נזר הקודש - חולין רד

ואם אנו דנין זה בלא רוטב אין כאן אלא איסור כדי קליפה, ובנידון שאילתין יש להתיר כיון שמבואר שגם הבצלים מותרים כמוש"נ

סימן י"ט

כתב הרמב"ם בפר"ט ממ"א דבשר בחלב האסור בהנאה הוא מהנקברים, ואפילו אפרו אסור. ומקור הדין משנה שלהי תמורה. והקשה בפליתי בסימן פ"ז אות ד' בין למ"ד אפשר לסוחטו אסור ומכש"כ למ"ד אפשר לסוחטו מותר לפי מה שכתב הר"ן אי ברור לן דנסחט טעם החלב מן הבשר היה הבשר מותר, ורק הסיבה מפני שאי אפשר לסוחטו יעו"ש. ואילו בא אליהו ואמר דנסחט היה מותר, וא"כ בנשרף לאפר ודאי דפרח מינייהו טעם חלב ונסחט בבירור, וא"כ מדוע האפר אסור, עכת"ד יעו"ש

ונראה דלאחר שנאסרה משום בשר בחלב שוב אין לו היתר, והיינו דכיון שנאסרה בהנאה וטעון קבורה, ממילא גם האפר אסור מטעם דלא נפסק דין קבורה גם מהאפר, ולהכי גם לאחר שנשרף ונעשה אפר עדיין יש על האפר דין קבורה, ואסור בהנאה גם מהאפר מפני שמצות קבורה עדיין עליו ולא נעשית מצותו

והא דאפשר לסוחטו אם מותר או אסור הכוונה וההבדל שביניהם אם ההיתר נעשה איסור בעצם דלמ"ד אפשר לסוחטו מותר לא נאסר הבשר מצד עצמו רק מפני התערובות חלב, וכמו כן החלב לא נאסר בעצמותו, רק מפני התערובות בשר, וכמו כן החלב לא נאסר בעצמותו רק הבשר נאסר, ונפק"מ לענין חנ"נ אם בעינן ששים כנגד כולו או רק ששים מפני הבליעה לחודיא, וזהו כוונת הר"ן במסקנא בסוגיא דטפת חלב. אבל אם אין ששים אף לבטל הטעם הרי זה נעשה בשר בחלב ממש האמור בתורה שאסור גם בהנאה, ולאחר שנאסר שוב אין לו היתר, מטעם דכיון דנאסר בהנאה טעון קבורה, דאז גם אם יסחוט הטעם חלב מן הבשר ג"כ לא הותר הבשר מטעם שדין בשר בחלב עליו, ואסור בהנאה. וגם האפר בכלל האיסור הנאה ודין קבורה קשור עם האיסור הנאה ביחד

עוד הקשה בזה הפליתי שם דמדוע יש מתירים טעם לפגם בחמץ הלא מקור ההיתר בטעם לפגם הוא מהא דנבלה שאינה ראויה לגר, וכיון דחזינן דהנקברים אפילו האפר אסור, וא"כ חמץ בפסח דהוא מן הנקברים דאפרו אסור, א"כ פשיטא דטעם לפגם אסור, יעו"ש

, ונראה גם כן דאין זה ענין לזה דשאני גבי אפר דכיון שבא ליהנות מהאפר כמו שהוא, וכיון שאסור בהנאה וטעון קבורה להכי הרי הוא עומד באיסורו כדמעיקרא, משא"כ טעם לפגם שבא בתוך המאכל והאוכל אינו נהנה מהטעם הפגום, והיינו שאינו במין אוכל ולא בסוג נהנה, ממילא הרי בטל בתוך המאכל וליתא בדין קבורה כמובן להכי מותר

סימן ב'

ע"ד השאלה שמצאו עצם סגור בתבשיל של חלב, ואין ששים לבטל העצם, אם מותר באכילה, ואת"ל שאסור באכילה, אם מותר בהנאה

גרסינן במכילתין קי"ד, העצמות והגידים וכו' שבשלן בחלב פטור. והנה מזה משמע דאין בעצמות משום בישול בשר בחלב, ופטור על הבישול, ומשמע שמותר גם באכילה מדאורייתא, וכן האוכלם פטור, וכן פסק המחבר בסימן פ"ז סק"ג. וכתב הש"ך דפטור אבל איסורא איכא, וזהו כמשמעות פטור בכל מקום שפירושו פטור אבל אסור

ויש לעיין אם הדין הזה דעצמות גם בעצמות שיש בהן מוח, או דלמא שזהו רק באופן שאין בהן מוח. וראיתי בספר מקמ"ח להגאון מהרי"פ שעמד בזה בצ"ע

אבל נראה שיש ללמוד זה מתוספתא פ"א דאהלות דתניא שם המוח בין באדם ובין בבהמה ובין בחיה ובין בעופות ובין בנבלות ובין בטרפות ובין בשקצים ובין ברמשים טמא וחייבין עליו משום פגול נותר וטמא, ומטמא בכזית במשא וכעדשה במגע, כללו של דבר מוח הרי הוא כבשר לכל דבר ע"כ, ומדשנה התנא כללו של דבר ע"כ דבא לרבות גם לבשר וחלב שדין מוח כבשר ממש

והנה לפי"ז הא דתניא דעצמות אין בהן משום בישול בשר וחלב, ע"כ הכוונה עצמות שאין בהן מוח, אבל עצמות שיש בהן מוח הרי זה בשר ממש, אבל לפלא שלא שנא התנא להדיא עצמות שאין בהן מוח. וביותר לפלא על המחבר והרמ"א שלא נחתו לפרש אופן עצמות שאין בהן משום בישול בשר וחלב

והנה בסימן צ"ט ס"א לענין צירוף לאיסור כתב המחבר דהמוח שבעצמות איסור מצטרף עם האיסור. והש"ך שם מביא בשם הר"ן פרק גיד הנשה דהעצמות הרכות מצטרפים לאיסור מפני מוח שבהן ומחמת רכותן שיצא לחות יעו"ש. וא"כ לפלא מדוע שתקו הפוסקים הכא לענין בישול בשר וחלב לומר דהכוונה עצמות שאין בהן מוח, וצ"ע

והנה בדוחק אפשר לומר דכיון דנקט עצמות וגידין הכוונה עצמות שדומין לגידין שאין בהן טעם, ואפילו למ"ד יש בגידין בנותן טעם אבל ע"כ טעם קלוש הוא ואין בו חשיבות לענין בישול בשר וחלב, אבל דוחק לומר כן שהפוסקים סמכו על זה

ונראה לומר מילתא חדתא והוא דיש חילוק והבדל בהא דמוח, והיינו דזה ודאי אם המוח נפרד מהעצמות דינו כבשר ממש, וזהו דינא דהתוספתא, אם כשהמוח בפנים בתוך העצם, והעצם סתום, בזה יש מקום לומר דאין בזה משום בישול בשר בחלב, והיינו כי זה ממועט מהא דאמרה תורה גדי, והיינו בשר בעין שמבשלו בחלב, אבל אם הבשר סגור בעצם ורק טעם יוצא מן העצם אל החלב אין זה גדי האמור בתורה, וזהו כי אין זה בישול בשר בחלב, אלא טעם בשר היוצא דרך העצם להחלב, והיינו כי כוונת התורה בלא תבשל גדי בחלב אמו, דבעינן דרך בישול, היינו בטעם הבא מן הממש, אבל בטעם היוצא על ידי ממוצע, אין זה דרך בישול הסתמי, ואעפ"י שאסרה תורה הטעם כעיקר בבשר וחלב, אבל זהו רק בטעם כזה שנעשה בבישלו מן הממש, ולהכי שאני קדרה שנתבשל בחלב שאוסרת בטעם זהו מפני שבא הטעם בבישול חלב ממש, וכמו כן קדרה שנתבשל בה בשר, ובזה אמרה תורה טעם כעיקר, אבל אם הטעם לכתחילה בא באמצעות מחיצה המפסקת ונמצא דרק הטעם בשר נתבשל בחלב בזה לא אמרה תורה טעם כעיקר, מפני שאין זה דרך בישול

ואין זה ענין להא דאיתא בדין קרבן פסח דהמוח שבעצם ישנו במצות אכילה, ומטעם זה המוח שבעצם טעון שרפה כדאיתא בפסחים פ"ג וברמב"ם פר"י מק"פ ה"ג דהעצם שיש בו מוח טעון שרפה כדין בשר ממש יעו"ש. אבל שאני התם דעיקר הק"פ הוא משום אכילה וכיון שיש מצוה באכילת הבשר הקרבן כולו וכל הבשר בכלל וכיון דהמוח דין בשר לו ממילא ישנו להמוח מצות אכילה, וממילא יש עליו גם דין נותר וטעון שריפה, אבל אין זה ענין לדין בשר וחלב שתליא בבישול וכדרך בישול, וראיה לזה מהא דגידין הרכין דקיי"ל בפסחים פ"ד דנימנין עליהם כדין בשר ממש יעו"ש. ומכל זה לענין בישול בשר וחלב נתמעטו דהרי לא מחלק התנא בין הגידין. וגם המחבר בשו"ע לא נחית לחלק בין הגידין לומר שהגידין הרכין דין בשר להן, וע"כ דדוקא לענין אכילה דק"פ דאמרה תורה לאכלו, להכי כל ששייך לאכילה מצות אכילה חלה עליהן, משא"כ בבישול בשר וחלב דבעינן דרך בישול, היינו מה שמבשלין כדרך בני אדם המבשלין ואין הגידין בכלל הזה

ובזה אתי שפיר הא דלא נחתי התנא והסוגיא והרמב"ם והמחבר בהא דעצמות דלפעמים יש בזה הלאו דלא