נזר הקודש - חולין קצו

יום הכפורים מוסיף על זה ולהכי לא חל איסור יום הכפורים על נבלה גם בשנתנבלה ביום הכפורים

אמנם יש לשדות נרגא בעיקר היסוד של הרש"ל שכתב דלר' שמעון דסבר כל שהוא למכות מחייב גם כן בשלא כדרך אכילתן. והוא דלכאורה קשה טובא לר' שמעון דסבר כל שהוא למכות למה אמרה תורה לאסור אבר מן החי והלא כיון דבעינן משהו בשר בהאבר ולר"ש סגי גם בהאי משהו כיון דסבר כל שהוא למכות. אבל אם אמרינן דר' שמעון פוטר באכילה שלא בדרך אכילתן, וא"כ אם אוכל המשהו בשר בשלא כדרך אכילתן פטור, אבל ע"כ משלים הוא להאבר להיות נקרא אבר, כיון שבא רק בתור השלמה, ובזה חידשה תורה לאיסור אבר מן החי, וא"כ מוכח מזה דר' שמעון לא סבר חיוב בשלא כדרך אכילתן ולפי"ז שפיר הקשה השא"ר על התוס' דאיכא באיסור יוהכ"פ איסור מוסיף על איסור נבלה

אמנם נראה דיש להצדיק שיטת הרש"ל דר' שמעון מחייב בשלא כדרך אכילתן, אבל סבר בשיטת התוס' דסברי כשיטת התוס' בע"ז ס"ח שהקשו לר' שמעון דסבר כל שהוא למכות, למ"ל הא דמשרת להיתר מצטרף לאיסור ומתרצינן בשם הר' יקר דלא מחייב ר' שמעון בכל שהוא אלא כשהוא בעין, ולא כשהוא בתערובות, יעו"ש. ולפי"ז יש לומר דהתורה אסרה לאבר מן החי באופן שהמשהו בשר שבאבר הוא בתערובות בין הגיד ועצמות, דאין לחייב משום בשר כל שהוא מפני שהוא מובלע בתוך הגידין והעצמות, ולזה חייבה תורה משום אבר מן החי, וא"כ אין להוכיח מזה דסבר ר' שמעון לפטור בשלא כדרך אכילתן, ושפיר קם דינו של הרש"ל בשיטת התוס' דר' שמעון מחייב בשלא כדרך אכילתן כמו שמחייב בכל שהוא, והתוס' בכריתות אזלי בשיטתם בשבועות

והנה הריטב"א הובא בשעה"מ הלכות מ"א פרי"ד מפרש אוכל נבלה ביום הכפורים פטור, והיינו שפטור מן איסור נבלה מפני האיסור של יוהכ"פ, יעו"ש. ולכאורה מדוע נטה הריטב"א מפירש"י ותוס' שפירשו דאיסור יוהכ"פ אינו חל על נבלה. ונראה דסבר הריטב"א דאין לפרש דאיסור יום הכפורים אינו חל על נבלה, משום דאיסור יוהכ"פ הוי איסור מוסיף שחל על אכילה שלא כדרך אכילתן וכסברת השא"ר, וסבר הריטב"א דר' שמעון סבר איסור מוסיף, להכי מפרש דר"ש אומר לפטור משום נבלה, ולפי מה שכתבנו אפשר לומר דבזה פליגי רש"י והריטב"א, דשיטת רש"י וגם תוס' סברי דר"ש מחייב גם בנבלה בשל אכדרך אכילתן, וא"כ ליכא מוסיף הא דיום הכפורים, והריטב"א סובר דר' שמעון לא מחייב בנבלה בשלא כדרך אכילתן ולא סבר הריטב"א כשיטת הרש"ל. ומטעם זה הוכרח לפרש פטור מחיוב יום הכפורים וחייב משום נבלה

אמנם דברי הריטב"א לכאורה תמוהין טובא מדוע לא תחול איסור נבלה על איסור יוהכ"פ, והלא איסור אכילה ביום הכפורים שיעורו בככותבת, ושיעור איסור אכילה בנבלה בכזית, נמצא דשיעור נבלה בכזית הוי חצי שיעור לגבי איסור יוהכ"פ. ומבואר בסוגיא דשבועות שם וביומא ע"ג דאיסור חל על איסור באופן שהוא חצי שיעור, וזהו שקאמר הש"ס במפרש חצי שיעור דנעשה שיעור על ידי השבועה וחל על איסור מפני שהוא חצי שיעור, וא"כ מדוע לא תחול איסור נבלה על איסור יום הכפורים, והשעה"מ שם הקשה בזה על הריטב"א

ונראה דהנה יש לעיין ולחקור היאך סבר ר' שמעון באיסור אכילה דיום הכפורים אם לוקה על אכילה דכל שהוא, דיש לומר דשאני יוהכ"פ דאיסור אכילה דידיה תליא בייתובי דעתא, ובכל שהוא ליכא ייתובי דעתא כלל, וגם ר' שמעון מודה דבעינן שיעור שלם ככותבת להיות לוקה, או"ד דגם ביום הכפורים סבר ר' שמעון דבכל שהוא חייב מלקות. ובספרנו נזר הקודש למס' יומא השארנו זה בספק. ועתה נראה דע"כ רש"י ותוס' סברי דלר' שמעון גם באיסור אכילה דיוהכ"פ סבר דלוקה על כל שהוא. ומטעם זה אי אפשר לפרש דר' שמעון פוטר משום נבלה מטעם דבנבלה סגי לר' שמעון בכל שהוא ואין איסור יום הכפורים מונע את האיסור דנבלה מטעם אין איסור חל על איסור, דע"כ איסור נבלה שהוא בכל שהוא חל איסור אכילה דיום הכפורים כיון דאיסור יוהכ"פ הוי חצי שיעור, ובנבלה בכל שהוא מחייב, להכי פירשו דאין איסור יום הכפורים חל על איסור נבלה ופטור משום יוהכ"פ, אבל הריטב"א ע"כ סבר דר' שמעון סבר דבאיסור אכילה דיוהכ"פ גם כן חיובו בכל שהוא לענין מלקות, וא"כ איסור יום הכפורים ואיסור נבלה שניהם שווים דלא בעינן שיעור, וסגי בכל שהוא, ושפיר מפרש הריטב"א שפטור משום נבלה משום דאיסור יוהכ"פ עדיף מטעם דמוסיף שלא כדרך אכילתן דבנבלה פטור וביום הכפורים חייב כמו שכתבנו לעיל דלא סבר הריטב"א כשיטת הרש"ל

איברא דתקשה להריטב"א מאי פריך הש"ס בכריתות דלא סבר ר"ש איסור מוסיף והרי חזינן דסבר ר"ש מוסיף מדמחייב משום יוהכ"פ באוכל נבלה, וצ"ע. ואפשר לומר דכוונת הריטב"א דאין להוכיח מזה דלא סבר איסור מוסיף דאפשר לפרש שפטור משום נבלה וחייב משום יוהכ"פ מטעם מוסיף, וכוונתו להורות דביום הכפורים חייב גם בשלא כדרך אכילתן, וגם בא לומר דלר"ש ביום הכפורים גם כן לוקה בכל שהוא, אבל ע"כ מודה הריטב"א דלפי האמת לא סבר ר' שמעון איסור מוסיף, וכמו שכתבו התוס'

ובזה הדרינן לזה שכתבנו לעיל מדוע לא תחול איסור בשר בחלב על איסור נבלה בשמבשל חצי זית מנבלה ובצירוף החלב לוקה משום בשר בחלב, ואיסור בשר בחלב תחול על חצי שיעור דנבלה, אמנם כיון דגם החלב הוא פחות מכשיעור, ואם כן שניהם שווים, שני חצאי שיעור, ורק בצירוף נעשה שיעור שלם נמצא דחצי שיעור דנבלה ג"כ מביא לידי חיוב, וכיון שאסור מצד שהוא נבלה אינו מביא לידי חיוב משום שאין איסור חל על איסור, מפני שהחלב בפני עצמו הוא גם כן חצי שיעור, ואין זה דמיון להא דשבועות שהאיסור הבא לחול הוא שיעור בפני עצמו, ואין זה דמיון לדברי הריטב"א שכתבנו

ובזה סרה מה שכתב הפליתי ליישב קושיות המהרש"א למה בעינן קרא למעט בשר בהמה טמאה הלא בלא"ה ליכא משום בשר בחלב מטעם אין איסור חל על איסור, ומתרץ דנפק"מ לענין חצי זית בשר מבהמה טמאה וחצי זית חלב דליכא בזה משום אין איסור חל על איסור ולהכי בעינן קרא למעט, יעו"ש. אבל זה ליתא כמו שכתבנו

ובעיקר הקושיא הלא שפיר בעינן קרא ללמדנו דליכא בבשר בהמה טמאה בחלב גם איסור בישול, דהרי בבשר נבלה וחלב איכא משום לא תבשל וגם לוקה על בישולו כמו שכתב הרמב"ם, אבל בבשר בהמה טמאה שמבשל בחלב ליכא גם משום לא תבשל. והמהרש"א בעצמו נחית לזה

והנה יש להעיר מדוע לא הוי מבשל בשר נבלה או חלב בחלב מטעם איסור בישול שניתוסף, והגאון מקמ"ח הקשה בזה, וכתבנו לעיל מזה, אבל אין זה מספיק לפי מה שיבואר דבעינן שבא מיורה גדולה ללוי דסבר לוקה על בישולו

ונראה דלא שייך מוסיף אלא כשניתוסף איסור על החתיכה, וכמו שכתב רש"י ביבמות ל"ב, והכא האיסור בישול לא הוי האיסור על החתיכה, ולא הוי זה איסור חפצא אלא איסור גברא, וזה לא שייך לאיסור מוסיף, והרי זה כמו שאסור לבשל בשבת, שאין זה שייך לאיסור מוסיף ושפיר קם לנכון דברי הרמב"ם שכתב שאין בזה משום מוסיף

ובזה יש לבאר הא דכתב הרמב"ם בפרי"ד ממ"א הי"ט עפ"י הסוגיא דכריתות כ"ג דאיסור הנאה הוא איסור מוסיף, ולהכי חל איסור נותר על חלב, ואילו התוס' לעיל ק"א כתבו דאין כוונת הש"ס מוסיף משום דהכא קרי לה הש"ס איסור כולל, ולהכי מפרשו דכוונת הש"ס דכריתות הוא רק איסור חמור. והרמב"ם כתב שהוא איסור מוסיף. עוד תמוה דהרמב"ם בעצמו בפר"ח ממ"א ה"ח באוכל גיד הנשה של נבלה ושל עולה חייב שתים משום דהוי איסור כולל, יעו"ש. הרי