נזר הקודש - חולין יט

מקלקל כיון שעומדת לאכילה. - ואם תאמר אין הכי נמי א"כ קשה הא דאמר רבא לקמן דמסוכנת אסור, משמע דבלאו מסוכנת אעפ"י שאינה ראויה לחרישה ולגדל ולדות מותר, וא"כ משמע דרבא דאמר דמסוכנת אסור פליג על רבה בר אבוה - ובסוגיא לא משמע הכי

ב והנה אפשר לומר דבהמה העומדת לג' דברים, דהוי מקלקל ממש מותר לכתחילה, ובהמה חלושה אסור לכתחילה - ובהמה מסוכנת אסור גם בדיעבד. - והנה הא דאמר רב נחמן מותר שהוא לשון לכתחילה מיירי בבהמה בריאה, וזה הוי מקלקל ממש - אבל באינה בריאה ואינה מסוכנת אסור לכתחילה, ומסוכנת דאמר רבא אסור בדיעבד. - ובזה יש לומר דזה כוונת המחבר בסימן י' שכתב מותר לשחוט בו בהמה בריאה והיינו לכתחילה - אבל בהמה חלושה אסור לכתחילה. ובזה מיושב הא דהקשה הש"ך סק"ג מהא דכתב המחבר בסימן קמ"ב ס"ב שכתב ששחט בה דמשמע דיעבד יעו"ש. - אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר משום דהתם כתב המחבר סתם ששחט בה, ומשמעו בהמה העומדת לאכילה ואינה ראויה לחרישה ולגדל ולדות, ובזה לכתחילה אסור ורק בדיעבד מותר

ג ויש לעיין אמאי מותר בדיעבד הלא בודאי כיון שעומדת לאכילה הרי שפיר נהנה מהשחיטה שעל ידי הסכין, וגם בבהמה בריאה לכאורה הלא כיון שרוצה לאכול בשר ונדרש לסכין, וא"כ הלא יש לו הנאה לפי רצונו ומחשבתו

ונראה דכיון דכל עיקר הא דאיסור משמשי ע"ז הוא משום לא ידבק בידך מאומה - א"כ כל עיקר האיסור כשמתדבק לו כסף או שוה כסף - אבל באופן שלא מתדבק לו מאומה אלא הנאה חיצונית יש לו אין בזה איסור. - וזהו ההבדל בשוחט בהמה מסוכנת שבזה יש לו התדבקות של שיווי ממון בזה שנצלת ממיתה ויש בזה ריווח ממון, ויש בזה משום לא ידבק

ובזה מובן דברי התוס' שכתבו להקשות מהא דפסחים דנחשב לתיקון בזה שמוציאו מידי אבמה"ח, ותירצו דשאני גבי שבת יעו"ש, ביאור דבריהם דלגבי שבת לא בעינן שתהי' ריווח והעיקר מלאכת מחשבת, משא"כ לגבי ע"ז תלוי בריווח, והיינו שהאיסור משום לא ידבק והכא ליכא שום ריוח, וליתא בזה הא דלא ידבק

והנה מתמיהים מדוע השמיט הרב אלפס האי מימרא. וראיתי ביו"ד סימן קמ"ב בכנסת הגדולה שכתב דהאלפס דחה למימרא זו מפני סוגיא דפסחים, וכמו שהקשו התוס', והאלפס לא סבר כתירוץ התוס' יעו"ש. - ולדעתי לא אפשר לומר כן על רבינו האלפס כי ע"כ סבר ג"כ דהאיסור בע"ז משום לא ידבק, ובאופן שלא שייך ריווח ליתא בלא ידבק ובע"כ שאני גבי שבת דלא תליא בריווח, אלא במלאכת מחשבת. - וכן כתבו התוס' בשבת ק"ו ד"ה חוץ, אע"ג דכל שוחט מקלקל הוא וכו' דדוקא לענין עכו"ם חשיב מקלקל דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ולא חשיב ליה נהנה כיון דקלקולו יתר על תקונו, יעו"ש. וא"כ תמוה טובא מדוע השמיט הרי"ף להאי דינא

ה ונראה דכיון דכל עיקר להאי דינא הוא מטעם דבהמה אינה עומדת לאכילה. אמנם מצינו לאביי לקמן דסבר דסתם בהמה עומדת לאכילה כמו שכתבו התוס' לקמן י"ד ד"ה בהמה, ובזה יובדל בהמה מעוף דגבי עוף סבר אביי דעומדת לאכילה ולגדל ביצים, אבל בהמה עומדת לאכילה. - ולרבי יהודה דסבר מוקצה ביו"ט, ע"כ סבר ג"כ דסתם בהמה לאכילה עומדת, דאל"כ בהמה ביו"ט היכי שחטינן כמו שאיתא לקמן, והיינו דסבר דדוקא לאכילה עומדת משום דאין לומר דעומדת גם בהא דלגדל ולדות ובשעת שחיטה אמרינן ברירה דהרי ר' יהודה לית ליה ברירה. - וע"כ דסבר דדוקא לאכילה עומדת. והרי"ף פוסק כר' יהודה ביו"ט דאית ליה מוקצה כמבואר בהרי"ף שלהי ביצה. - ולהכי לשיטת הרי"ף גם בשוחט בהמה בריאה בסכין של ע"ז גם כן אסור, דכיון דעומדת לאכילה הרי"ז כמו חתך בשר בסכין של ע"ז. ושפיר השמיט הרי"ף מימרא דר' אבוה, - ומפרש הרי"ף דרב נחמן שאמר האי דינא בשם רבי אבוה סבר דבהמה עומדת לגדל ולדות. ואף אם סבר שעומדת גם לאכילה, אבל לא סבר ר"נ ברירה דהרי סבר האחין שחלקו לקוחות הן, וא"כ גם בשעת שחיטה עומדת היא לגדל ולדות, ולא יצאת מהעמדה הקודמת שהוא לגידול ולדות ולהכי ליכא בזה משום לא ידבק, וזה לא הוי לשיטת הרי"ף, ולהכי השמיט הרי"ף דין זה מהלכה

והנה בעיקר הדין של רב נחמן אמר רבי אבוה דבהמה מותר לשחוט בסכין של ע"ז, יש לעיין הלא בשחט סימן אחד שוב אין ראויה לא לחרישה ולא לגדל וולדות, ודינה כמסוכנת אם לא יגמור השחיטה, וא"כ איכא תיקון בגמר השחיטה, וכעין זה כתבו התוס' לקמן כ"ט ע"ב בד"ה כגון, וכדומה לזה כתב הרמב"ם בפיה"מ בהא דשוחט בשבת. ומצאתי בלב אריה שעמד בזה יעו"ש. - אבל נראה דבאופן זה ליתא לא ידבק כיון דלא עשה הפעולה להרויח אלא לקלקול. ומה שעשה תיקון לבסוף לתקן מה שקלקל הוא עצמו, אין בזה הא דלא ידבק, ורק במסוכנת כיון דאם לא ישחוט הרי היא מתה, ועל ידי השחיטה מציל אותה מלהיות מתה ונעשית נבלה בזה איתא משום לא ידבק

והנה אפר לומר דבהמה העומדת לשלשה דברים, דהוי גם בהמה זקנה וחלושה ליכא בזה משום לא ידבק דהרי אינו מרויח בהשחיטה כיון דאינה עומדת להיות מתה להיות נעשית נבלה ואינה דומה למסוכנת

ואפשר לומר דרבא פליג בזה על ר"נ, והיינו דר"נ מתיר רק בהמה שעומדת לחרישה ולגדל ולדות ועל ידי השחיטה מקלקלה. אבל בהמה זקנה וחלושה שאינה ראויה לזה אסור לשחוט מפני שאין כאן קלקול. - אבל רבא סבר דגם אלו מותרין מפני שחסר בזה הא דלא ידבק מפני שאין כאן מציל מן ההפסד כהא דמסוכנת. - ומטעם זה כתב המחבר לענין לשחוט לכתחילה דוקא בהמה בריאה - אבל בדיעבד גם בסתם בהמה מותר, וזהו מה שכתב בסימן קמ"ב, וכמו שכתבנו לעיל

י והנה בהא דמסוכנת הקשה מרן רע"א מדוע לא אמרינן בזה אי עביד לא מהני, (וביותר דהכא מיירי רבא לשיטתו דאעל"מ). יא ונראה דהרי לא אמרה תורה שלא ישחוט בסכין של ע"ז, אלא האיסור הוא מלא ידבק - וגם לאחר ששחט יכול לקיים את הל"ת דהיינו שלא יהנה מהשחיטה, והיינו שלא יאכל הבשר, נמצא דטרם עבד את האיסור דהרי בידו שלא להינות, ולא שייך לומר אי עביד לא מהני משום דחסר עדיין עבירה דהל"ת, וא"כ אמרינן ליה שלא יעבור על הל"ת היינו שלא יהנה

ע"ב איתמר השוחט בסכין של עכו"ם רב אמר קולף, ורבה ורבה בר בר חנה אמר מדיח. - והרמב"ם בפרי"ז מה' מ"א ה"ז כתב וז"ל הלוקח סכין מן העכו"ם וכו' שחט בה קודם שיטהרנה מדיח מקום השחיטה, ואם קלף הרי זה משובח עכ"ל. וכתב מרן בכס"מ וז"ל ועל מה שכתב ואם קלף הרי זה משובח, כתב הר"ן בפר' כל הבשר לא ידעתי למה, ואפשר דרפויי מירפא בידיה עכ"ל. - והנה רבים תמהו מדוע פסק כרבה נגד רב רבו

א והנה התוס' כתבו וז"ל, וצריך להעמיד ביודעין בה שהיא בת יומא דאי לאו הכי הא סתם כלים של עכו"ם אינן בני יומן עכ"ל. וקשה הלא אפשר דהא דאמרו רבותינו סתם כלים של עכו"ם אינן בני יומן היינו קדרות שמבשלין בהן, מה שאין כן סכין שעשוי להשתמש בה תדיר ואורחי' דמילתא שהוא בן יומו, והר"ן כתב בפירוש דסתם סכין מתוך שדרכו להשתמש בו תדיר מסתמא הוא בן יומו וכן כתב הרשב"א, אלא שהם הוסיפו שמסתמא שמנוניתו טוח על פניו יעו"ש. ויש לעיין למה בעינן לטעם השמנונותו הלא בלא"ה כיון שהוא בן יומו יש לחוש להבלוע איסור שבו. וכן הוא באמת דעת הב"ח, אשר כוונת הרשב"א לאסור אפילו אם הוא נקי יעו"ש, והש"ך בסימן י' סק"ו כתב שלא עמד על סוף