נזר הקודש - חולין קפו

ונראה דלמ"ד אפשר לסוחטו אסור הרי זה כמו חתיכה נבלה, ונתבטל גם העשה דאכילת קדשים מהחתיכת בשר, מטעם דנהפך לאיסור בשר בחלב, והרי זה כחתיכת איסור דעלמא ואין בזה עוד החיוב דאכילה, וגם לא שייך בזה עוד גם דין נותר מטעם הפסול הגוף, והרי"ז כהא דאיתא בכריתות י"ד וכמו שכתבנו לעיל, וממילא כיון דליתא בזה הדין דלא תותירו ממנו עד בוקר, ממילא ליתא גם עשה דאכילה, ואין זה דומה להא דזבחים דמשום עשה דוחה ל"ת יש בזה עשה דאכילה ג"כ, וע"כ דאיכא גם משום נותר, משום דהתם לא הוי האיסור אלא מצד הבלוע איסור, ואין זה פסול הגוף, משא"כ בהא דבשר בחלב למ"ד אפשר לסוחטו אסור, הרי זה לגמרי עצם האיסור בפסול ונתבטל ממנו כל עיקר דין דקדשים

והנה כמו כן אפשר לומר דגם למ"ד אפשר לסוחטו מותר. הנה תיכף כשנעשה בשר בחלב חל עליו דין בשר בחלב שהוא פסול הגוף נפקע ממנו דין קודש ויש בהבשר פסול הגוף, ונפקע ממנו דין נותר, ממילא נפקע ממנו דין אכילה, ומטעם זה גם לאחר שנסחט ממנו החלב אינו חוזר וניעור, משום דכיון דנתבטל ממנו תורת קדושה לא שייך בזה חוזר וניעור להיות קדוש, ודינו בקבורה כדין בשר בחלב דעלמא

ויש לעיין בקדשים שאינן נאכלין אלא על המזבח אם בשלן בחלב למ"ד אין איסור חל על איסור ולא נאסר הבשר משום בשר בחלב אם מותר להקריבן על המזבח, כיון דלא שייך בזה מן המותר לישראל כיון שנאסר לאחר שנעשו ראוין למזבח, ואם כן יש לומר דמקריב הבשר ואעפ"י שמעורב בו חלב גם כן, אבל כיון שעיקר העלאה הוא מפני הבשר מותר כמו שכתבו התוס' זבחים ע"ז ד"ה בדם, יעו"ש. ואין בזה משום העלאה דאיסור כיון דהחלב לא נאסר משום בשר בחלב מטעם אאחע"א

אמנם למ"ד איסור חל על איסור פשיטא שנתבטל כל עיקר דין קדושה ונפקע מהבשר כל עיקר המצוה דהעלאה על המזבח וגם אם עלה תרד, כיון דהוי פסול הגוף ואין בזה משום נותר וכמו שכתבנו לעיל

אמנם אם בישל הכבד העולה על המזבח בחלב, יש לעיין לפי מה שכתב המהר"ם שיף דלא הוי כבד בשר אלא דינו כדם ואין בו משום בישול בשר בחלב, והובא בפ"ת בסימן פ"ז סק"ה. ובאמת יש לומר דזהו בעי' בירושלמי תרומות פר"י ה"ו רבי ירמיה בעי שלקה בחלב מהו יעו"ש. והיינו דמספקא לי' אם דינו כבשר או כדם ולא אפישטא. ומצאתי בחוו"ד סימן ע"ג שמפרש כן כוונת הירושלמי, יעו"ש. ולפי"ז יש להסתפק גם בזה בהכבד העולה על המזבח ובישלו בחלב אם יש בזה משום בישול בשר בחלב, ונפק"מ רבתי אם ראוי למזבח

כל זה נראה להעיר בדין בישול בשר בחלב בקדשים, וכמו שנתבאר בס"ד

סימן ב'

בסוגיא דטיפת חלב

גרסינן חולין ק"ח אמר רב כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה, ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה וכו' ופריך מאי קא סבר אי קא סבר אפשר לסוחטו מותר חתיכה אמאי נעשית נבלה אלא קא סבר אפשר לסוחטו אסור. - והביאור בזה בהא דאפשר לסוחטו אסור, היינו דכיון שנאסר שוב אין לו היתר, והיינו דחתיכה עצמה נעשית נבלה, וכמו שמבואר ברש"י ובר"ן. והר"ן הוסיף עוד בזה דכל זה שייך רק בבשר בחלב, ולא בשארי איסורים, יעו"ש. והרשב"א בתורת הבית דף צ"ז כתב וז"ל ועיקר חידושי דרב לומר דחתיכה עצמה נעשה נבלה דאפשר לסוחטו אסור ומשערין בכל החתיכה ולא במה שבלעה החלב, ועוד שרואין את החתיכה כאילו היא בשר נבלה וכו' והוא ענין נוהג בבשר בחלב בלבד, משא"כ בשארי איסורים שאין רואין את ההיתר שנאסרה מחמת קבלת טעם האיסור, והטעם בבשר בחלב לפי שהאיסור בא משניהם ואין כאן איסור והיתר מעורבים זה בזה, אלא כל אחד אוסר את חבירו, ואיסורן מחמת עצמן, והלכך חתיכה זו לגבי בשר הוי מין במינו, ולגבי חלב הוי מין במינו. ומשו"ה נ"ל דלא אקשינן מאי קמ"ל רב דמב"מ לא בטל, הא אמרה רב חדא זימנא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה מב"ב במשהו, ואי לאשמעינן דחתיכה נעשית נבלה הא אמר רב לעיל בפרק גיד הנשה כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה, והא דהכא טובא קמ"ל דחתיכה עצמה נעשית נבלה, והיינו שנעשה בשר אסור, ואוסרת כל החתיכות הבשר אפילו הן אלף, עכ"ל

והנה לפי"ז יש לפרש לפום מה דאיתא בסוגיא דפליגי תנאי ואמוראי בהא דאפשר לסוחטו אסור, וע"כ דהני דסברי אפשר לסוחטו מותר, סברי דהבשר שקבל החלב לא נעשה נבלה אלא דינו כבשר שקבל טעם מאיסור. ולא הוי איסורו מחמת עצמו. ונפק"מ לדינא אם בעינן ששים לבטל טעם החלב לחודיא, או שבעינן ששים לבטל החתיכה כולה, דלמ"ד אפשר לסוחטו אסור סבר דהבשר כולו איסור ובעינן ששים לבטל כל החתיכת בשר, ומ"ד אפשר לסוחטו מותר סגי לבטל את טעם החלב לחודיא. עוד יש נפק"מ לדינא כאשר יבואר להלן

והנה לכאורה יש להבין במה פליגי. והיינו דלפי הסברא יש לנו לומר דכיון דשניהם היתר, והם אוסרים זה את זה, ממילא מסתברא דהבשר נעשה עצם איסור כמו החלב

ונראה דבזה פליגי בזה דאסרה תורה בשר בחלב ששניהם היתר ונאסרו בתערובות, אם התערובות אוסרתן כמו גבי כלאי זרעים וכלאי בגדים. והא דבעינן בישול הוא רק מפני שזהו התנאי בהתערובות, היינו דבעינן תערובות כזה שבא על ידי בישול, אבל עיקר האיסור הוא מפני שנתערבו זה בזה. אבל יש לומר להיפך דהעיקר האיסור בא מפאת הבישול. - והנה מ"ד אפשר לסוחטו אסור סבר דעיקר האיסור בא מפאת התערובות, ודינם כמו גבי כלאים שההיתר נעשה איסור בעצם. ומ"ד אפשר לסוחטו מותר, סבר דעיקר האיסור בא מפאת הבישול מפני הקבלת טעם, והטעם הוא האוסר, וממילא לא הוי החתיכה עצם האיסור לומר חתיכה עצמה נעשה נבלה

עוד יש נפק"מ לדינא דאם אמרינן דהחתיכה נעשה עצם איסור דאז גם טעם החתיכה בלא טעם החלב אוסר, ואעפ"י שאין טעם יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב. אמנם זהו רק בהטעם שבלע ממקום אחר, אבל טעם של עצמו יוצא גם בלא רוטב, וא"כ איכא נפק"מ לדינא בשלא ניער את הקדרה, ואין טעם חלב יוצא, מ"מ יש לאסור החתיכה שנגעה בחתיכה זו מטעם הרוטב של הבשר בעצמו, וכן מבואר בר"ן שכתב וז"ל ומאי דאמרינן בסוגיא ק"ח מיבלע בלע מיפלט לא פליט דאלמא כל שלא ניער את הקדרה אין החתיכה אוסרת חבירתה מחמת פליטתה, (ע"כ כוונתו על פליטת הבשר בלא חלב דהיינו פליטת עצמו שפולט גם בלא רוטב), ה"מ למאן דס"ל אפשר לסוחטו מותר, עכ"ל. - והנה לפי"ז הא דקאמר הש"ס דבלא ניער אינו אוסר א"כ זהו רק למ"ד אפשר לסוחטו מותר

כתב הרמב"ם בפר"ט ממ"א ה"ט נפל חלב לתוך קדרה של בשר טועמין את החתיכה שנפל עליה חלב, אם אין בה טעם חלב הכל מותר, ואם יש בה בחתיכה טעם חלב אעפ"י שאם תסחט החתיכה לא ישאר בה טעם הואיל ויש בה עתה טעם חלב נאסרה אותה החתיכה, עכ"ל. - מבואר דסבר הרמב"ם אפשר לסוחטו אסור, וממילא משמע דגם בשלא ניער את הקדרה אוסרת חתיכה זו להחתיכה שנוגעה בה אעפ"י שאין החלב מגיע לה מטעם שאין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, אבל כל זה בבלוע שבא ממקום אחר, משא"כ מוהל של עצמה יוצא גם בלא רוטב, וכיון שסבר הרמב"ם דהחתיכה נשארה באיסורה אוסרת החתיכה שנוגעת בה, וכמו שכתבנו לעיל בשם הר"ן.