נזר הקודש - חולין ר

שממועט חלב כזה, הנה כן ממועט גם בשר כזה, לזה אמרה תורה גדי מיותר לרבות שליל

והביאור בזה שרבתה תורה שליל שהוא בכלל בשר יש לפרש בשלשה אופנים. (א דלא בעינן בבשר אתי לכלל אם. (ב דשליל נקרא אתי לכלל אם מטעם דהיה עומד להיות נולד לאחר שכלו לו חדשיו. ג) מטעם הרי הוא במין אתי לכלל אם, ונפק"מ מן הטעמים לבשר טרפה דאם אמרינן דבעינן ראוי דאתי לכלל אם, א"כ גם בשר טרפה ממועט משום דטריפה אינו מוליד, ולאחר שרבתה תורה שליל, מבואר דלא בעינן אתי לכלל אם גם טרפה בכלל. אבל כל זה אם נפרש דכוונת התורה בריבוי דשליל דלא בעינן בבשר אתי לכלל אם, אמנם אם אמרינן דשליל נקרא אתי לכלל אם מטעם דהיה ראוי לזה אם לא נשחטה אמו, הנה טרפה ליתא בכלל הריבוי דשליל. אבל אפשר לומר דטרפה כיון דהיה ראוי להיות אתי לכלל אם קודם שנטרפה גם זה בכלל, א"כ בנולדה טרפה מבטן הרי ליתא בכלל אתי לכלל אם. אבל יש לומר דכוונת התורה בשליל מפני שהוא במין אתי לכלל אם, וא"כ טרפה בכלל. וקצת יש לדייק מלשון הרמב"ם בפר"ט ממ"א ה"ו שכתב בשר מתה, ולא כתב בשר טרפה

והנה בחלב טרפה ראיתי למרן הגרע"א ז"ל שהסתפק אם נקראת ראוי להיות אם דהיינו בשנטרפה בהולדה כמו ביתרת וכדומה, יעו"ש. חזינן דסבר דבעינן אתי לכלל אם בחלב, ולא סגי במין אתי לכלל אם, והיינו שאינו דומה לחלב זכר שממועט מטעם דזכר פשיטא דלא אתי לכלל אם שאינו במין הולדה, וע"כ דסבר מרן דבחלב בעינן אתי לכלל אם ממש ולא סגי מה שהוא במין, ולפי"ז מדוע לא הסתפק מרן בבשר טרפה, וע"כ דסבר דהא דרבתה תורה שליל הוא מטעם דלא בעינן בבשר אתי לכלל אם, ולהכי מסתפק רק בחלב טרפה, דבזה ממועט הני דלא אתי לכלל אם, ואפשר דגם חלב טרפה בכלל זה

ולדעתי נראה להוכיח דחלב טרפה אין בו איסור מן התורה. מהא דאיתא במכילתין קי"ד, מה לאמו שכן נאסרה עמו בשחיטה, היינו איסור אותו ואת בנו יעו"ש. וקשה לר' שמעון דסבר דשחיטה שאינה ראויה לאכילה לא שמה שחיטה, וליכא בטרפה איסור אותו ואת בנו, ואם אמרינן דיש בחלב טרפה איסור בישול הלא יש לעשות יוכיח לר' שמעון מהא דטרפה דליכא משום אותו ואת בנו, וא"כ יש בו משום איסור בשר בחלב, וא"כ משמע מזה דליכא איסור בישול בשר בחלב טרפה. אבל יש לומר דהברייתא לא אזלא אליבא דר' שמעון, אבל לפי"ז תקשה לר' שמעון מה יעשה הא דאמרה תורה בחלב אמו. ואפשר לומר דר' שמעון סבר כרבי יוסי הגלילי דדריש בחלב אמו לרבות חיה ולמעט עוף כדתנן במשנה שם

אמנם יש לדייק מדברי התוספות קי"ד, ד"ה מה, שהקשו תימה לרבנן חיה יוכיח, דאין אותו ואת בנו נוהג בחיה עכ"ל. ביאור הדברים, דהתוס' אזלי לשיטתייהו דלעיל קי"ג ד"ה בשר בהמה שכתבו דרבנן דמתניתין סברי דנוהג בשר בחלב גם בחיה ועוף וא"כ איכא יוכיח דאעפ"י שאינו נוהג בהם דין אוא"ב, ומ"מ נוהג בהם בשר בחלב, ולדידהו מיותר בחלב אמו, משום דע"כ סברי רבנן דדין בשר בחלב נוהג בכל מה שנוהג דין נבלות, וזהו ג"כ שיטת האי תנא דברייתא. וא"כ אין להביא יוכיח לאסור כיון שאיכא גם יוכיח להיפך, וממילא נשאר הק"ו. ומוכח דסברי התוס' דיש איסור בשר בחלב, בחלב טרפה

אמנם יש להוכיח מהא דלא קאמר התנא דאיצטריך בחלב אמו למעט טרפה שנוהג בו אותו ואת בנו, אבל ממועט מהא דכתיב בחלב אמו, דבעינן ראוי להיות אם, ולא בא לרבות אלא למעט, ומוכח דסבר התנא דיש בחלב טרפה משום איסור בשר בחלב. אבל יש לדחות דאפשר דסבר התנא דלא בעינן למעט טרפה מטעם משום דבלאו הכי ליכא בטרפה משום בשר בחלב מטעם אין איסור חל על איסור, וצ"ע. אבל יש לדייק אם אמרינן דאיסור לאו חל על איסור עשה, והנה בחלב טרפה שאיסורו משום והטמאים גרידא אבל הנכון יותר לומר דסבר האי תנא דלא ממעטין חלב טרפה

סימן ט"ו

כתב המחבר ביו"ד סימן צ"א ס"ב כל מידי דבעי הדחה כגון להניח בשר צונן בקערה של איסור צונן אסור לכתחילה דלמא אכיל בלא הדחה, וכתב הט"ז בשם הרש"ל שלא יפה עושים אותם הקונים מיני קשואים מלוחים עם מי המלח וכו', וא"כ המי המלח דלא שייך בו הדחה נאסרה כולה, יעו"ש. והקשה החוו"ד בביאורים אות ג' דהא מבואר בש"ס בהא דבר יונה שנפל לגו כדא דכמכא דאף כמכא שרי אעפ"י דכמכא אי אפשר בהדחה, יעו"ש

ויש לעיין מנין דהכמכא שרי דהרי אינו מבואר שם בסוגיא דחולין קי"ב אלא אודות הבר יונה, אבל בדבר הכמכא אינו מבואר וא"כ אפשר דהכמכא באמת נאסרה מטעם דלא אפשר בהדחה, ולשיטת הרש"ל שפיר אפשר לומר דסבר דהכמכא נאסרה

אמנם מבואר דפליגי בזה הר"ת והריב"א הובא בתוס' פסחים ע"ו ד"ה תניא אידך בשר רותח וכו' תימה הא תו למ"ל להביאה, ואומר ר"ת דקמ"ל דאפילו חלב שרי דאע"ג דחם לתוך צונן בעי קליפה בדבר שיכול לעשות קליפה בדבר דלא שייך קליפה כמו בחלב מותר מדלא קתני איסורא גבי חלב כדקתני קליפה גבי בשר. וריב"א חולק בזה ומצריך ששים כדי קליפה, יעו"ש. ולפי"ז אפשר לומר דכמו דפליגי רבותינו בחם לתוך צונן לענין קליפה, הנה כמו כן יש לומר דגם בצונן לצונן פליגי לענין הדחה דלר"ת דסבר גבי חם לצונן דלא בעי קליפה היכא דלא אפשר, הנה כמו כן סבר בצונן לצונן דלא בעי הכמכא הדחה כיון דלא אפשר. ולהריב"א דסבר שם דבעי קליפה ומצריך ששים כנגד הקליפה ולא סבר האי סברא דאי אפשר, ממילא יכול להיות דמחמיר גם בהא דהדחה אעפ"י דאי אפשר בהדחה, ואם ליכא ששים כנגד הקליפה, ואי אפשר בהדחה אפשר דאסור

ובעיקר דברי הר"ת שדא בה נרגא מרן הגרע"א ז"ל שכתב דיש לומר דהתנא בתניא אידך בא להודיענו דבשר חי רותח לתוך חלב צונן מדיח, ומסקנא שם דקולף. ולא הוי בזה תתאה רותח, אעפ"י שהצלי שוקע בכמכא והוי תתאה רותח. ומ"מ אנו דנין לתתאה שהוא צונן וכמו שכתב הרשב"א הובא בב"י. ולפי"ז אין להוכיח מזה דהיכא דלא אפשר בקליפה מותר יעו"ש. וא"כ שיטת הריב"א יותר מוכח, ולא אמרינן האי סברא דאי אפשר להתיר בדיעבד, וכמו שהדין גבי קליפה הנה כמו כן אפשר דכן הדין גם לענין הדחה

עוד נראה דאפילו אם אמרינן בהא דבר יונה שנפל לכמכא דמותר בדיעבד בלא הדחה מטעם דאי אפשר זהו מטעם דבשר בחלב כל זמן שלא נתבשל אין כאן איסור, וע"כ אין בזה אלא איסור דרבנן גרידא ואין להוכיח מזה לדינא של הרש"ל שמונח בכלי של איסור מחמת שבלוע בה איסור דאורייתא

ובעיקר הדבר מה שכתב שם החוו"ד בדבר עצם הדחה אם הוא רק חומרא, או שהוא מעצם הדין, מבואר בספרנו שאילות משה סימן כ"ז דע"כ אינה אלא מצד חומרא, והיכא דלא אפשר מותר בלא הדחה

וע"כ כוונת הרש"ל הכא להזהיר הקונים שזה הדין לכתחילה שלא לקנוח דברים כאלה אשר אי אפשר בהדחה כיון שזהו בלכתחילה

והנה בעיקר דברי הר"ת שסבר דאם אי אפשר בקליפה מותר שלמד מהא דחלב מותר, יש לדון דכל זה בהא דבשר בחלב שהוא רק אסור דרך בישול ואין ללמוד מזה לשארי איסורין. ומצאתי למרן רע"א ז"ל שם שהעיר בזה, יעו"ש. ונראה דסבר הר"ת דהתנא בברייתא לא מיירי רק בבשר בחלב