נזר הקודש - חולין קצא

חריף לא הוי מתיר מטעם נ"ט בר נ"ט, ולפי"ז דבריו סותרים בזה שכתב בסימן תצ"ז

אמנם אפשר לפרש שזה שכתב הרשב"א בסימן תמ"ט לא קאי על נ"ט בר נ"ט, והיינו דשם איכא עוד שאלה שחזרו אח"כ וכתשו באותו יום ביצים עם מרק בשר, והיינו במדוכה זו עצמה, ובזה ליכא נ"ט בר נ"ט שהרי הטעם השני באיסור, וזהו שהמרק של בשר במדוכה, ובזה כתב הרשב"א מטעם דהמדוכה אינה בת יומא, והוי טעם לפגם, ובזה כתב הרשב"א דאין לומר דבשביל התבלין נעשה המדוכה טעם לשבח מטעם החריפות של התבלין, ובזה כתב כיון דהתבלין מועט אין בכחו להפך הפגם לשבח אבל לענין השאלה הראשונה בדבר נ"ט בר נ"ט שפיר סבר הרשב"א דגם בדבר חריף מותר

ומטעם זה השיג בשו"ת מקום שמואל סימן פ"ט על הד"מ שכתב בשם הרשב"א סימן תפ"ט דמשמע דאם היה תבלין מרובה דהוי חריף היה אוסר בנ"ט בר נ"ט יעו"ש. והקשה דכוונת הרשב"א על השאלה השניה שלא היה אלא בטעם ראשון, ומתפלא על רבינו הרמ"א היאך נעלם ממנו הכוונה הפשוטה בדברי הרשב"א, יעו"ש

אמנם נראה דסבר הרמ"א דדא ודא אחת היא, דאם החורפיה עושה פגום לשבח, הנה כמו כן עושה את הטעם ההיתר הבלוע לבעין, וממילא אין זה בגדר נותן טעם, אלא הוא בגדר ממש, וזהו כמו שכתב הש"ך דהחריפות עושה את הטעם לבעין, וממילא כשסבר הרשב"א דהחריף כשהוא במדה לא מועט עושה את הפגום לשבח, הנה כן עושה גם את הבלוע לבעין, וממילא אין זה נ"ט בר נ"ט אלא דינו כממש

אמנם אכתי יש להקשות דדברי הרשב"א סותרין בזה שכתב דהחריפות עושה פגום לשבח, וזה סותר לזה שכתב שם בסימן תצ"ו, דההיא דצנון הוא רק באופן שיש שמנונית שטוח על גבי הסכין יעו"ש. הרי מבואר דסבר הרשב"א דדוקא באופן הממש משוי' לשבח, אבל לא בבלוע, וא"כ יש בזה סתירה לזה שכתב בסימן תמ"ט דדבר חריף משויא פגום בלוע גם כן לשבח. ובשו"ת מקום שמואל עמד בזה ודחק שם

אבל נראה דשם בסימן תצ"ז כתב לענין דין התורה, ובזה מיושב הא דילפינן טעם כעיקר מגיעולי מדין, ולא אמרינן דמשום השתמשות דברים חריפים גזרה תורה הגעלה, אבל מודה הרשב"א דע"כ איכא איסור דרבנן גם בבלוע איסור דהדבר חריף עושה פגום לשבח, ולזה כתב בסימן תמ"ט דאם היו תבלין מרובים עושה פגום הבלוע לשבח, והיינו כי החריפות מועיל להוציא את הבלוע לבעין, והרמ"א בד"מ סבר שכן הדין גם בנ"ט בר נ"ט שעושה הבלוע לבעין, אבל הוא מדרבנן

אמנם לפי"ז משמע דסבר הרשב"א דבפגום שהוא בעין חורפיה משווהו לשבח מדרבנן, ויש לעיין מנין להרשב"א זה, לחלק בין בעין לבלוע

והנה בקורט של חילתית הלא סבר הרשב"א שהוא מן התורה, וראיה לזה מהא דאיתא בע"ז ס"ט ע"א, נפל לגו חלא מאי והיינו אם החומץ עושה את העכבר לשבח, ומסקנא שם והלכתא אידי ואידי בשיתין. וכן מבואר להלכה בשו"ע סימן ק"ד, ועי' שם בביאור הגר"א ז"ל. ומשמע מזה שהוא מן התורה, והיינו דבאמת לא איפשטא הבעי' אם החומץ דמיא לקורט של חילתית, וע"כ דבקורט של חילתית משמע שהוא מן התורה להכי איפסק גם גבי עכברא בחומץ לחומרא מטעם ספד"א, ולזה פשיטא להרשב"א שזהו מן התורה. אבל כל זה בשהפגום הוא בעין ממש, משא"כ דבלוע סבר הרשב"א שהוא מדרבנן גרידא

והביאור בזה לחלק בין הבעין להבלוע, הוא דבהפגום שהוא בעין עושה החריפות רק דבר אחד לעשותו לשבח, מה שאין כן בהבלוע נדרש להחריפות לעשות שתי פעולות, היינו לעשותו לבעין וגם לעשותו לשבח, וזהו כי הבלוע בשעה שהוא בדופן הקדרה אינו יכול להיות לשבח מפני שהדופן פוגמו, ומטעם זה אמרינן שהחריפות מוציאו מן הדופן ולאחר שיצא מן הדופן משביחו, ומטעם זה נקטו הפוסקים לאסור דבר חריף גם בנ"ט בר נ"ט והוא, דכיון דיש כח להחריף להוציא את הטעם חוצה, ממילא אנו דנין את הטעם כאילו הוא בעין, וממילא אין זה נ"ט בר נ"ט, וזהו שכתב הש"ך בריש סימן צ"ו דאגב חורפיה דצנון וסילקא ודוחקא דסכינא פלט סכין גוף הטעם שבו, והוי כמו איסור בעין הלכך לא דמי לשאר נ"ט בר נ"ט יעו"ש, וזה כמו שכתבנו

וזהו סברת הד"מ שכתב לדייק מדברי הרשב"א בדבר חריף אף באינו בן יומא, מטעם שע"כ מוציא את הטעם מהקדרה ועושהו לשבח, הנה כמו כן ישנו לזה גם בנ"ט בר נ"ט דכיון שע"כ יש בכח החריף להוציא את הבלוע ממילא גם בנ"ט בר נ"ט כן הסברא מחייבת שהחריף מוציא את הבלוע ועושה לבעין כמו שכתבנו לעיל, ולא טעה הרמ"א ח"ו בפשט הרשב"א וכמוש"נ

והנה נשמע מזה דדבר חריף מוציא מן הכלי כל מה שבכלי אף בלא רוטב, כמו הכא דהצנון בולע מהסכין טעם בשר. והנה ביש"ש בפר" גיה"נ סימן מ"ה כתב בשם מהרא"י להוכיח דבלוע יוצא מכלי אף בלא רוטב, מהא דאיתמר צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכלו בחלב, ולחד פירושא ברש"י מפרש בסכין מקונח, והטעם בזה כיון דאין לו פליטה של עצמו, יעו"ש. ולכאורה אפשר לומר דשאני דבר חריף שבכחו להוציא, וע"כ צריך לומר דחם בחם יש לו כח להוציא כמו דבר חריף, וזהו רק לענין להוציא שניהם שווים, וכיון דחזינן דהחריף מוציא בלוע בכלי בלא רוטב, הנה מסתברא שכן גם חם בחם, ויש יתרון מעלה לחריף דעושה הפגום לשבח גם כן, אבל לענין הוצאה שניהם שווים

ויש לעיין היאך הדין לענין להבליע בכלי, והיינו אם אמרינן דלאחר שהוציא שוב נפסק כחו שאינו יכול להבליע בכלי בלא רוטב, או דלמא שעדיין כחו חזק גם להבליע בכלי בלא רוטב. - אמנם מסתבר הדבר כיון שיש לו בלוע בעצמותו ע"כ בזה הדין שאינו יכול להבליע בלא רוטב כמו שהדין בכל אוכל שאינו מוציא בלא רוטב

ובזה יש להעיר בזה שכתב המג"א באו"ח סימן תנ"א אות ל"א אם חתך זנגביל בסכין של בשר ואח"כ היו דכין הזנגביל במדוכה, ואח"כ היו דכין בשמים בתוכה שאסור לאכול הבשמים בחלב משום דדבר חריף לא שייך נ"ט בר נ"ט יעו"ש. וחזינן דסבר דהזנגביל שהוציא הטעם מהסכין של בשר, יש בכחו גם להבליע הטעם בשר גם בהמדוכה, ואעפ"י שקיי"ל דאין בלוע מהמאכל מוציא טעם בלא רוטב, וע"כ דסבר דשאני דבר חריף, ולפי"ז תקשה מהא דהיש"ש שיליף מהא דצנון דמוציא הכלי טעם בלא רוטב, והא איכא למימר דשאני חריף. וע"כ דהיש"ש לא סבר כהמג"א

אח"כ ראיתי בחוו"ד סימן צ"ו אות ו' שתמה בזה על המג"א וכתב אפשר דמיירי בבלוע שמן דיוצא בלא רוטב, יעו"ש. אמנם החוו"ד כתב בסימן צ"ז אות ד' ובסימן ק"ה אות ט"ו דע"כ בבלוע בכלי שהוא קשה אין לחלק בין שמן לכחוש לעולם אינו מבליע בכלי בלא רוטב, והיינו דמכלי ממהר הבלוע לצאת יותר ממה שיוצא מן המאכל כמבואר ביו"ד בסימן ק"ה ובש"ך סקכ"ב. ומאחר דקיי"ל דאין כלי אוסר כלי אף בבלוע שמן כדמוכח מהט"ז ביו"ד סימן צ"ז אות ד' א"כ מכש"כ דאין מאכל בלוע אסור כלי אף בבלוע שמן, יעו"ש. ולפי"ז אף היה בלוע שם בהזנגביל שמן מ"מ אין בכח הזנגביל להבליע בכלי שהוא קשה בלא רוטב, ודוחק לומר שמפני שהוא חריף שאני דע"כ היש"ש ופסקי מהרא"י לא סברי לחלק בזה בין חריף לשאינו חריף כמו שכתבנו לעיל, לכן דינו של המג"א צ"ע

והנה הגאון במשכנות יעקב סימן ל' יצא לחלוק על עיקר הדין שנקטו כל הפוסקים בדברים החריפים המהפכים פגום לשבח. ודעתו דדוקא חילתית שהוא סם הממית נדרש למיתוק השמנונית הממתקו, ולהכי נעשה גם הפגום לשבח, משא"כ