נזר הקודש - חולין קצ

מדין דהטעם הבלוע בהקדרה היה היתר גמור טרם הצווי דהגעלה, משא"כ לאחר שאסרה תורה להטעם הבלוע בהקדרה, והוא כולו איסור

והנה המק"ח הקשה על זה מהא דשלהי ע"ז גבי שפודין בקדשים דמהני הגעלה מטעם דהיתרא בלע, ובשר קדשים כולו איסור, יעו"ש. - יש להבין הכוונה שכתב דקדשים כולו איסור אם הכוונה לאחר שנעשה נותר, הלא מבואר בסוגיא שם דההגעלה נעשה מקודם, ואם כוונתו שכולו איסור לזרים תמוה, דהלא ע"כ כיון שמותר לכהנים מקרי היתרא בלע כי זה מוכח בסוגיא ובראשונים, ועי' בנקודות הכסף סימן צ"ג בשם הרשב"א דאזלינן בתר השתא, וכיון דהשתא היתר הוא מהני לזה הגעלה

ולפי מה שכתבנו יש סמך לדברי רבינו מנ"ע דכיון שמצינו דבמקום דהיתרא בלע מהני הגעלה אפילו לשפודין שהבליעה באה על ידי אש. ולפי"ז בהא דגיעולי מדין דמהני הגעלה אפילו בשהיתה הבליעה בכולו איסר, זהו מטעם דעכ"פ הבליעה בהקדרה היתה היתר, וא"כ אין ראיה מזה לדידן דהבליעה הוא איסור, וסבר דבאופן שהבליעה היתה כולו איסור הרי זה דומה לכל אשר תעבירו באש שבזה אמרה תורה תעבירו באש, וכמו כן בשבלע כולו איסור בעי ליבן דוקא

והנה לכאורה יש לחוש לדבריו כיון דליכא סתירה מש"ס לדבריו

אמנם מהספרי פ' מטות לא משמע כן מדתנא לפרש כל אשר יבוא באש, היינו הכלים שמשתמשים בהם דברים גושים, ולהיפך אשר לא יבוא באש חשיב הכלים שמבשלים בהם דברים צלולים, וע"כ שאין הבדל וגם אם כולו איסור אם הוא צלול מהני הגעלה

והנה ראיתי בחת"ס סימן קי"א שכתב שהעיינתי בתשובה שם היטב, וכתב אשר שם בתשובה מתיר בהגעלה כל שהוא דרך בישול אפילו בלא אמצעית היתר, ורק מה שנבלע על ידי טיגון אז תליא אם הוי על אמצעית שומן של היתר שאז פולט גם על ידי מים, עכת"ד

והנה תצא מזה דלפי דברי הש"ך והמק"ח סבר בשו"ת מנח"ע דבנתבשל בקדרה כולו איסור לא מהני הגעלה, ולפי דברי החת"ס סבר רבינו מנח"ע דבזה מהני הגעלה, וסבר דגם במחבת שעל האור באיסור להיתר ביחד דסגי בהגעלה

והנה בנידון בשר בחלב בלא"ה יש לדון שאין בזה כולו איסור, מטעם המי חלב שיש בכל חלב, והמי חלב לאו חלב הוא, וליתא בזה משום בישול בשר בחלב כדאיתא ביו"ד סימן פ"ז סע"ו, ומטעם זה הסתפק בספר חמודי דניאל סימן מ"ג בדין חלב שנפל לבשר אם מן התורה צריך ששים נגד כל החלב, כיון דיש בו גם מי חלב, או"ד שכל זמן שמעורב הכל נקרא חלב מן התורה יעו"ש. - והנה ראיתי בספר מנחת פתים שכתב דהכל נקרא חלב מדחזינן לשיטת הר"מ דאוסר מי חלב משום אבר מן החי, ואפ"ה חלב מותר כל זמן שמעורב עם החלב וע"כ דתורת חלב גם על המי חלב, עכת"ד. ומטעם זה בעינן ששים מן התורה גם נגד המי חלב כיון שדין חלב עליו, אבל לדעתי נראה שיש לדחות דשפיר אפשר לומר שאין על המי חלב תורת חלב, והא דמותר לשתות חלב, ולא חיישינן להמי חלב מטעם אבר מן החי, אפשר לומר משום דבטל הוא לגבי החלב המרובה, ורק יש להעיר לשיטת המרדכי בשם הרבינו משולם דסבר דכל דבר שתחילת ביאתו בתערובות ליתא בביטול, אבל אפשר דהר"מ לא סבר כשיטת הרבינו משולם, וכמו שסברי התוס' בזבחים כ"ו ד"ה שחט. עי' במל"מ בפרי"א ממו"מ וברי"ט אלגזי בפר"ג. וא"כ אין ראיה מהא דלא נאסר חלב מפני המי חלב, ושפיר יש מקום להספק של הגאון חמודי דניאל

והנה אם אמרינן דלא בעינן מן התורה ששים גם נגד המי חלב כיון שהיתר הוא לגבי בשר בחלב, ומסתבר לומר משום דלא שייך לומר ביטול להמי חלב לגבי חלב משום דקיי"ל היתר בהיתר לא בטל, וביותר אם אמרינן דדבר שתחילת ביאתו בתערובות ליתא בביטול פשיטא דהמי חלב לא נתבטל לגבי החלב, ולא גרע זה מהא דצחצוחי זיבה לגבי זב דליתא בביטול כידוע, וא"כ בנידון דידן ודאי דלא נקרא בישול בשר בחלב כולו איסור. ושפיר מהני הגעלה אפילו אם אמרינן דבישול בכולו איסור בעי ליבון

אמנם לדינא יש לסמוך על הגאון חת"ס שכתב אשר הגאון רבינו מנח"ע לא נתכווין לזה, וממילא תצא מזה דגם במחבת שעל האש בטיגון אם היה הטיגון בלא תערובות היתר סגי בהגעלה, וכמוש"נ

סימן ו'

בדין נ"ט בר נ"ט בחריף

גרסינן בחולין קי"א ע"ב אמר חזקיה משום אביי הלכתא וכו' צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאכלו בכותח, וה"מ צנון דאגב חורפיה בלע. - ביאור הדברים, דאעפ"י דהוי נ"ט בר נ"ט דהיינו דהסכין בלע בשר שהוא היתר ונתן טעם בשר בהצנון, ואח"כ נתן הצנון טעם בהכותח והוי נ"ט בר נ"ט דהיתירא כמו דגים שעלו בקערה, מ"מ אסור מטעם דהחריפות דהצנון מוליך טעם בשר להכותח, והרי הוא כמו ממש בשר, וכן פסק המחבר בסימן צ"ו ובש"ך שם דבשביל החריפות הרי זה כמו בעין

והתוס' ד"ה אגב מסיימי בצ"ע באינו בן יומו. והמחבר הביא בשם יש אומרים דה"ה לאינו בן יומו. והסברא בזה דכיון דחורפיה מוליך הטעם להיות כמו ממש, ובממש לא מהני אינו בן יומו, ורק הטעם קיי"ל דנפגם לאחר מעל"ע, אבל לא בממש, ובשביל החריפות הרי"ז כאילו הממש בעין

ויש לעיין אם זהו מן התורה או מדרבנן

והנה לכאורה אם אמרינן הוא מן התורה א"כ היאך ילפינן לטעם כעיקר מגיעולי מדין הלא יש לומר דכוונת התורה להגעיל בשביל שיהיו מותרים להשתמש גם בדברים חריפים, וא"כ מנ"ל דגיעולי נכרים חידוש הוא דאסרה תורה גם טעם לפגם, דלמא הוא משום להתירם השתמשות בדברים חריפים דהוי לשבח, וגם לר"מ תקשה מנין לו ללמוד דטעם לפגם אסור. ומצאתי בשו"ת פנים מאירות סימן ס"ד שהקשה בזה, יעו"ש. ולכאורה מזה משמע דכל עיקר הא דדבר חריף הוא מדרבנן, ובפנ"מ שם מביא כן בשם חכם אחד

אבל אישתמיטתיה לזה שכתב הרשב"א בתשובה סימן תצ"ז וז"ל, ועוד דאם כן כלי מדין אפילו כלים שאינן בני יומן צריכים הכשר כדי להשתמש בהם אפילו דברים החריפים, דאינו מן הדעת שתתיר להם התורה כלי שאינו בנ"י לדברים יחידים ושיאסור אותו לדברים החריפים, ועכ"פ הא צריכים הכשר לכל שאי אפשר שלא יחתכו או יכתשו דברים החריפים שזה דבר מצוי הוא ולחתיכת חלתיתא לבדה לא חיישינן שאינו מצוי. ומזה מוכיח הרשב"א דלא אמרינן לאסור משום חורפיה כלל. וההיא דצנון שחתכו בסכין של בשר הוא מטעם השמנונית שעל גבי הסכין כפירש"י בלשון השני, עכת"ד, יעו"ש

אבל הלא הפוסקים רבים דסברי דגם הבלוע בסכין אוסר אגב חורפיה. וזהו גם דעת המחבר והרמ"א בשם הרבה מהראשונים. ולדידהו תקשה מהא דכלי מדין כדלעיל, וע"כ צריך לומר שזהו מדרבנן

והנה תצא מזה דלהרשב"א אמרינן נ"ט בר נ"ט גם בדבר חריף, היינו אף כל הדברים החריפים מלבד קורט של חילתית, אבל יש לעיין דלכאורה יש סתירה בדבריו במה שכתב הרשב"א בתשובה סימן תמ"ט במעשה שדכו ביצים עם תבלין במדוך חולבת שאינה בת יומא, ושמו בתרנגולת, ופסק דשרי מטעם דתבלין הוי מעט, ומשום התבלין המעט לא נקרא חריף ומותר מטעם דהוי נ"ט בר נ"ט, יעו"ש. - משמע דאם היה באמת דבר