נזר הקודש - חולין קצד

והנה התוס' שם ד"ה וכולן, כנראה נחתו לזה, והיינו שכתבו וז"ל, למאן דתני מותר נקט שפיר עד שלא יטביל, אבל מאן דתני אסור אין לאסור אם נשתמשו בו קודם טבילה, מיהו איכא למימר דגזור אטו קודם הגעלה וליבן עכ"ל. חזינן דהתוס' נחתו לדייק בזה, וזהו כמו שהקשה הראב"ד, ולפלא על הר"ן שלא הביא מה שכתבו התוס'. והנה מה שכתבו התוס' למאן דתני מותר אתי שפיר עד שלא יטביל, לכאורה לאיזה צורך נקט התנא שמותר דהלא פשיטא כיון שהטבילה אינה באה בשביל הגיעול

והנה עוד קשה גם על הסוגיא מדוע לא קאמר הש"ס דכו"ע סברי דנותן טעם לפגם מותר, כמו שקיי"ל כן לדינא. והא דתנא אסור מיירי בבת יומא והא דתני מותר מיירי באינה בת יומא. ומצאתי שהקשה כן הגאון בספר כוס ישועות

ונראה ליישב בהקדם להבין מקודם למאן דסבר נותן טעם לפגם אסור, אם הוא מצד הטעם, או שהוא מטעם גזירת הכתוב. והיינו דהתורה לא אסרה טעם פגום מצד הטעם שהוא טעם אסור, כיון שבאמת פגום הוא, וכמו שנבלה מוסרחת מותר, הנה כן אין לאסור טעם לפגם, אלא שגזירת הכתוב הוא כיון שטעם הזה בא מטעם שבח, אלא שעכשיו הוא פגום, אסור הוא לא מצד הטעם, אלא התורה אסרתו, וכמו שאיתא כזה בהא דגיה"נ למ"ד אין בגידין בנו"ט. אלא עץ הוא והתורה חייבה עליו. ואיתא בפסחים מ"ד ע"ב, דרבנן סברי גיעולי נכרים חידוש הוא, והיינו גם כן ע"כ בסברא זו כמו שכתבנו

והנה בהחלטה הלזו נמצא דהא דאסרה תורה נותן טעם לפגם הוא לא משום טעם, אלא מצד גזיה"כ, ואם כן לפי"ז לא רחוק לומר שגם אם לא הטביל אסור, כיון שחד דינא אית להו בתורת הגעלה, ודין טבילת כלים הוסיפה תורה על דין הגיעול, ולכן כמו שאמרה תורה להגעיל אעפ"י שבאמת הטעם לא נחשב למאומה ורק דין הוא מצד גזירת הכתוב, הנה כמו כן גם בהא דהטבילה, ובזה יובן דלמ"ד טעם לפגם אסור דלהכי כמו שאסור התבשיל קודם שהגעיל, הנה כן אסור גם קודם שהטביל. אבל למ"ד נותן טעם לפגם מותר, אין מקום לומר דקודם שהטביל יהיה אסור, וזהו דקאמר הש"ס ל"ק הא כמ"ד נותן טעם לפגם מותר הא כמ"ד נותן טעם אסור

ובזה אתי שפיר דלא משני הש"ס דהתנא דתני מותר מיירי באינה בת יומא, והא דתנא אסור מיירי בבת יומא, דבזה אסור אם נשתמש קודם טבילה דזה לא מסתברא, דמאיזה טעם יש לאסור קודם טבילה אף לאחר שהגעיל כדין וכדת, וכמו שהקשה הראב"ד, ולהכי משני הש"ס דהתנא דתנא אסור זהו למ"ד נותן טעם לפגם אסור, ובזה אתי שפיר דאם נשתמש קודם טבילה אסור כמו בנשתמש קודם הגעלה, ואין נפק"מ אם היא בת יומא לאינה בת יומא, כיון דשניהם הוא רק מגזירת הכתוב וכמו שכתבנו

ויובן בזה דברי הרמב"ם שכתב דאם נשתמש קודם טבילה מותר, הוא משום דקיי"ל נותן טעם לפגם מותר, ומשום זה אפילו אם נשתמש קודם טבילה בבת יומא מותר, כיון דכל עיקר ההיתר דלא אמרה תורה להגעיל מצד גזירת הכתוב רק משום הטעם, וזה לא שייך בטבילה, כמוש"נ

סימן ח'

חולין קי"א ע"ב יתיב רב כהנא וכו' אמר אביי האי היתרא בלע והאי איסורא בלע, אמר לו רבא כי בלע היתרא מאי הוי סו"ס האי היתרא דאתי לידי איסורא, יעו"ש. - ויש לעיין מ"ט דאביי אטו לא ידע דאתי לידי איסורא

ונראה דסבר אביי דבאופן דבלע איסורא ואח"כ כשמבשל כותח באופן דהטעם בטל יש בזה משום אין מבטלין איסור לכתחילה, משא"כ בהיתרא בלע ליכא משום מבטלין איסור לכתחילה, כמו שכתב הר"ן בתשובה סימן נ"ז דמותר לטחון חטים מבוקעות עם שאינן מבוקעות בזמן ההיתר, אפילו לשיטת הראב"ד דסבר אין מבטלין איסור לכתחילה מן התורה אסור מ"מ בזמן ההיתר מותר, יעו"ש. וזהו שאמר אביי האי איסורא בלע והאי היתרא בלע ומותר לבטל האיסור לכתחילה, ורבא השיב לו דסו"ס בא לידי איסורא ויש בזה משום אין מבטלין איסור לכתחילה

ונראה דסברת הפלוגתא באופן שבא האיסור והביטול ביחד כמו הכא דהסכין של בשר שחתך בו צנון, וכשיבוא הצנון בכותח הרי בא האיסור והביטול ביחד, ובזה פליגי אביי ורבא דאביי סבר דאין בזה משום איסור אין מבטלין משום דלא בא האיסור קודם הביטול, ורבא סבר דגם בזה איכא משום אין מבטלין איסור לכתחילה

שם, אלא אמר רבא האי אפשר למיטעמי' וכו' א"ל רב פפא וליטעמי' קפילא ארמאה וכו' דליכא קפילא, והנה קשה טובא דלפי"ז למה מחלק בין קערה שמלח בה בשר לבין סכין שחתך בו צנון, כיון דהעיקר תליא בין אם יש קפילא לאין קפילא. ומצאתי בר"ן שעמד בזה ומתרץ דבא להורות דבהיתרא לא בעינן קפילא וכל ישראל נאמן, יעו"ש - ביאור דבריו דסבר הר"ן דיש מעלה בקפילא דלא מרע לאומנתי'. וכן כתב הר"ן בהדיא בפר' גיד הנשה צ"ז יעו"ש. והנה כל זה באיסורא דלא סמכינן אסתם נכרי אלא בעינן קפילא דוקא, אבל בהיתרא נאמן ישראל אפילו אם אינו קפילא

אבל קשה הלא שמעינן מהא דתנן בבשל תרומה בקדרה שיטעום כהן, ומדלא שנה התנא כהן קפילא כמובן שכל כהן נאמן וא"כ מאי אשמעינן רב כהנא

ונראה דבא לאשמעינן דעל ידי הטעימה דהצנון אם אינו מרגיש טעם בשר מותר לכתחילה לאכלו בכותח, וזה לא נלמד מהא דכהן בתרומה דשאני התם דהוי דיעבד, ורב כהנא משמיענו דסומכין על הטעימה, אפילו משאינו קפילא ולתתו בכותח וזהו ההבדל דבקערה של בשר אסור לאכול בו כותח אם אין קפילא, וגם בשיש קפילא אסור לכתחילה, מה שאין כן בסכין של בשר שחתך בו צנון דמותר לכתחילה לאכול בכותח על ידי טעימת הצנון

ובזה אפשר לומר שגם רבינו הר"ן נחית לזה. והוא בהא דכתב וז"ל, ומיהו כי אמרינן דאי איכא קפילא שרי, ה"מ בדיעבד אבל לכתחילה אסור לתת בה כותח דאיסור משהו מיהא איכא עכ"ל. ודין זה דוקא גבי קערה שמלח בה בשר. כתב דאסור לכתחילה, משא"כ גבי צנון שנחתך בסכין של בשר משמע דלאחר טעימה מותר לכתחילה לאכלו בכותח

אבל קשה לפי"ז בהא דפריך הגמ' וליטעמי' קפילא, ומשמע דהכוונה מדוע אסור לאכול בה רותח, והלא יש עצה דהכוונה מדוע אסור לאכול בה כותח והלא יש עצה לבשל בה רותח ולטעום ע"י קפילא, וקשה הא אסור לכתחילה מטעם המשהו איסור. וע"כ צריך לומר כמו שכתב הרשב"א שהקשה דמאי פריך וליטעמי' קפילא ומביא מהא דבשלו חלב בקדרה של בשר הא שאני התם דבא להכשיר התבשיל בדיעבד הוא דמהני קפילא, אבל לא להכשיר הכלי מכאן ולהבא וכתב שם הרשב"א דע"כ הא דאמר אסור לאכול בו רותח יש בזה שתי משמעות דאסור לכתחילה וגם משמע נמי דאסור לאכול הרותח שבה, יעו"ש. מבואר דיש בדין זה גם הא דדיעבד, וזהו דינו של הר"ן דאסור לכתחילה גם על סמך שיטעמנו קפילא וגם אסור בדיעבד, ולהכי כל הדין של איסור דיעבד, על זה פריך הש"ס לימעמי' קפילא.