נזר הקודש - חולין קפט

יבא באש תעבירו באש, וא"כ אם אמרינן דעיקר החששא משום בשר בחלב, איכא בזה שהנכרי צלה בשר והישראל יצלה חלב דהיינו גבינה או חמאה, כיון שזה לא נאסרה מן התורה בבשר בחלב, עכת"ד. - והשיג עליו החוו"ד וכתב דלא דק, דהלא יש לחוש דהנכרי צלה בשר, והישראל יבשל בה חלב ממש, יעו"ש. והיינו דיש בה טעם בשר, והרי"ז כמו קדרה שבשל בה בשר ועכשיו יבשל בה חלב. (וזאת למודעי כי אין זה שייכות להא דאין איסור חל על איסור משום דהבשר של הנכרי הוא נבלה, וזהו כיון שלא הוי רק טעם איסור של נבלה, וטרם ידענו איסור טעם כעיקר וממילא הרי זה היתר ונעשה שפיר בשר בחלב טעם הבשר עם החלב)

אבל נראה להצדיק דברי הגאון הפליתי דכוונתו דכיון דאמרה תורה ,כל אשר יבוא באש תעבירו באש" דפירוש שכלי זו משתמשין באש, וזהו שעומדת היא לצלי ולטיגון ושוב אין לחוש לבישול דצלול, מטעם שהדין בהגעלה דהולכין אחרי תשמישו הרגיל, והיינו רוב תשמישו, ומכש"כ שהיא כל תשמישו רק לזה, וא"כ שפיר כתב הפליתי דכיון דאין לחוש לכלי זו לבישול אלא עומדת היא לצלי ולטיגון, וזה לא נאסר מן התורה

אמנם כמובן שעדיין תקשה הא דמקשין העולם להפוסקים דסברי דצלי אסור מן התורה בבשר בחלב

ונראה דטרם שאנו יודעים לאסור טעכ"ע, ע"כ הסברא בזה דלא נחשב הטעם לממש, היינו טעם בלא ממש לא נחשב למאומה, וא"כ גם באופן זה לא נחשב להיות נאסר משום בשר בחלב, ובאופן שאחד לא נאסר אין בזה משום בשר בחלב, כמו"ש הרמב"ן וכתבנו לעיל מזה. וא"כ אין לומר דטעם כעיקר מותר בכל איסורי תורה, מטעם שכיון שנפרד הטעם מהממש אין בו חשיבות להיות נאסר, ולפי"ז גם אין לו חשיבות להיות נאסר בבשר בחלב כשיבושל הטעם בשר בחלב

והא דתנן קדרה שבשלו בה בשר לא יבשל בה חלב, ואם בשל בנותן טעם, זהו לאחר שאסרה לטעם האיסור ואמרינן טעם כעיקר אסור מן התורה, הרי שהכירה תורה להטעם אף שאין בו ממש, להכי הדין גם בבשר בחלב דנין אותו לממש להיות נאסר משום בשר בחלב, ומטעם זה אתי שפיר הא דלא אמרינן דלמא כוונת התורה בגיעולי מדין משום דלמא בשל הנכרי בשר ועכשיו יבשל בו חלב או להיפך, משום דאם לא אמרינן טעם כעיקר אין בזה משום בשר בחלב גם כן

ולפי"ז תצא חדתא דהא דאמרינן קדרה שבל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם, אין בזה איסור משום בשר בחלב ממש, אלא יש בזה איסור מצד האיסור של טעם כעיקר, כיון שזה מה דאסרה תורה טעם כעיקר, וא"כ לא חמיר יותר מאיסור טעם כעיקר ואין בזה חומרא דבשר בחלב לענין איסור הנאה, או להיות אסור בשלא כדרך אכילה שאסור בבשר בחלב כמו שכתב הרמב"ם בפר"ה מהל' יוסה"ת

ובזה יש לבאר דברי היש מפרשים הובא בהה"מ בפר"ט ממ"א, דלפי מה שפירשנו אפשר לומר דכל עיקר הא דאסור לבשל חלב בקדרה שבשל בה בשר, הוא מפני שאסרה תורה טעם כעיקר, אבל ע"כ אין בזה משום עצם בישול בשר בחלב, והכא עיקר האיסור מסתעף מהא דאסרה תורה טעכ"ע. והכא כיון דהיתרא בלע אין ללמוד מהא דאסרה תורה טעם כעיקר, וע"כ הא דתנא התנא קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב הוא רק מדרבנן, ואין בזה משום איסורי הנאה כדין בשל בשר בחלב ממש

ולפי"ז אין הכרח לומר שהרמב"ם לא סבר לה, ושפיר אפשר לומר שזהו גם דעת הרמב"ם. וביותר שהרמב"ם סבר טעם כעיקר דרבנן כמו שכתב בפרט"ו ממ"א ה"ב יעו"ש. ואם כן אין ללמוד גם בבשר בחלב לומר בטעם בלא ממש שיש בזה משום בשר בחלב ממש

ולפי מה שכתבנו לא קשה מה שהקשה הלח"מ ז"ל על הי"מ מהא דרבא דלא סבר האי סברא דהיתרא בלע, משום דכוונת הי"מ לענין זה לומר דכיון דהיתרא בלע, הוי עצם האי דינא דטעמו ולא ממשו בבשר בחלב לומר שהוא רק דרבנן

ובזה אפשר לומר דזהו כוונת הה"מ דהיינו דלשיטת היש מפרשים תצא הדין דלא הוי בזה אלא איסור דרבנן למ"ד טעכ"ע דרבנן, אבל מהרמב"ם משמע שזה מן התורה כדין בשר בחלב ממש, וזהו מדלא כתב שהוא מדרבנן, ועל זה כתב והראשון עיקר שזהו דעת רבינו, וכן מורה לשון המחבר בסימן צ"ד, אבל לפי מה שפירשנו אתי שפיר, ויש מקום לשיטת הי"מ, ומזה תצא דלשיטתם שהוא מדרבנן איסור הנאה באופן זה ליכא, וכמוש"כ

סימן ה'

ע"ד השאלה אם מהני הגעלה לקדרה שנתבשל בשר בחלב בלא תערובות של היתר, ואת"ל דמהני הגעלה, היאך הדין במחבת שמטגנין על האור איסור והיתר ביחד, אם סגי בהגעלה

והנה בתשובת רבינו מנחם עזרי' סימן צ"ו, הובא בש"ך סימן קצ"א, כתב דלא מהני הגעלה לקדרה בשבשל דבר איסור בלא אמצעי דבר היתר אפילו הוא דבר לח, ובעי ליבון, יעו"ש. - ולפי"ז אם בשל בשר בחלב בלא מים או איזה דבר היתר דלא מהני הגעלה ובעי ליבן, וחידוש גדול הוא. והנה אין הספר תחת ידי עתה, וכנראה שטעמו משום דכיון דהלימוד לטעם כעיקר מהא דגיעולי מדין, הנה זה הלימוד רק בבליעה דטעם איסור, וזהו כשבא הטעם בתערובות היתר, משא"כ בבליעה של עצם האיסור ובלעה הקדרה עצם האיסור בלא תערובות היתר, דינו כמו הכלים הבלועים איסור על ידי האש, ואינו יוצא בהגעלה לחודיא ובעי ליבון

והגאון בספר מק"ח סימן תנ"א הקשה עליו דא"כ היאך היה מועיל הגעלה בכלי מדין, והלא יש לחוש שמא בישל העכו"ם בשר בחלב ממש בלא אמצעי של היתר, יעו"ש. - והנה לכאורה יש לומר דאין לחוש לבישול בשר בחלב מפני שהבשר של העכו"ם הוי נבלה, ואין בזה משום בשר בחלב, וע"כ כוונת המק"ח משום דזה תליא בפלוגתא בהא דאיסור חל על איסור, והיינו דלמ"ד אין איסור חל על איסור אתי שפיר, ואין לחוש לבישול בשר בחלב משום דזה ליתא מטעם אין איסור חל על איסור. אבל עדיין תקשה למ"ד איסור חל על איסור. ואפשר דגם למ"ד אאחע"א הלא יש לחוש לשמא בישל בשר פחות מכזית עם חלב ממש וחל איסור בב"ח על חצי שיעור, אבל זה ליתא לפי מה שביארנו לעיל דאין בזה חלות בשר בחלב גם על חצי שיעור, אבל העיקר דכוונת המק"ח דתקשה למ"ד אחע"א

ונראה דיש לומר דכיון דטרם שהזהירה תורה לאסור טעם של איסור, לדידן דילפינן טעכ"ע מגיעולי מדין, נמצא דטרם שהוזהרו על הגעלה היה הטעם של איסור להיתר גמור, וא"כ הבליעה של הבשר בחלב היה היתר, ורק אחר כך כשנצטוו על הגעלה נאסר הטעם, אבל כשבלעה הקדרה להטעם הרי בלעה היתרא, להכי מהני הגעלה להפליט את הטעם שהיה מותר עד הנה. משא"כ לדידן לאחר שאסרה תורה להטעם הרי עכשיו באה הבליעה בהקדרה והוא כולו איסור לא סגי בהגעלה

ובזה מיושב גם כן הא דהקשה שם במק"ח מהא דכתבו התוס' בפסחים מ"ד דהגעילו הכלים לנזיר משום בליעת יין, ויין לנזיר כולו איסור, יעו"ש. - והנה גם בנזיר טרם שאסרה תורה טעכ"ע לא היה הנזיר אסור בטעם יין, ואין זה דומה להא דמשרת דשאני משרת שיש גם הממש דהיינו האיסור עצמו עם ההיתר, ואין זה דומה להטעם הנבלע בקדרה, שזהו רק טעם בלא ממשות איסור

איברא דלכאורה יש סתירה לזה שכתבנו, והוא בזה שכתב שם בתשובה דבכולו איסור לא מהני גם הא דהיתרא בלע, דלסגי בהגעלה, וא"כ לא יספיק לתרץ בזה שכתבנו דשאני בגיעולי מדין הא דהיתרא בלע, אבל לא קשה דשאני בגיעולי