נזר הקודש - חולין קצט

גחלים ואפר הרי הוא צולה, וצלייה זו יש בה משום מבשל, אבל ש"ס דילן ביבמות ל"ג דפריך שם בזר ששימש במאי, ולא קאמר משום מבשל ע"כ סבר הש"ס דליכא באיכול אברים ופדרים משום מבשל, ועי' בגיוה"ש שם, וע"כ דש"ס דילן סבר דליכא בצלי משום מבשל, ובירושלמי נדרים פר"ו מבואר דשבת ובישול בשר בחלב שניהם שווים, יעו"ש. וכיון דקיי"ל תמיד במקום שפליגי גי ש"ס דילן עם הירושלמי הלכה כש"ס דילן

והנה ראיתי ביש"ש פר' גיד הנשה סימן מ"ה כתב דבשר בחלב לא נאסר בלא רוטב מטעם דדרך בישול אסרה תורה, ולא מה שקבל טעם, דהרי חזינן דבשר בחלב חידוש הוא דאי תרי בשר בחלב כולי יומא שרי, יעו"ש. מבואר דשיטת הרש"ל דעיקר איסור בשר בחלב מן התורה הוא דוקא בבישול ברוטב, ובישול בלא רוטב אינו אסור אלא מדרבנן. וכתב שם דמטעם זה בנגע בשר חם בגבינה חמה אינו אסור אלא מדרבנן

ולפי"ז בנידון השאלה דצלו בשר וגבינה אפילו במחבת על האש לא הוי בישול מדאורייתא

אמנם לענין טיגון בשר בחמאה, אפשר דהחמאה דינה כרוטב, ולשיטת הרש"ל הוי זה מדאורייתא, והמהר"ם שיף בשלהי כל הבשר כתב דגם בטיגון כבד עם חמאה דאיסורו רק מדרבנן. והובא בפתיחה להפרמ"ג יעו"ש. אבל יש להעיר דלשיטת הרש"ל הוא בישול מדאורייתא, אמנם כל זה בחמאה עם בשר, אבל בנידון השאלה בגבינה עם בשר אסור רק מדרבנן ומותר בהנאה

סימן י"ג

כתב הטור ביו"ד סימן פ"ז המבשל במי חלב או בחלב מתה או בחלב זכר פטור. והקשה הב"י מדוע לא כתב הטור בהא דחלב מתה שלוקה משום נבלה, והיינו שמפרש מתה היינו נבלה, ותמוה מדוע ישונה חלב נבלה מביצת נבלה, ועי' בדרישה שתמה בזה, ועי' בגיורש"א. ואפשר שדעת הב"י דהחלב כל זמן שלא נחלב לא דמיא לביצה שנגמרה, וצ"ע

אבל אפשר לפרש בכוונת הטור דנקט חלב מתה, והיא מימרא דשמואל בחולין קי"ג ע"ב, ולא בחלב שחוטה, וקשה לכאורה מדוע שינה הטור מלשון שחיטה ונקט מתה, ונראה דבא להורות דהכוונה שחוטה באופן שמתה לאחר שחיטה, ואינה מפרכסת, משום דבמפרכסת הרי היא כחיה וחלב שלה הרי הוא חלב ממש, וישנו בדין בשר וחלב, ולא מיירי הטור בחלב מתה שהיא נבלה. ובזה אתי שפיר דלא מסיים ולוקה עליו משום נבלה, ומזה יש לפשוט הא דהסתפקו גדולי אחרונים לענין חלב בן פקועה, אבל ע"כ אם נפרש כן כוונת הטור, הרי פשיטא דחלב בן פקועה לא עדיף ממפרכסת דהחלב הוי חלב ממש לדין איסור בשר בחלב

ונראה שכן דעת רבינו הגר"א ז"ל שמציין להא דחלב מתה שכתב המחבר, כתב וז"ל, מימרא דשמואל קי"ג ע"ב ולא בחלב שחוטה, הרי מפרש הא דכתב מתה, דהכוונה שחוטה, ולא במתה שהיא נבלה. וכנראה שמיישב בזה הא דהקשה הב"י, וכמו שכתבנו

והנה להב"י שדעתו דלוקה על החלב מתה משום נבלה, א"כ סבר שדין החלב כבשר, והרי זה כביצים הנמצאים בבטן ומעורים בשלל שדין בשר עליהם, וא"כ תצא מזה אם יבשל חלב זה עם חלב טהור, יש בזה משום מבשל בשר נבלה עם חלב, ואין לומר דאה"נ משום דקשה דלפי"ז למה בעינן קרא למעט חלב שחוטה עם בשר, הלא החלב הוא גם כן בשר, ואין כאן משום בשר בחלב, אלא הרי הוא כמו בשר בבשר. וה

והנה יש סברא לומר דהחלב מתה הוי כאבר המדולדל ומיתה עושה ניפול, וממילא אין בזה משום נבלות, מטעם דהוי כאבר הנפרש מחיים. עי' במשנה פר"ה דעדיות מ"א, ושם בהגהות אור גדול שמפרש דהחלב הוי כאבר המדולדל. ועוד דאם אמרינן דם נעכר ונעשה חלב, א"כ ע"כ בדם שאין בו משום נבלות מטעם דלא הוי בכלל בשר וכמו"ש התוס' בכמה דוכתי, וגם בחולין קי"ג, א"כ חלב לא עדיף מדם

וראיתי בדרישה שתמה ג"כ על הב"י דמהיכי תיתי לן לומר דיש מלקות בחלב מתה משום נבלה הרי חלב זה כנוס היה בבהמה וחיה, ואם הבהמה מתה החלב לא נאסר משום נבלה ללקות עליה דהרי"ז דומה לביצת נבלה דאינה אסורה מדאורייתא, משום דבחיי העוף נתגדלה ולא מעת שמתה, וה"נ חלב של טהורה שמתה עכת"ד, יעו"ש

ונראה בכוונת הב"י בכדי שלא יהיה כטועה בדבר משנה, היינו דסבר הב"י דיש בחלב מתה איסור משום אבר מן החי או בשר מן החי, והיינו דסבר הב"י דחלב הכנוס בדדי הבהמה הרי הוא כאבר המדולדל, והא דהתירה התורה חלב זהו לאחר שפירש, אבל בעודו בפנים כשהוא כנוס הרי הוא בגדר אבר המדולדל, וקיי"ל דשחיטה אין עושה ניפול ושחיטה מתירתו, אבל מיתה עושה ניפול, והרי הוא אסור משום אבר מן החי או בשר מן החי. וכוונת מרן דלוקה משום אבר מן החי או בשר מן החי. והנה האור גדול נחית לומר דחלב הוי כאבר המדודל, אבל סבר דזה לא שייך לפי האמת דליתא בחלב משום אבר מן החי. אבל לדעתי נראה דהב"י סבר דהתורה לא התירה משום אבר מן החי רק לאחר שפירש אבל קודם שפירש עומד להיות ניתר בשחיטה, אבל בשמתה, ומיתה עושה ניפול הרי זה אבר מן החי, ולפי"ז לא הוי כוונת הב"י דלוקה משום נבלה, אלא לוקה משום אבר מן החי. ובזה ישונה חלב מביצה, דביצה כשהיא בפנים הרי היא בשר ממש, ולאחר יציאתה אין בה משום אבר המדודל, אמנם לפי מה שכתב הרשב"א בהכה על זנבה והפילה ביצתה יש בה משום בשר מן החי כשהיא מעורה, יש לעיין אם נתנבלה העוף בשעה שהביצה עומדת לצאת ומעורה אם יש בזה לדון כבשר המדולדל ומיתה עושה ניפול להיות הביצה אסורה משום בשר מן החי, אבל גבי חלב כיון שנפרש מגופה וכנוס בהדד, והדד תלוי ועומד שפיר יש לדון לאבר המדולדל ונדרש להתיר או על ידי שחיטה או על ידי פרישה על ידי חליבה, ובאופן שלא נפרש ולא יצא לחוץ וגם לא נשחטה אלא מתה ונעשית נבלה, בזה עומד החלב באיסור אבר מן החי ויש בזה מלקות

והא דכתב הב"י משום נבלה הוא לאו דוקא דגם בשר מן החי נקראת נבלה, ומצינו כזה בלשון הרמב"ם בפר"ד ממ"א ה"ג שכתב וז"ל, האוכל עוף טהור חי כל שהוא לוקה משום נבלה, אעפ"י שאיסור משום אבר מן החי כיון שלא בעינן כזית, ורש"י בחולין ק"ב מפרש בהדיא אבר מן החי, וע"כ גם להרמב"ם איסורו משום אבר מן החי וקורא לזה נבלה, משום חסרון שחיטה, וה"נ כוונת הב"י משום אבר מן החי, והיינו בשר מן החי אשר הוי נבלה באמת מצד חסרון שחיטה כאשר נתבאר. כן נראה ביישוב דברי הב"י כמוש"נ

סימן י"ד

כתב הטור ביו"ד סימן פ"ז המבשל שליל בחלב חייב וכו'. וזהו מימרא דשמואל במכילתין קי"ג דדריש גדי לרבות השליל. וקשה למ"ל ריבוי על שליל הלא מכלל בשר לא נפיק, ואטו מפני דלא בעי שחיטה והוי כשחוט נפיק מכלל בשר, הלא הוא בשר ממש כאמו. וקשה לר' מאיר דסבר דבן פקועה דכלו לו חדשיו הרי הוא כבהמה מעליא, פשיטא דלא בעינן קרא לרבות שנוהג בו דין בשר שאסור לבשלו בחלב, וע"כ צריך לומר דבא לרבות בן פקועה שלא כלו לו חדשיו, והרי הלא נפל, ורק ניתר בשחיטת אמו. ויש בזה גם מקום לומר דכיון דאמרה תורה בחלב אמו והיינו דבעינן שתהיה ראוי' להיות אם כדאיתא בסוגיא דבעינן אתי לכלל אם, ומטעם זה ממעטין חלב זכר, וא"כ יש מקום לומר דבעינן גדי כזה שאתי לכלל אם, ובזה שלא אתי לכלל אם ממועט גם מבשר כמו