נזר הקודש - חולין רה

תבשל, משום דתמיד ובכל אופן אפילו אם יש בעצמות מוח אעפ"י שדינו כבשר, אמנם כל זה דוקא כשהוא נפרד מן העצם, משא"כ כשהמוח בפנים אשר רק טעם בשר יוצא ממנו, והרי זה כמו שמוליך טעם בשר בקדרה של חלב והבישול הוא רק הטעם, והממש הוא במחיצה המפסקת נבדל מן החלב, אין זה דרך בישול האמור בתורה

והנה תצא מזה חדתא בחתיכה שבלעה טעם מבשר או מחלב ואח"כ שמוה בקדרה לבשלה בחלב, או בבשר אין בזה משום בשר בחלב, כיון שאין טעם בשר או חלב בא מן הממש בשעת הבישול

ויבואר לפי"ז דברי התוס' בחולין קט"ז ד"ה המעמיד בעור של קיבה וכו' תימה דבגמ' מפרש טעמא דאסרו גבינות עכו"ם מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה, מאי איריא נבלה אפילו כשרה נמי, ויש לומר דמשום בשר בחלב לא היו אוסרין מספק משום דליכא אלא איסורא דרבנן דדרך בישול אסרה תורה, יעו"ש. וקשה הא יכול לבוא לידי איסור דאורייתא אם יעשה מהגבינה תבשיל, וכמו שהקשה בזה מרן רע"א ז"ל בהגהות ליו"ד סימן פ"ז, יעו"ש. אבל לפי מה שכתבנו הנה גם כשיבשל אח"כ הגבינה שיש בה טעם בשר שבא בבלוע מן העור, וכשמבשל עתה הגבינה אין בזה אלא הטעם בלא ממש בשר הנה גם זה לא הוי דרך בישול שאמרה תורה ולא הוי איסור דאורייתא אלא איסור דרבנן גרידא, וממילא לא הוי אלא ספק דרבנן ולא חשו לזה חכמים ולהכי גזרו רק מפני שמעמידן בעור של נבלה

איברא דבהגהות ש"ד הובא שם בחידושי רע"א ז"ל כתב בחתיכה שנכבשה בחלב אסור לבשלה מטעם דעד כאן הוי איסור כבוש שהוא מדרבנן, ועתה עובר על איסור בישול דאורייתא, עכ"ל. וזה היפך ממה שכתבנו, אבל לפי מה שביארנו מהא דעצמות יש להוכיח דלא נעשה איסור בשר בחלב דאורייתא באופן שבא הבישול רק על ידי הטעם גרידא, בהתחלת הבישול אשר על ידי זה לא נעשה בישול בשר בחלב דאורייתא, ולא דמי להא דקדרה שבשלו בשר או חלב דשאני התם דהטעם נעשה על ידי בישול ממש מעיקרא, משא"כ באופן שראשית הבישול בא רק על ידי קבלת טעם לחודיא, וכמוש"נ

ולפי"ז בנידון שאילתינו שמצאו בתבשיל של חלב עצם סגור, לא הוי בזה איסור בשר בחלב מדאורייתא ורק דאיסור דרבנן איכא בזה כמו טעם הבא מן הכבוש, ואין לאסור רק באכילה, אבל בהנאה מותרת כדין בשר בחלב דרבנן שמותר בהנאה

והנה מנחת יעקב בסימן ט"ז הובא שם בשאלה שנמצא עצם בתבשיל של חלב, והעצם היה חלול, ומסתפק דלמא היה שם מוח ועל ידי הרתיחה נמס תוך התבשיל ולא היה ס' בתבשיל נגד אותו החלל שבעצם, והיינו מטעם דלא מחזקינן איסורא לומר שהיה שם מוח יעו"ש. אבל אח"כ במסקנא שם חש לטעם אשר הבלוע בעצם. והפ"ת מביא בשם בלח"י שמתיר מטעם דלא מחזקינן איסורא. ואין הספר תח"י. וכנראה שלא חש להטעם הבלוע בעצמות, וע"כ שסבר כמו שכתבנו. משום שזה מורה הא דסתמו הפוסקים ואמרו שאין בעצמות משום בישול בשר בחלב, אבל תמוה הלא עכ"פ איסור דרבנן איכא, ועי' בפרמ"ג, והפ"ת מביאו

והנה לא נחתו היאך הדין בשהיה העצם סגור ויש בו מוח אם נעשה בשר בחלב דאורייתא. והנה לפי מה שביארנו משמע שגם בזה אין משום בשר בחלב דאורייתא, משום שכן משמע מסתימת הש"ס והרמב"ם והשו"ע. לכן לדינא יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה, וכמוש"נ

סימן כ"א

תנן בחולין קט"ז קבת עכו"ם ושל נבלה הרי זה אסורה. המעמיד בעור של קבה כשרה, אם יש בנותן טעם הרי זו אסורה וכו'. ויש לעיין הא גם אם אין בו טעם בשר מפני העמדה שהוא רק ככבוש, אבל אם יבשל אח"כ אפשר שיתן בו טעם, וא"כ אסור לבשל ומדוע לא נחתו לזה לפרש דאסור לבשל מפני הבלוע החלב, מטעם דעל ידי בישול יוציא טעם. ואין לומר דכיון דלא נתן טעם עתה בהא דהעמדה שוב לא יתן טעם גם בבישול, דזה ליתא, דהרי כתב השע"ד והוא בהגהות רע"א ליו"ד סימן פ"ז, דחתיכה שנכבשה בחלב אסור לבשלה, מטעם דעד כאן הוי איסור כבוש מדרבנן, ועתה עובר על איסור בישול דאורייתא יעו"ש. ואפשר לומר דכל זה רק אם יש טעם בכבישה אמרינן דטעם זה יהיה בבישול ג"כ ויעבור על איסור דאורייתא, משא"כ באופן שהעמדה לא פעלה עליו בנתינת טעם, דבזה אמרינן דגם הבישול לא יועיל, אבל אין זה סברא, דהרי שפיר יש לומר דאף אם הכבישה והעמדה לא הועילה, מ"מ כח הרתיחה דבישול יוציא טעם מהעור של הקיבה

ונראה דמיירי שהחתיכות העור נטלה מן החלב לאחר העמדה, וא"כ מה מועיל הרתיחה להוציא טעם, כיון שאין הבשר בהבישול, ואין בזה מקום להוציא טעם, ואינו דומה להא דשע"ד שיש טעם בשר בהחתיכה, אבל לפלא שלא נחתו בזה הפוסקים דבעינן שישליך החתיכות העור, בכדי שיהיה יכול לבשלם הגבינה

והנה התוס' הקשו ותימא דבגמ' מפרש טעמא דאסרו גבינות העכו"ם מפני שמעמידין בעור קיבת נבלה, אפילו כשרה נמי, יעו"ש, (והיינו דבלאו הכי אסור מטעם בשר בחלב), ותירצו ויש לומר דמשום בשר בחלב לא היו אוסרין מספק משום דליכא אלא איסור דרבנן דדרך בישול אסרה תורה, עכ"ל, והביאור בזה, דמעמיד אינו אלא מדרבנן, ואין לאסור מספק. והקשה מרן שם בהגהות דהלא יש לחוש לבישול והוי מבשל בשר בחלב, וא"כ איכא ספק איסור דאורייתא יעו"ש. והנה לכאורה אפשר לומר דכיון דכמו שהוא לפנינו מספיקא אין אנו חוששין לבשר בחלב, הרי זה כהוחזק להיתר לפנינו, ושוב אין לחוש לספק איסור

עוד נראה דנפגם טעם בשר בזה שהיה נכבש בחלב והוציא טעמו בכבישה, והטעם הבשר הזה נפגם מפני כח המעמיד המחמץ, ולהכי גם כשיבשל הגבינה עם הטעם בשר הוי הטעם הזה פגום ואין זה דרך בישול שאמרה תורה בבשר וחלב, שהכוונה טעם בשר ממש, ולא טעם הזה החמוץ, ואעפ"י שהחלב נעשה לשבח בזה מפני כח המעמיד, אבל הטעם בשר נפגם, ולא הוי יותר מאיסור דרבנן גם על ידי בישול וממילא הוי ספק דרבנן, ולא חשו לזה. כן נראה בביאור דברי התוס'. ושאני האי דינא דהשע"ד, שהתם מיירי רק בכבישה לחודיא בלא התערבות כח החימוץ שהוא מעמיד, ובזה כשמבשל הרי הוא בישול בשר ממש מפני שלא פג טעמו

ואפשר שמטעם זה לא חשו להזכיר להשליך החיתוכי עור, משום דשוב אין בכחו להפליט טעם בשר ממש

סימן כ"ב

ע"ד השאלה שנמצא דג טמא בדגים טהורים שנכבשו ואין ששים לבטלו

כתב הרשב"א בתשובה סימן תל"ש דמדכתיב דברים י"ד לא תאכלו כל נבלה אשמעינן קרא דאפילו ליכא שיעור אכילה לא תאכלו ואחר שריבה ומיעט וריבה מאי ריבה לאסור ומאי מיעט מלקות, עכ"ד. ועוד בענין זה מבואר בשו"ת הרשב"א חלק שביעי סימן רע"ו. וקשה מהא דתניא בספרי שם לא תאכלו כל נבלה אין לי אלא נבלה טרפה מנין, ת"ל נבלה כל נבלה, ע"כ יעו"ש. הרי דאתא כל לרבות טרפה לומר שכל מין טרפה ולאו דוקא שטרפה ארי. וזה מלמדנו ההיקש לנבלה, עי' בפירושו של הגאון מלבי"ם.