נזר הקודש - חולין יח

דר"מ ע"כ לא סבר כרב ענן דהרי סבר דמומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה כולה, וממילא עדיין תקשה, וצ"ע

ואפשר לומר דשיטת הרשב"א בשיטת ר"מ דלא הוי רק חשוד ולא מומר וכשיטת המהרי"ק

אמנם בעיקר דברי הרא"ש יש לעיין בעיקר הקושיא שהקשה מדוע לא אמרינן סמוך מיעוט אינן מומחין לחזקת איסור דבהמה, הלא מה שייך בזה חזקה דאיסור שמקודם שנשחטה, והלא שחוטה לפנינו, ואין החזקה מסייעת לאיסור, דהרי לא שייך לומר דמפני החזקה אירע פסול בשחיטה כגון שהי' דרסה, ולא אמרו לצרף חזקת איסור אלא בספק בשחיטה עצמה באופן שהספק לפנינו בעצם השחיטה, כמו בששחט ונמצא גרגרת שמוטה או שנמצא סכין פגום בזה יש להעמידה בחזקת איסור, משא"כ באופן ששחוטה לפנינו ואנו דנין עפ"י הרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן, א"כ מה מקום יש כאן לדון חזקת איסור כלל. וממילא לא שייך לדון לצרף מיעוט שאינן מומחין לחזקת איסור, דזה שייך באופן שהחזקה מסייעת לאיסור, הכא שאין לדון מטעם החזקה, ואין החזקה מעידה שלא שחט כהוגן, ואדרבה כיון ששחוטה לפנינו, והרוב מעיד שנשחטה ממומחה, שוב אין לדון בזה מטעם חזקת איסור כלל כיון שאין החזקה מעידה להיפך לומר שלא נשחטה, ולא שייך בזה צירוף מיעוט לחזקה, ואתי שפיר סוגיא זו לנכון, דע"כ ר"ג ובי"ד סברי כר"מ דוקא

ובזה יש לפרש דברי רבינו הרי"ף שהקשה בפר"ק דחולין, וז"ל ואי קשיא לך הא דאמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, דשמעת מינה דספק שחיטה לחומרא (והיינו דהקשה מדוע סמכינן ארוב מצוין אצל שחיטה דמומחין הן. ומתרץ התם כגון דאיתילידא ריעותא בסכין. אבל הכא כיון דקיימא לן דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן כמאן דאתידע במה נשחטה, עד כאן לשונו, יעו"ש. והביאור בזה, דהריעותא מעוררת לנו ספק בשחיטה, ובמקום ספק מוקמינן אחזקת איסור דמעיקרא, אבל במקום דאיכא רובא להיתר שפיר שרינן לה מכח הרוב, והחזקה דמעיקרא אינה מעידה נגד הרוב, וא'"כ לא שייך בזה סמוך מיעוטא לחזקה וכמו"ש

כתב המחבר בסימן ב' סע"ו מומר לאחד משארי עבירות אין צריך לבדוק לו סכין, ולהרמב"ם צריך. והגרע"א בחידושיו כתב וז"ל תמוה לי דא"כ איך אמרינן אביי לא אמר כרב אשי לא ס"ל לדרבא, הא אף לא ס"ל לדרבא מ"מ ע"כ ס"ל דמומר לדבר אחד אם אינו לאותו דבר דמותר על ידי בדיקת הסכין דהא להדיא קתני בברייתא ואפילו מומר, וא"כ אם נימא כהרמב"ם דמומר לדבר אחד בעינן ג"כ בדיקת סכין, עדיין לוקי למתניתין בהכי הכל שוחטין ואפילו מומר לדבר אחד בד"א בבודק סכין וכו' וצע"ג. עכ"ל

ונראה דלשיטת הרמב"ם דמומר לדבר אחד צריך צדיקת סכין, ושוה בזה למומר אוכל נבילות לתיאבון וזהו דינא דרבא, והא דנקט רבא אוכל נבילות הוא לריבותא דאעפ"י שחשוד לאותו דבר מ"מ בר זביחה הוא כשיש לו סכין בדוק וכמו"ש הכס"מ בפר"ד משחיטה הי"ד יעו"ש. ולפי"ז לאביי דלא סבר לדינא דרבא בחשוד לאותו דבר מטעם דסבר דכיון דפוקר לתאותו חיישינן לשמא שהה או דרס, ולא מהני בדיקת סכין. ולפי"ז להרמב"ם דמפרש דברי רבא דהוא הדין במומר לאחד משארי עבירות שבתורה, ואם כן לאביי דסבר דמומר אוכל נבילות לתיאבון אינו נאמן על השחיטה ע"כ כן הדין בכל מומר לעבירה אחת שבתורה, שאין לו נאמנות על השחיטה, ולא מהני לי' בדיקת הסכין. וכנראה שנחית לזה הגרע"א ז"ל ג"כ, ונסיב הקושיא מהא דתנא בברייתא מומר דכשר הוא לשחיטה, וע"כ בבדיקת הסכין להרמב"ם, ולהכי הקשה מזה על הרמב"ם כדלעיל

אמנם כיון דע"כ הברייתא בלא"ה דלא כאביי, והיינו מדחשיב התנא מומר לערלות, וחשיב גם לסתם מומר, דע"כ הכוונה או מומר לאותו דבר, או מומר לע"ז וכדרב ענן. והנה רב ענן איתותב מברייתא אחריתי, וע"כ ברייתא זו מרבה מומר לאותו דבר. ואביי דסבר דמומר לאותו דבר אינו נאמן על השחיטה גם כשיש לו סכין בדוק. וגם לא סבר כרב ענן מדאיתותב. וא"כ ע"כ ברייתא זו דלא כאביי, ואיתותב מברייתא זו, וזהו טעמו של הרמב"ם דפוסק כרבא. ושפיר מיתוקמא אוקימתא דרב אשי דמוקי למתניתין אליבא דרבא במומר אוכל נבלות לתיאבון, ואליבא דהרמב"ם הוי אוקימתא דמתניתין אליבא דרבא כמו שמוקי רב אשי גם במומר לעבירה אחת לתיאבון, ולאו דוקא במומר לאותו דבר, אלא הוא הדין גם במומר לתיאבון באחד משארי עבירות שבתורה נצרך לבדיקת הסכין. ובדיעבד כשר. וזה מוכרח מהדין דברייתא, וכמו"ש

דף ח', אמר ר' זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה. ופריך והא איכא צדדין, ופירשו התוס' משמע מכאן שאם בשעת שחיטה ניקב הושט כנגד מה ששחט טרפה דהכא הוי בעי למיסר משום צדדין אי לאו משום דמרווח רווח, יעו"ש. והנה לפי"ז לשיטת הרב אלפס דסבר דלא כר' זירא מכח הסוגיא דלקמן י"ז, מהא דבעינן בדיקת הסכין אתלתא רוחתא, הרי דחיישינן לצדדין לענין בדיקת הסכין, והוא הדין בסכין מלובנת יש לחוש לצדדין, כמבואר בהרא"ש. וזהו משום דגם אם ניקב הושט גם בהחלק הנשחט קודם גמר רובא נעשית טרפה. והנה לפי"ז יש לעיין בעוף דסגי בסימן אחד, וגם בקנה לבדו, ואם תפס הקנה לבדו באופן שבודאי לא נגע בושט כשר לכו"ע מטעם דבקנה לא נפסל עד פסיקת רובא. - ומצאתי בפר"ח שנחית לזה והובא בבאה"ט. אבל יש להעיר לפי"ז מאי צריך הש"ס והא איכא צדדין דלמא מיירי בעוף ובאופן ששחט הקנה לבדו באופן שלא נגע בושט. ומצאתי בחידושי הצל"ח לחולין שהקשה בזה. והנה מתרץ דכיון דהסכין מלובן בלע קודם גמר השחיטה מאבמה"ח, ואח"כ בגמר השחיטה מבליע בהבשר ובעינן ס' נגד הסכין, ואי ליכא ס' בבשר נגד הסכין כולו אסור כמו בשר רותח בסכין חולבת דמחמת דוחקא דהסכין ורותח אוסר כולו, ובעוף יצוייר דליכא ס' נגד הסכין. וע"כ מיירי בבהמה, יעו"ש שכתב בארוכה עפ"י דברי הש"ך בסימן צ"ד סקכ"ז, והנה לדינא ודאי כן הוא

אבל דבריו תמוהין דהלא עיקר דינא דר' זירא שבא להודיענו בדבר השחיטה בעצמותה להוציאה מידי נבלה, ונפק"מ רבתי לדינא. ועוד יש להעיר בסוגיא דלקמן דמבואר דלר' זירא לא בעינן בדיקת הסכין אתלתא רוחתא, דלמא גם ר"ז חייש לצדדין. ועיקר דינו מיירי בעוף, וכדלעיל. אמנם תקשה כיון דיצוייר בעוף דאין לחשוש לצדדין כגון באופן ששחט הקנה לבדו ובאופן שיש ס' נגד הסכין כגון בעוף גדול והסכין הוא קטן דבודאי יש ס' נגדו, וא"כ איכא נפק"מ רבתי לדינא אף אם לא אמרינן ביה"ש מרווח רווח, דאמרינן חידודא קודם לליבונה. וא"כ תמוה מדוע השמיט הרי"ף דינא דר' זירא אמר שמואל, הלא נפק"מ לגבי עוף, באופן שתופס הקנה לבדו דליכא חשש צדדין, ואז יש להכשיר מטעם חידודה קודם לליבונה, וצ"ע

והנה הרשב"א הקשה דמדאמר ר"ז חידודה קודם לליבונה, משמע שיש גם ליבון רק שבא אח"כ אבל עכ"פ שורף ג"כ והוי טרפה. - ולכאורה מדוע לא מתרץ הרשב"א דמיירי דינא דר"ז בעוף. וע"כ סבר הרשב"א כיון דפריך הש"ס והא איכא צדדין משמע דמיירי בבהמה

א אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה סכין של ע"ז מותר לשחוט וכו' מקלקל הוא. - ופירש"י ואין זו הנאה שבחייה היו דמיה מרובין מלאחר שחיטה שבחייה היא עומדת לג' דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה יעו"ש

וקשה דלפי"ז בהמה שאינה ראויה לג' דברים כגון זקינה או חלושה אסור לשחוט בהאי סכין - כיון שאינו מקלקל - מפני שאינה ראויה לגדל ולדות וגם לא לחרישה, וממילא עומדת היא לאכילה וטעונה שחיטה ולא הוי