נזר הקודש - חולין קפז

והנה הראב"ד בהשגה כתב וז"ל אנו אומרים שלא שמענו כל החתיכה נעשית נבלה, אלא לדעת ר' יהודה דמחמיר במב"מ אבל לרבנן לא, ולדברי הכל אם לא ניער כלל אין שאר החתיכות נאסרות, יעו"ש. - והנה מזה שכתב ראיה לדבריו מהא דלדברי הכל אם לא ניער אין שאר החתיכות נאסרות מזה מוכח דהבשר המוהל של עצמו אינו אוסר, ואם כן מוכח דלא נאסרה החתיכה בלא החלב, והיינו שאם החלב אינו הולך עם הבשר ביחד, אין על הבשר דין בשר בחלב, וזה גם כן אפילו אם אמרינן אפשר לסוחטו אסור, והא החתיכה עצמה נעשית נבלה זהו רק לר' יהודה דסבר מב"מ לא בטיל

אבל תמוה טובא דהלא בודאי מאן דסבר אפשר לסוחטו אסור, סבר דהבשר בעצמו הוי איסורו משום בשר בחלב והמוהל שלו אוסר שארי החתיכות, וכמו שכתב הר"ן, והר"ן מפרש הסוגיא הא דאיתא דבלא ניער אין שארי החתיכות נאסרות, דזהו למ"ד אפשר לסוחטו מותר, והיאך כתב הראב"ד דזהו אליבא דכו"ע דהלא ע"כ אם אפשר לסוחטו אסור, ע"כ גם הבשר לחודיא בלא טעם חלב אוסר החתיכה שנוגעת בו

ועוד דברי הראב"ד תמוהין בזה שכתב דזה שייך רק למ"ד מב"ב לא בטיל, ותמוה מה שייכות הך דמב"מ הכא, דהלא אם אמרינן דאין נתינת טעם מהבשר אוסר כלל, וא"כ ממילא לא שייך בזה הא דמב"מ לא בטיל כיון דהאיסור בא מהחלב ולא מהבשר

ונראה בביאור דברי הראב"ד דסבר דדין בשר בחלב דומה לכלאים ששניהם היתר והתורה אוסרתן, והנה לא חמיר בשר בחלב מכלאי בגדים ומכלאי זרעים שבכולם משני היתרים נעשה עצם איסור. ומ"מ מצינו בכלאים כשמפרידין זה מזה פקע איסורן, ובכלאי בגדים כשיסיר החוט של פשתן הותר הבגד. ויש שיטה זו בהראשונים שסברי מטעם זה שחתיכת בשר שקבלה טעם מחלב, אינה אוסרת חברתה בנגיעה בלא רוטב, ועי' בש"ך סימן ק"ה סקי"ז, שהרבה מהראשונים סברי כן. ודלא כשיטת הר"ן, וגם הרשב"א כתב בבדה"ב וז"ל, דברים אלו שאמרו אפילו בבשר בחלב שהחלב אינו מפעפע, ואעפ"י שעשאו כחתיכת נבלה לא כנבלה עצמה דבר זה, יעו"ש. וכן סבר הראב"ד דלאחר שנסחט טעם החלב הרי זו כדין כלאי בגדים שנתערב חוט של פשתן בצמר דלאחר שהסירו החוט של פשתן הותר הבגד. הנה כמו כן לאחר שנסחט החלב מן הבשר הותר הבשר, ואין בזה דין חתיכה נעשית נבלה

אמנם מודה הראב"ד אשר בהחתיכה זו עצמה שקבלה החלב ויש בה טעם חלב דכל זמן שהם מצומדים ומחוברים ביחד דהוי שניהם עצם איסור, וזהו הא דקאמר הש"ס דסבר רב אפשר לסוחטו אסור, דאל"כ לא נעשית החתיכה עצמה נבלה, דאם רק הטעם בשר בחלב נאסרה ולא הבשר בעצמותו אין זה חתיכת נבלה, ולא שייך בזה לאסור מטעם מב"מ. וזהו שכתב הראב"ד דהא דהחתיכה עצמה נעשית נבלה, זה מוכרח רק לרי" דסבר מב"מ לא בטל, והיינו דכיון דהחתיכה נעשית נבלה מטעם בשר בעצמותו ממילא אוסר שאר החתיכות בשר מטעם מב"מ לא בטיל, ולא מהני גם אם נתבטל ג"כ כל עיקר הטעם דחלב כיון דלא סבר דין ביטול במב"מ, והרי זה כמאן דאיתא לאיסורא לפנינו, מה שאין כן לרבנן דסברי מב"מ בטיל נמצא דע"כ כשנתבטל הטעם דהחלב הרי"ז כנפרד החוט של פשתן מהבגד צמר דהותר הבגד, כן הכא הותרה החתיכה ואין בזה משום חתיכה עצמה נעשית נבלה, אבל הרמב"ם סבר כשיטת הר"ן דהכא בבשר בחלב שנתערבו בבישול נאסרו שניהם עצם איסור ולא מהני להו שום פירוד, והרי זה בדמיון לכלאי הכרם שנאסרו

והנה הלח"מ הקשה להראב"ד דסבר דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא לר"י דסבר מב"מ לא בטיל, והקשה מהא דאיתא בסוגיא דפריך רב אחא לרבינא דדלמא כו"ע סברי אפשר לסוחטו אסור, דהיינו חתיכה עצמה נעשית נבלה, ופליגי אם מב"מ בטיל או לא, משמע דאפילו לרבנן דסברי מב"מ בטיל מ"מ סברי אפשר לסוחטו אסור, יעו"ש. - ונראה דסברת הראב"ד דלמ"ד מב"מ לא בטיל מוכרח להיות סבר חתיכה עצמה נעשית נבלה, אבל למ"ד מב"מ בטיל אין הכרח להיות סבר חתיכה עצמה נעשית נבלה, וממילא מצד הסברא צריך לומר דלא עדיף מחוט של פשתן שנתערב בבגד צמר דלאחר שהוסר החוט של פשתן הותר הבגד, וכן הוא גם בחתיכה עצמה דלאחר שהוסר התערובות הרי היא כבשר כמקודם

והנה לא הוי הראב"ד יחיד בזה, ויש עוד ראשונים דסברי כוותיה, והר"ן מבאר שיטתם, ובזה יהיה מיושב גם דברי הראב"ד והוא מה שהביא הר"ן בשם יש אומרים, והיינו דמיישבים שיטת האלפס שלא הביא הא דאפשר לסוחטו אסור, היינו שלא פסק בכאן שהחתיכה עצמה נעשית נבלה, להצריכה שיעור כיוצא בה לדברי חכמים שאומרים מב"מ בטל, ומביא הר"ן בשם יש אומרים דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא למ"ד מב"מ לא בטיל שרק הדין שכל חתיכה שקבלה טעם מן האיסור אין מוציאה מכלל איסורה, אדרבה היא אוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה, אבל לדידן מב"מ בטיל אין ענין לחתיכה עצמה נעשית נבלה יעו"ש. ולכאורה גם בזה תקשה דאם לא אמרינן אפשר לסוחטו אסור א"כ ליכא הכא מב"מ, כיון שהבשר לא נאסר

ונראה דסברי דהבשר שהחלב בתוכו נאסר מטעם איסור בשר בחלב, אבל יש הבדל בין מב"מ למבשא"מ, והיינו דמן בשאינו מינו יש לו כח להוציא הטעם מהבשר ולעשות היתר, משא"כ מב"מ אינו מוציא את הטעם החלב מבשר, אלא אדרבה מחזקו, להיות טעם החלב נדבק בו בחוזק ותוקף עוז, ובזה אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה. אמנם לרבנן דסברי מב"מ בטיל לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה כיון שע"כ מכח הביטול נשאר הבשר בלא חלב. ולפי"ז כל העיקר הא דאפשר לסוחטו אסור הוי רק למ"ד מב"מ לא בטיל. ויש לומר שזהו גם כן שיטת הראב"ד. אמנם לפי"ז תקשה על שיטה זו מה שהקשה הלח"מ. ונראה כי אפשר לומר דהכוונה בסוגיא דסברי כו"ע אפשר לסוחטו אסור, היינו לאסור החתיכה עצמה מדרבנן

והנה הצל"ח בחידושיו לחולין הקשה לשיטת הר"ן דאמר דאם אפשר לסוחטו אסור דאז גם בלא ניער אוסרת שארי החתיכות מטעם הבשר לחודיא, דלפי"ז הקשה בהא דאמר אביי טעמו וכו' אי חידוש הוא אע"ג דליכא נותן טעם נמי, וקשה דלמא בבשר בחלב הוי חידוש דגם בלא נותן טעם גם כן ישנו לאיסור בשר בחלב, והא דנקט התנא אם יש בנותן טעם באותה החתיכה זהו משום שרוצה לאסור אף בלא ניער וזהו משום דאם היתה אותה חתיכה נאסרת מכח משהו בלא נתינת טעם, אין בכחה לאסור שארי חתיכות כמו"ש התוס' בחולין דף ק' ד"ה כשקדם וסלקו לשיטת הר"ת דחתיכה שנאסרת על ידי משהו לא אמרינן שתיעשה נבלה לאסור כל האחרות, וזה הוי גם באיסור דאורייתא, דהרי קאי שם לר' יהודה דסבר מב"מ לא בטיל מן התורה, וא"כ הוא הדין בבשר בחלב, ומוכיח שם דע"כ הר"ן סבר גם כן כהר"ת בשיטה זו, וא"כ תקשה כדלעיל, עכת"ד, יעו"ש

ונראה דלא דמי להא דהר"ת שם והיינו דבבשר בחלב כשאנו סוברים אפשר לסוחטו אסור, הנה אם אמרינן דחידוש התורה גם במשהו, הנה ע"כ גם במשהו, והביאור בזה דגם הבשר בעצמו גם כן נאסר משום בשר בחלב והחתיכה עצמה נעשית עצם איסור, וא"כ לא דמי להא דלעיל בחתיכה שקבלה טעם מנבלה דהחתיכה בעצמותה לא נעשה עצם האיסור והאיסור הוא רק מפני הטעם, ובזה סבר הר"ת דכיון דבא האיסור להחתיכה מפני הבלוע, וכיון שהבלוע הוא משהו לא אמרינן בזה חתיכה עצמה נעשית נבלה. משא"כ בבשר בחלב שגם הבשר נעשה עצם איסור, וא"כ אין זה איסור מכח משהו, וא"כ מדוע שנה התנא דבעינן נותן טעם, ומזה מוכיח אביי דבשר בחלב לאו חידוש הוא, ומיושב שיטת הר"ן לנכון, וזהו גם שיטת הרמב"ם כמוש"נ.