא לאסור ציר, ולפי"ז קשה בהא דדגים טמאים למה לי קרא לאסור רוטבן וקיפה, וע"כ דאתי לאסור צירן. וקשה לפי"ז הא דאמרו לעיל צ"ט, דציר דגים הוא מדרבנן, ודוחק לומר דהתו"כ אזיל בשיטה דטעם כעיקר הוא מדרבנן. ולכאורה יש לומר כן משום דסתם ספרא הוא אליבא דר' יהודה, ואיהו סבר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין, וא"כ איכא למילף מנזיר וגיעולי נכרים לטעם כעיקר שהוא מן התורה. וכן מצאתי בפליתי סימן צ"ב שכתב להדיא דלר' יהודה טעם כעיקר הוא דאורייתא. וא"כ תקשה למה בעינן לרבות רוטבן וקיפה שלהן, וצע"ג

ובעיקר דמילתא נראה לפרש דהתו"כ מיירי לאסור את הציר, והיינו באופן שהציר בא על ידי כבישה וכדומה, וזהו כמו שכתב המהרא"י בהגהות ש"ד והובא בש"ך בסימן ק"ז סק"א דבאופן שכבשו דג טמא עם הדג טהור אסור מדאורייתא מפני שאז יוצא עיקר הציר, והלהלוחית, יעו"ש. ובזה אתי שפיר דרשת התו"כ אליבא דכו"ע. וזהו ג"כ כוונת הרמ"א בסימן פ"ג סע"ה שכתב דבדאיכא שמנונית עם הציר אסור מדאורייתא, וכתב רבינו הגר"א ז"ל אות י"ד דבזה מתורץ דבתו"כ יליף מקרא לאסור ציר דגים טמאים יעו"ש, וע"כ הכוונה דהשמנונית דציר אין לאסור מטעם טעם כעיקר, מפני שהשמנונית דציר לא הוי יותר מציר, אלא הוי בתורת ציר רק הוא מהדג פנימה והוי ציר חשוב, ואין בזה משום טעכ"ע. רק האיסור מכח שאסרה תורה ציר ולזה בעינן קרא. ולפלא על הגאון מלבי"ם שלא נחית לזה, והיינו דאעפ"י שמפרש כפירושו של הרשב"א אעפ"י שלא הביאו, אבל העיקר בזה ההכרח לפרש כמו שכתבנו, ומזה יסוד גדול לפסקו של המהרא"י והש"ך, וכמוש"נ

וכן נראה להוכיח מהא דפסק הרמב"ם בפרט"ו ממ"א הל"ד וז"ל, דג טמא שכבשו עם דג טהור הכל אסור אלא אם כן היה הטמא אחד ממאתים מן הטהור, עכ"ל. ודבריו לכאורה תמוה מדוע שאני זה מכל איסורי תורה שהוא בששים, ודעת הר"ש בפר"ח מתרומות ששיעור בששים. והנה שאלה זו נשאלה לרבינו הרשב"א סימן שצ"ב והשיב דסברת הרמב"ם שסובר כר' אבהו בירושלמי דתרומות פר' בצל דאמר חשיבותיה קרוב מאתים, יעו"ש. וע"כ הביאור משום דהוי חריף ביותר, וברדב"ז שעל הרמב"ם כתב כן מעצמו. ולפלא שלא הביא תשובת הרשב"א. והנה הרשב"א לדינא סובר ששיעורו בששים, יעו"ש. אמנם עכ"פ אנו רואים ששיטת הרמב"ם בציר דגים טמאים אעפ"י שעיקר איסורו מדרבנן מחמיר על ידי כבישה בשיעור מאתים, וע"כ דדוחק לומר שיחמיר הרמב"ם בציר דגים שהוא מדרבנן, וע"כ צ"ל דסבר הרמב"ם דעל ידי כבישה הוי איסורו מן התורה, וכיון שהוא חריף טובא בשבא על ידי כבישה סבר כר' אבהו דיהיב שיעוריה במאתים, וזהו כשיטת המהרא"י, וכמו שהכריע הש"ך להלכה שכתב דעל ידי כבישה איסורו מדאורייתא, ויש להחמיר לכה"פ לשער שעד בששים, וכמוש"נ

פרק תשיעי

קי"ז ע"ב, משנה העור והרוטב וכו' מצטרפין לטמא טו"א ופירש"י כגון פחות מכביצה בשר ועורה אדוק בה ומשלימה לכביצה מצטרף מפני שהוא שומר. והנה מבואר דכל אלו אין להם טומאת עצמן וכל טומאתן הוא רק לצירוף. ויש לעיין בזה שכתב הרמב"ם בפר"ד מטו"א ה"ד העור המחובר בבשר וכו' כל אחד מאלו מתטמאין ומטמאין ומצטרפין לכביצה או לחצי פרס, יעו"ש. הרי כתב מתטמאין משמע שיש להם גם טומאה מצד עצמן להיות מקבל טומאה, והיינו דכיון שיש עליהם תורת אוכל על ידי הדחק דין אוכל עליהם וזה לא משמע מהמשנה מדשנה התנא דכל אלו הם רק בתורת צירוף, והיינו שדין שומר עליהם אבל הם עצמן אין בהן דין אוכל

ויש לעיין היאך הדין בכל הני שמצטרפין וקבלו טומאה מטעם הצירוף והחיבור להאוכל ואח"כ נתפרדו מהאוכל אם נשארו בטומאתן, או דלמא דאין להם טומאה אחר הפירוד מהאוכל. אמנם אם אמרינן דנשארו בטומאתן גם לאחר הפירוד מהאוכל אתי שפיר דברי הרמב"ם שכתב מתטמאין, והיינו דלבסוף לאחרי הפירוד מהאוכל יש להם טומאת עצמן אם יש להן שיעור כביצה, ודין חדש הוא וצ"ע

והנה מה שפירש"י דמיירי להשלים לשיעור אוכלין לכביצה, קשה, הלא שיטת רש"י בפסחים ל"ג, ועוד מקומות דלקבל טומאה לא בעינן שיעור, ורק לטמא אחרים בעינן שיעור, ואם כן ע"כ מיירי המשנה דלטמא אחרים יש לכל הני דין צירוף, אבל לא לטומאת עצמן. אמנם אם אמרינן דלאחר שנעשה דין שומר יש עליו טומאה גם לאחר הפרד מהאוכל, ואם כן מדוע נקט התנא הדין דמצטרפין הלא גם בלא צירוף יש להתנא להורות לנו שיש עליהם תורת שומר, לפי מה דקיי"ל דיש שומר לפחות מכזית, ונפק"מ שנשארו בטומאתן גם לאחר כך, וע"כ צריך לומר דשיטת רש"י דלא נשאר עליהם טומאה, לאחרי ההתפרדות מהאוכל ולהכי ליתא נפק"מ בדין שומר רק לדין צירוף גרידא, מבואר לפי"ז דפליגי בזה רש"י והרמב"ם

אבל תקשה לפי זה על הרמב"ם דלשיטתו מדוע נקט התנא לכל הני לדין צירוף, והלא גם הרמב"ם סבר בזה כשיטת רש"י דלטומאת עצמן לא בעינן שיעור, כמו"ש בפר"ד מטו"א ה"א, וא"כ נפק"מ לטומאת עצמן אחרי הפרדן מהאוכל

אבל נראה דשיטת הרמב"ם דרק בבריה מקבל טומאה בכל שהן, ולזה נראה שמדייק וכתב ואפילו שומשום או חרדל, יעו"ש. והיינו שהם בריה, משא"כ אוכל כל שהוא שאינו בריה אינו מקבל טומאה בפחות מכביצה

ובזה יש ליישב מה שנראה לכאורה קשה מה שכתב הכא בפירוש המשנה וז"ל, שהאוכלים טמאים אינם טמאים ואין מטמאים זולתן מן האוכלים אלא אם היו אותן האוכלים שמטמאין זולתן כביצה, יעו"ש. ויש לדייק בדבריו שכתב "ואין טמאים" דמשמע דגם טומאת עצמן אין להם, וזה סותר