נזר הקודש - חולין קצג

והתתאה רותח, ובעי קליפה, ולשמואל מיירי שהעילאה רותח והקערה צוננת ובעי קליפה בשארי איסורים ובנ"ט בר נ"ט לא בעי קליפה גם כן, ואפשר שזהו כוונת התוס' שכתבו דבין למ"ד עילאה ובין למ"ד תתאה קליפה בעי

ולפי"ז לפי מה שפירשנו דגם רש"י דמתיר בנתבשלו זהו דוקא באופן שהטעם השלישי לא בא בחלב ממש, אלא בכותח שהוא מי חלב, וכן גם באופן שלא בא לבשר ממש, א"כ גם דגים שעלו בקערה רותחין למ"ד עילאה גבר והרי זה כנתבשלו, וא"כ אינו מותר לאכלן בחלב ממש אלא במי חלב, וזה משמע להיפך דהרי רש"י מתיר באופן שלא נתבשלו עם בשר ממש, וע"כ משום דרש"י כתב כן לדידן דקיי"ל תתאה גבר ולא בעי רק קליפה, וזה מותר, ולפי"ז אם הניח הדגים אפילו צוננים בקערה של בשר רותחת ואנן קיי"ל תתאה גבר, וא"כ הרי זה כבישול, וא"כ לא מהני בזה נ"ט בר נ"ט גם לרש"י

והנה הרמ"א בסימן צ"ה הכריע להחמיר בצלייה ובישול לכתחילה ובדיעבד מותר מטעם דסמכינן אשיטת הרשב"א דמתיר נ"ט בר נ"ט גם בבישול, והש"ך הביא בשם רש"ל לאסור בדיעבד בנצלו, יעו"ש. אמנם לפי מה שביארנו פשטות הסוגיא מורה דנתבשלו או נצלו מותר כמוש"נ

והנה התוס' שם כתבו וצ"ע אם הסכין מקונח ואינו בן יומו אי חורפייהו דידהו מחליא לשבח, אמנם הפוסקים נקטו דגם בזה מחליא לשבח, כמבואר ביו"ד סימן צ"ו. אמנם באופן שבשלו בקדרה דבר חריף, לא אמרינן דבשביל החריפות לא נעשה פגום גם אחר המל"ע, אלא המל"ע פוגם, ולא מהני בזה החורפיא, ודוקא החריף שהוא בעין משויא לשבח גם הטעם הפגום שבכלי, וזה מבואר בשו"ת הרשב"א סימן תצ"ז, יעו"ש. וכן כתב הש"ך בסימן קכ"ב סק"ב דלא אמרינן החריפות שבקדרה עושה שמפליט עכשיו לשבח, יעו"ש. אמנם לא הביא דברי הרשב"א בתשובה

והנה יש לומר דהרשב"א בתשובה כתב בליעת החריף שהיא מועטת שיתקן וימתיק הפגום הבלוע, יעו"ש. והכוונה דהבלוע הוא יותר מהחריף, וע"כ דמיירי הרשב"א שרק נתנו דבר חריף בקדרה כמו תבלין וכדומה, אבל לא מיירי שבשלו דבר חריף להדיא, והש"ך שמביא בשם הד"מ והת"ח כתבו שבשלו דבר חריף לגמרי, וא"כ הוסיפו יותר על דברי הרשב"א

אבל יש להעיר מהא דאיתא בסוגיא דידן בהא דקאמר הש"ס והא דרב לאו בפירוש אלא מכללא יתמר וכו' ומסיק שאני התם דנפיש מררה טפי, הרי חזינן דהתם היתה העובדא בצעא שהוא כלי, וחזינן דגם חריפות שבכלי מחליא לשבח, בשלמא להרשב"א לא קשה משום דהבא מיירי שהיו הסמים החריפים מלא בצעא, והרשב"א מיירי שנתנו דברים חריפים בהתבשיל לקדרה, אבל להד"מ והת"ח דכתבו דגם בבשלו קדרה בדבר חריף דמשמע אפילו כולו חריף קשה מסוגיא דהכא

והנה גם להרשב"א יש לעיין והוא לפי מה שהקשה הר"ן דמה שייך מכללא הא הוי הכא רק שני טעמים שהקערה קבלה טעם מן השיפא וחזרה ונתנה טעם בבישול וכו' ותירץ הרמב"ן ז"ל שאותו שיפא דבר מר היה מעורב בה אבל לא היה עיקר ממשו מאותו דבר מר, וכיון שנתן טעם בבישול הוי לי' נ"ט בר נ"ט ממש יעו"ש. והנה לפי"ז נמצא ע"כ דהחריף הוי מועט כיון שהיה מעורב גם בדבר אחר, ומכל זה מסיק הש"ס דשאני סממנין דנפיש מררייהו, והקדרה בחריפות שיש לה מפליט לשבח. איברא דהר"ן מתרץ באופן אחר, ולפי פירושו מיירי שהיו הסממנים לחודייהו, ואפשר שהרמב"ן מפרש כפירוש הר"ן. אבל להדר"מ והת"ח תקשה לדינם מסוגיא דהכא. אבל יש לומר כמו שכתב הר"ן דשאני סממנין דנפיש מררייהו טפי, ואין בכל האיסורין נותן טעם כזה אח"כ מצאתי בפרמ"ג שמביא להעיר בשם ספר בית ישראל

ולדעתי נראה שאדרבה מסוגיא זו יש להוכיח ראי' לדבריהם. והוא דבס"ד שאמר הש"ס דדינא דרב מכללא איתמר מההיא עובדא, וסבר הש"ס להוכיח דסבר רב נ"ט בר נ"ט אסור, וקשה אטו לא ידע הש"ס דהשיפא הוא דבר חריף, וא"כ אין להביא ראיה מחריף משום דבזה גם שמואל מודה, וע"כ משום דסבר הש"ס דהחריף שבקדרה אינו מחליא לשבח, והרי זה כאילו אינו, ומזה קאמר הש"ס דמזה נלמד דינא דרב בנ"ט בר נ"ט אסור, ואח"כ מדחה הש"ס דשאני שיפא דהוי מרירי טפי, אבל מהס"ד מוכח כדבריהם, כמוש"נ

אמנם ע"כ צ"ל דהרשב"א סבר אפילו בנתבשל חריף הרבה כן הדין דאין בכח הבלוע להפליט ולהשביח, והוא מדמתרץ היאך יליף רבי יהודה מכלי מדין דנותן טעם לפגם אסור דהלא אפשר לומר דאסרה תורה משום דברים החריפים וא"כ לא יספיק לתרץ דמשום תבלין מועטים שאינו פועל להשביח, דאכתי תקשה הא יש לחוש שמא בישלו מלא קדרה בדברים חריפים, וע"כ דסבר הרשב"א דגם באופן זה אין בכח הבלוע החריף שבקדרה שהפליט ולהשביח

אמנם בלא"ה אכתי לא יספיק לתרץ הקושיא מהא דכלי מדין משום דאכתי תקשה דלמא כוונת התורה בכלי מדין לעשות גיעול בכדי לבשל גם דברים חריפים לחודיא המוציאים מן הקדרה טעם האיסור לשבח, ומטעם זה נטה הרשב"א לומר דדוקא חריפותו של חילתית הוי דבר חריף ולזה לבד אין לחוש, יעו"ש. אמנם לדידן דקיי"ל דכל דבר חריף עושה טעם פגום לשבח א"כ תקשה בהא דכלי מדין, וע"כ צריך לומר דלשיטת הרשב"א אין זה אלא מדרבנן

והנה בשו"ת פנים מאירות חיו"ד סימן ס"ד נוטה לזה דהוי מדרבנן, אבל הקשה מהא דאיתא בע"ז ס"ט נפל לגו חלא מאי, ופירשו התוס' שם דמספקא ליה משום דחלא חזק מאד ואגב חורפיה נותן טעם, ולא איפשטא איבעי' זו ופסקו לחומרא, וע"כ דהוי מדאורייתא, דאם מדרבנן הוי ספיקא דרבנן ולקולא, עכת"ד יעו"ש

והנה שפיר כתב דע"כ מוכח דחלא הוי ג"כ דבר חריף באופן שעושה טעם פגום לשבח גם מדאורייתא נחשב לשבח ואסרה תורה, מדחזינן דהרי"ף שם והרמב"ם בפרט"ו ממ"א הלכה ל"א פסקו לחומרא, ולפי"ז יש להקשות גם בהא דגיעול מדין דלמא חששה התורה משום שמא יבשלו חריף בעין כמו חלא אבל יש לומר דדוקא באופן שהפגום בעין ויש בו ממש עושה החריף לשבח ונעשה איסור, אבל אין בכחו לעשות לשבח מה שבלוע בכלי להיות אסור מדאורייתא, ותצא מזה דהאי דינא דצנון שחתכו בסכין של בשר דחורפא מחליא לשבח מה שבלוע בסכין הוא רק מדרבנן, ויש לצרף גם שיטת רש"י שמפרש בהא דצנון שהוא מפני השמנונית שטוח על פניו, הרי דסבר רש"י בחד לישנא שאין החריף נותן טעם בהבלוע, לכן עכ"פ נראה אשר גם המחמירין בזה הוא מדרבנן, וכמוש"נ

כתב הרמב"ם בפרי"ז ממ"א ה"ד וז"ל, וכולן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח או עד שלא הדיח ועד שלא הלבין, ועד שלא הטביל מותר, שכל השומן שבהן נותן טעם לפגם הוא כמו שביארנו עכ"ל. והכוונה כמו שביארנו היינו שיש הבדל בין בת יומא לאינה בת יומא כמו שכתב לעיל בה"ב

אמנם בזה שכתב הרמב"ם ועד שלא הטביל, דהכוונה דאעפ"י שהגעיל כדין ורק החסיר טבילה ג"כ מותר מפני שהוא טעם לפגם, ותמוה טובא, דמה ענין טבילה לטעם לפגם, דהרי הטבילה לא משום טעם הוא אלא מצד גזירת הכתוב בכדי להכניסם בקדושת ישראל כמו שכתב הרמב"ם בה"ה

איברא ברא דזה תקשה גם בהסוגיא ע"ז ע"ה ע"ב, דאיתא שם תנא חדא אסור ותניא אידך מותר ל"ק הא כמ"ד נותן טעם לפגם אסור, הא כמ"ד נותן טעם לפגם מותר יעו"ש. ומשמע דדין זה דלא הטביל גם כן תליא בדין נו"ט לפגם, ותמוה טובא, והנה הר"ן מביא בשם הראב"ד שהקשה בזה. והנה מביא שם הר"ן דאחרים כתבו דהאי שלא הטביל היינו שלא הדיח ונקט להדחה בלשון טבילה יעו"ש. אמנם ברמב"ם אי אפשר לומר כן דהרי כתב או שלא הדיח או שלא הטביל, הרי מבואר דעל טבילה קאמר, ואם כן תמוה טובא.