נזר הקודש - חולין רא

ומיירי גם כן באופן שהבשר רותח הוא בשר טרפה, שג"כ כן הדין. עוד אפשר לומר דסבר הר"ת דמעט יש בזה גם מן התורה מפני הבישול המעט, וחכמים הצריכו קליפה לחומרא, אבל שוה בזה לשארי איסורי תורה, וצ"ע

סימן ט"ז

יו"ד סימן פ"ז סעיף ג' אינו נוהג אלא בבשר בהמה טהורה וכו', ויש לעיין מדוע השמיט מבשל חלב בחלב דהוי סוגיא ערוכה, והרמב"ם בפרק ט' ממאכלות אסורות כתב דלוקה על בישולו, ונפק"מ גם בזמן הזה לענין לפסלו לעדות, וגם היאך הדין לענין הנאה, עי' בדגמ"ר, אבל מדוע השמיט המחבר זה

שם, סעיף ו' או שבשל דם בחלב פטור. ומשמע אבל אסור, וקשה מדוע לא הוי כמו בשר טמאה דמותר בבישול והנאה, עי' בהגהות רע"א ז"ל. ואפשר דכיון דחלב ודם בחד לאו נאמרה, ואם יהיה מותר לבשל דם בחלב, יבוא להתיר גם חלב בחלב. דוגמא לזה הא דכתבו התוס' לעיל ה' ע"ב ד"ה מעם, דהמומר לאכול חלב חשיב מומר גם לדם מטעם דנאמרו בלאו אחד, יעו"ש. וה"נ יש לגזור בדם אטו חלב

שם, או בחלב מתה. בהגהות מרן רע"א כתב אבל בחלב חיה חייב, וכן כתב בספר ב"ה. ואינו מובן מאי קמ"ל דהמבשל בשר בחלב חייב, והס' ב"ה אינו תח"י. ואפשר דכוונתם חלב חיה היינו שהבהמה שממנה החלב עתה היא מתה בשעת הבישול, דלא תימא בחלב אמו אמר רחמנא בעינן שתהי' האם חיה דמתה אינה נקראת אם, ולזה באו להודיענו דאם בשעת החליבה היתה חיה נקראת שפיר בחלב אמו וחייב

שם, כתב הרמ"א וחלב זכר לא מקרי חלב כלל. והיינו שגרע גם מימי חלב. והביאור חלב זכר היינו חלב דאדם וזה מוכח מהסוגיא שם, והיינו דחלב זכר דבהמה ממעט שמואל מקרא דחלב אמו, משום דאינו ראוי להיות אם, וכמו שביאר הש"ך. והגר"א מציין להמשנה דפר"ו דמכשירין דחלב זכר דאדם אינו מכשיר, והיינו דאיתא שם במשנה דאמר כן רשב"א ולא פליגי עליו חכמים, וכן פסק הרמב"ם בפר"ד מטו"א ה"י יעו"ש. ויש לעיין היאך הדין לענין הבשר בחלב זכר דבהמה, ולכאורה יש לדון דריש לקיש אמר שם קי"ד, דמי חלב מכשירין, ומכל מקום נתמעטו לבשר בחלב מצד הסברא גרידא, ואילו חלב זכר דבהמה ממעט שמואל מקרא דבחלב אמו, משמע מזה דחלב זכר דבהמה עדיף מחלב זכר דאדם, וא"כ יש לומר דאיתא בהכשר, דאל"כ אלא אמרינן דליתא בהכשר א"כ גרע ממי חלב ולמה לן קרא למעטו מדין בישול בשר בחלב, ומוכח דחלב זכר דבהמה ישנו בהכשר, וצ"ע

שם, יש אומרים דאסור לחתות האש תחת קדרה של עכו"ם, לפי שהם מבשלים בהם פעמים חלב פעמים בשר וכו' ואעפ"י שאינו מכוון לבשל אבל ע"כ הוי פס"ר, ואעפ"י דהוי ספק איסור, אבל עכ"פ כיון דהוי פס"ר הרי זה כעובר על ספק איסור דאורייתא בודאי, ועי' בהגהות למרן רע"א ז"ל. ובהגהות יד אברהם הקשה מהא דע"ז י"ב דאיתא שם לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ונכרי ששפתו שתי קדרות וכו', הרי חזינן דלא חיישינן דכשחותה ישראל קדרתו הרי חותה גם תחת קדרתו של העכו"ם יעו"ש. נראה לפי מה שכתב הרשב"א לענין צודה דבשעוסק באיסור והיתר ביחד ליתא משום פס"ר, וממילא הרי זה אינו מכוון לאיסור, ואין זה דומה להא דהחיתוי הכא

סימן י"ז

בדין חיוב בישול בבשר וחלב. גם כמה שיעור בישול, ואם יש בישול אחר בישול, ובישול אחר צלי

והנה בשיעור בישול מבואר בחולין ק"ח ע"ב תני לוי במתניתא כשם שלוקה על אכילתו כך לוקה על בישולו, ובאיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלין אותו. ופירש"י אחרים עכו"ם כלומר שנתבשל כל צרכו, מבואר דסבר רש"י דכל זמן שלא נתבשל כל הצורך אינו חייב משום בישול בשר בחלב

ויש לומר דזה תליא מה דהוי בישול לענין חיוב שבת ומצינו דפליגי תנאי גבי שבת בשבת ל"ו דחנניא סבר דבבשיל כמאכל בן דרוסאי שהוא שליש בישול מותר להשהותו על גבי כירה מטעם דנחשב מבושל. ומסתמא אליבא דחנניא גם בבישול בשר בחלב כן הדין משום דמצינו בירושלמי נדרים פר"ן שמדמי בישול בשבת לבישול בשר בחלב. אמנם רש"י מפרש בשבת י"ח ע"ב בהא דאיתא שם ובשיל שפיר דמי מפרש רש"י מבושלת כל צרכה שפיר דמי להניחה על גבי כירה, יעו"ש. וזהו דלא כחנניא, וכיון דסבר רש"י דגבי שבת בעינן מבושל כל צרכה, להכי מפרש הכא רש"י דהכוונה בבישול שאחרים אוכלים אותה היינו שנתבשל כל צורכה

ואפשר לומר דרש"י מדייק הכא מפני שתני לוי באיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלים אותו מחמת בישולו, דלשון זה מורה שנתבשל כל הצורך. ואפשר שמטעם זה מפרש רש"י בשבת שם דבעינן בישול כל הצורך משום דכיון דבבשר וחלב בעינן בישול כל הצורך להכי גם בשבת כן הדין, ולהכי מפרש שם רש"י דלא כחנניא, אמנם התוס' פירשו שם דסגי כמאכל בן דרוסאי, יעו"ש. ואפשר דלשיטת התוס' גם בבשר וחלב סגי בבישול זה שהוא כמאכל בן דרוסאי

והנה לשיטת רש"י דבעינן בישול כל הצורך להתחייב משום בישול בשר בחלב, נמצא אם אחד בשל כמאכל בן דרוסאי, ובא אחר וגמר הבישול השני חייב ולא הראשון. אמנם לשיטת התוס' הראשון חייב, ויש לעיין אם גם השני חייב עבור גמר הבישול

אמנם הרמב"ם בפר"ג משבת ה"ד כתב כיצד תבשיל שלא בשל כל צרכו וכו' ואיתא שם בהגהות מיימונית שהפירוש כל צרכו כמאכל בן דרוסאי, אבל בנתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר דקיי"ל כחנניא יעו"ש. ומשמע לפי"ז דגם בבשר בחלב כן הדין דסגי לחיוב בישול בשנתבשל כמאכל בן דרוסאי, ולפי"ז לשיטה זו בבישל ראשון כמאכל בן דרוסאי חייב, ויש לעיין היאך הדין עם השני שבישל עד גמרו אם יש עליו חיוב

והנה לענין שבת כתב הרמב"ם בפר"ט משבת ה"ד וז"ל, המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו פטור, עכ"ל. וביאור כל צרכו כתב הה"מ כגון הא דאיתא בשבת קמ"ה כל שבא בחמין וכו' יעו"ש. משמע שהוא מבושל כל צרכו. ומביא שם דעת הרשב"א שכתב דלאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי שוב אין בו משום חיוב בישול דבר תורה, יעו"ש. מבואר דסבר הה"מ בדעת הרמב"ם דסבר דדוקא בבישול כל צרכו אין בו עוד משום מבשל אבל בבישול רק כמאכל בן דרוסאי יש בו משום גמר הבישול. מבואר מזה דלענין שבת פליגי הרמב"ם והרשב"א אם יש על גמר הבישול משום מבשל בשבת. ולפי"ז יש לומר דכמו כן בבישול בשר בחלב תליא בפלוגתא זו דלהרמב"ם השני חייב, ולהרשב"א השני פטור לאחר שנתבשל מקודם כמאכל בן דרוסאי

והנה תצא מזה להרמב"ם דסבר דלענין בישול הוי גם כמאכל בן דרוסאי בישול כמו שסבר בפר"ג מ"ה שבת כדלעיל, והכא בפר"ט סבר דגם לאחר שנתבשל כמאב"ד יש אחריו גם כן בישול. ולפי"ז בבשר בחלב כשבישל ראשון כמאכל בן דרוסאי ובא אחר וגמר הבישול שניהם חייבים, ולהרשב"א רק הראשון חייב ולא השני

והנה שיטת רבינו גרשם, נדפס בשסין שלנו, מפרש שם הא דשנה התנא באיזה בישול אמרו כל שאחרים אוכלים אותו, (היינו שמפרש הא דתני לוי במתניתא כמו שמוקים רב דמיירי בבא מיורה גדולה ובזה פליגי רב ולוי, ודלא כפירש"י דלצדדין) ומפרש וז"ל כל שאחרים אוכלים אותו כלומר דמתחילה לא נתבשל כל צרכו ובא הוא ונטל חצי זית מזה ובישלו כל צרכו, יעו"ש. מבואר דסבר הרגמ"ה דלא נתחייב משום בישול בשר בחלב רק בבישול כל צרכו ובשנתבשל כמאכל בן דרוסאי