נזר הקודש - חולין קצז

דהרמב"ם בעצמו לא קרי לאיסור הנאה דהקדש איסור מוסיף אלא איסור כולל

ונראה דסבר הרמב"ם דמוסיף לא הוי רק אם ניתוסף איסור על החתיכה, ובזה שונה איסור הנאה על החלב מהאיסור הנאה שעל הגיד. וזה הדבר דאיסור הנאה שניתוסף על החלב זה הוי הוספה על החתיכה, דהיינו שאסור ליהנות מעצם החתיכה בעצמותה, משום דשייך הנאה גם מהחתיכה גופא מלבד האכילה, ויש הנאה גם מעצם החלב במי שמריח ממנה ובדומה לסיכה, והוי זה מוסיף גם מלבד האכילה. אמנם שאני גיד הנשה דלא שייך איסור הנאה על עצם הגיד הנשה, כיון שסבר הרמב"ם דאין בגידין בנותן טעם וליתא בזה הוספה על החתיכה עצמה מטעם דהאיסור הנאה מהגיד הנשה הכוונה שארי הנאות, ולא הוי בזה איסור חפצא אלא איסור גברא, להכי אתי בזה הרמב"ם מטעם כולל, והא דלא נחתו בזה התוס' משום דאזלי בשיטה שיש בגיד הנשה בנותן טעם, והרי זה בדמיון לחלב, ולהכי הוכרחו לפרש דהכוונה בכריתות שם איסור חמור, אבל הרמב"ם לשיטתו שפיר מדייק וכתב שם בגיד הנשה של עולה שהוא מטעם כולל

והנה תצא מזה שהרמב"ם סבר דהנאה הוי שפיר איסור מוסיף, ורק בבשר וחלב לא שייך בזה מוסיף כמו שכתב בפיה"מ

והנה המל"מ בפר"ה מהל' יסוה"ת בד"ה והנה אף וכו' כתב להקשות מדוע לא יתחייב במבשל חלב בבשר הלא איכא איסור מוסיף והוא איסור הנאה, וכהא דאיתא בכריתות דאיסור הנאה דנותר הוי איסור מוסיף, ומתרץ דשאני באיסור קדשים שמפני שלוקה על ההנאה משום קדשים להכי חשיב איסור מוסיף, משא"כ בשר בחלב דליכא מלקות עבור ההנאה, (וזהו לשיטת הרמב"ם בפר"ח ממ"א הט"ז דאין לוקין על איסר הנאה), לא שייך בזה מוסיף, עכת"ד. אבל דבריו תמוהין דהלא מבואר דהרמב"ם סבר דאיסור הנאה הוי גם מוסיף אעפ"י שאין בזה מלקות, והא דאין איסור בשר בחלב חל על איסור נבלה או חלב הוא מפני שלא נחשב זה למוסיף מהטעם שכתב בפיה"מ וכמו שכתבנו לעיל

והנה לדעתי נראה לומר עוד דלא שייך איסור מוסיף במבשל בשר נבלה בחלב מטעם ההוספה דאיסור הנאה באיסור בשר בחלב, משום דלא ניתוסף איסור על הנבלה בעצמותה דהרי האיסור מהבשר הוא רק מהבלוע חלב, ולא מיבעי' למ"ד אפשר לסוחטו מותר דפשיטא דכל האיסור הנאה הוא רק על החלב הבלוע, ולא על הבשר דהנבלה, אלא אפילו למ"ד אפשר לסוחטו אסור, והוי בשר ג"כ עצם האיסור, מ"מ עכ"פ כל האיסור הוא רק מפני הבלוע, וכיון דלא ניתוסף איסור על הנבלה מלבד הבלוע, להכי אין בזה משום מוסיף, ואין זה דמיון להא דכריתות שהאיסור הנאה הוי על עצם החתיכה דהיינו החלב שהחלב בעצמו נאסר בהנאה. כן נראה בזה, אבל מסתפינא מהרמב"ם שלא נחית בזה

ובזה שכתבנו יבואר לנכון מה שקשה לכאורה בעיקר הפלוגתא דפליגי במבשל חלב בחלב, ומסקנא דפליגי באיסור חל על איסור דפליגי בפלוגתא דפליגי תנאי בעלמא וכמו שפירש"י, וקשה טובא מדוע פליגי במה דפליגי תנאי, והיה להם לומר דמ"ד חייב סבר הלכה אחע"א, ומ"ד פטור סבר הלכה דאאחע"א

אבל לפי המבואר אתי לאשמעינן דזה תליא בפלוגתא דאיסור חל על איסור, והיינו שלא תאמר דבזה איכא איסור מוסיף איסור הנאה, או דהוי איסור כולל שכולל חלב, לזה באו להודיענו שאין כאן לא מוסיף ולא כולל, וממילא תליא בפלוגתא דאחע"א, וכמוש"נ

סימן י'

כתב הרמב"ם בפר"ט ממ"א ה"א וז"ל, בשר בחלב אסור לבשלו ואסור לאכלו מן התורה ואסור בהנאה וכו' ומי שיבשל משנים כזית כאחד לוקה וכו' וכן האוכל כזית משניהם לוקה ואעפ"י שלא בשל עכ"ל. וקשה מדוע לא כתב שלוקה גם משום הנאה אם נהנה מהבשר בחלב, ולכאורה משום דהרמב"ם לשיטתו שכתב בפר"ח ממ"א הט"ז שאין מלקות על ההנאה מאיסורי הנאה, יעו"ש, אבל קשה דזה ניחא בכל איסורי הנאה שאין בזה לאו מיוחד משא"כ בשר בחלב שאיכא לא תבשל על איסור הנאה. ומצאתי במל"מ בפר"ה מיסוה"ת ד"ה ודע שהקשה ומביא שם שכן דעת הרמב"ן בהשגותיו בשורש השני, וא"כ דברי הרמב"ם צ"ע, מדוע אינו לוקה על ההנאה

ונראה לפי מה שכתב הרמב"ם בפר"א מטו"מ ה"ב וז"ל, ויראה לי ששתק ממנה הכתוב כדרך ששתק מאיסור הבת לפי שאסר בפירוש אפילו בת הבת, ושתק מאיסור בשר בחלב לפי שאסר בפירוש אפילו בישולו וכו' יעו"ש. וכתב הרה"מ וז"ל, א"נ דמשמע שלא אסרה תורה לבשל כדי שלא יבוא לאכול, יעו"ש. ולכאורה תמוה היכן מצינו שאמרה תורה גזירה, אבל כוונתו שכל עיקר איסור הבישול בכוונה דלאכילה וא"כ הרי"ז כאילו כתיב בהדיא אכילה, וזהו ע"כ ביאור דברי הרמב"ם שם ומשום זה לא שייך להקשות והא אין עונשין מן הדין משום דהוי זה כאילו כתיב בהדיא איסור אכילה

ומטעם זה נראה דהרמב"ם מפרש ג"כ הא דאמרה תורה לא תבשל לאיסור הנאה, היינו כשמבשל לצורך הנאה, וכוונת התורה שאסור לבשל לצורך אכילה וגם אסור לבשל לצורך הנאה, וממילא אנו יודעים איסור הנאה, אבל לא מצינו לאו לאיסור הנאה, אלא מצינו לאו לבשל לצורך הנאה, וממילא הדין בזה כבשארי איסורי תורה דעל אכילה איכא מלקות ועל הנאה ליכא מלקות

ומטעם זה תצא דבר חדש דאם הבישול הוא שלא לצורך כלל לא לאכילה ולא להנאה לא עבר על איסור מבשל בשר וחלב

אמנם קשה טובא על הרמב"ם שכתב ויראה לי דלהכי שתק הכתוב לאסור אכילת בשר בחלב מפני שאסר הכתוב אפילו בישולו ממילא מובן שאסור באכילה, והיינו שע"כ מפרש דעיקר האיסור בישול כשהוא לצורך אכילה כמו שכתבנו לעיל, אבל קשה טובא דלפי"ז למה חתרו כל הני תנאי ואמוראי לחפש חיפוש אחר חיפוש לבשר בחלב שאסור באכילה כמו תנא דבי ר' אליעזר דיליף מלא תאכלו כל נבלה, ותנא דבי רבי ישמעאל דיליף מלא תבשל ג' פעמים, ואיסי בן יהודה דיליף מעם קדוש, ור"ל מהא דבשל מבושל כמבואר בסוגיא, והלא כיון שנלמד בממילא כמו שכתב הרמב"ם ויראה לי, עי' בלח"מ בפר"ט ממ"א

ונראה דהא דכתב הרמב"ם ויראה לי לא כיוון רק על הלימוד דמת מטמא במשא, והיינו שטומאת משא במת הוא בכלל טומאת משא דנבלה, ומביא ראיה שכן מצינו בהא דבת הבת שהבת בכלל בת הבת, ובבשר בחלב אכילה בכלל הבישול, ובאמת בהא דבשר בחלב מקורו מהמד"ר ויקרא, וכמו שכתב הה"מ בפר"ט ממ"א ה"ב שגם שם כתב הרמב"ם וז"ל, לא שתק הכתוב מלאסור אכילה אלא מפני שאסר הבישול, כלומר ואפילו בישולו אסור ואין צריך לומר אכילתו. וזהו שלמד מהמד"ר. אבל תמוה דשביק כל הני תנאי ואמוראי ואזל בתר המדרש

ונראה דהרמב"ם מפרש דמהא דלא תבשל אעפ"י שאנו יודעין מזה איסור אכילה אבל זה דוקא אם הוא עצמו בישל בשר בחלב, או לכל הפחות שבשל בר חיובא, אבל אכתי אין אנו יודעין היאך הדין בשלא בישל הוא או שבישל לאו בר חיובא, אם יש בזה איסור אכילה, על זה דנו תנאי ואמוראי, ומביאין לימודם שאסור באכילה ובהנאה בכל אופן

והנה הרמב"ם כתב שם "אעפ"י שלא בשל", אבל לא הביאו הנו"כ שם מקור לדין זה דהוא הדין אף בשלא בישל הוא עצמו, וגם אם בישל אינו בר חיובא שג"כ אסור באכילה וגם בהנאה. אבל לדעתי נראה שמפרש כי כל הני לימודים דאוסרים בשר בחלב באכילה ובהנאה הכוונה באופן שלא בישל