נזר הקודש - חולין קפג

דאכילה שהכוונה הנאת אכילה, אבל לר"ש ליתא להאי כללא, יעו"ש. - והנה לדברי הברוך טעם לר"ש לא חשיבא הנאת הגיה"נ שהוא שלא כדרך הנאתן למאומה, ולדבריו אתי שפיר טפי הסוגיא דלר"ש ליתא גיד הנשה בכלל היתר נבלה. - ולא קשה האי קושיא שכתבנו לעיל על דברי הגרע"א. - אבל לדעתי דברי הברוך טעם בזה תמוה טובא דלר"ש דמחייב בשלכדה"נ ע"כ סבר דבכלל הנאה היא, וע"כ סבר גם כן דחצי שיעור נחשב להנאה מדמחייב מלקות אמשהו, - וכמו שכתב הרמ"ה בסברת ר"ש דמחייב אמשהו משום דאחשביה. - וע"כ דיש בזה הנאה, וממילא תקשה מדוע לא הוי גיד הנשה בכלל היתר הנאה דנבלה

ט אמנם עוד כתב הברוך טעם תירוץ על הספר המצות דהסוגיא דפסחים קאי לרשב"ל דסבר בחולין ק"א דחייבה תורה על מילוי הכרס, יעו"ש. היינו על הנאה דמילוי המעיים. נמצא דהנאה זו ישנה גם בגיה"נ, ושפיר מתפרשא הא דלא יאכלו בנ"י את גיד הנשה הוי ג"כ הנאת אכילה, וזהו מילוי המעיים, וכשמשני הש"ס כשהותרה נבלה לא שייך לומר דהותר גם גיד הנשה כיון דאין בגידין בנו"ט הרי הוא כעצמות של נבלה שאינם בשם נבלה, וכמו כן הגיה"נ אינו בשם ודין של נבלה, וממילא אינו בהיתר הנאה דנבלה, ומיושב דברי הרמב"ם לנכון

שם אמרו לו אף טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טימאוהו ופריך שפיר קאמרי רבנן. - והקשה הגאון בספר יערות דבש חלק ב' דרוש ד' לשיטת הר"ת ועוד ראשונים דסברי דבעינן באוכל לקבל טומאה בשיעור כביצה, הרי יצוייר שהטמא אכל קודש בכזית שזהו שיעורו לחיוב כרת, ולא נטמא מפני שהוא פחות מכשיעור לקבלת טומאה, יעו"ש

ונראה דלאו דוקא בבשר טמא סבר רבי יוסי הגלילי דאין כרת להאוכל בטומאת הגוף, אלא גם בשנפסל איזה פסול ג"כ הדין כן. והנה דין הוא בכל הקדשים דהיסח הדעת ג"כ פוסל, ובאופן שחסר שמירה הרי זה היסח הדעת, ולהכי תיכף כשבא הבשר קודש ליד הטמא יש בזה חסרון שמירה, ונפסל בהיה"ד, וממילא ליכא חיוב כרת, וזהו שקאמר הש"ס שפיר קאמרי רבנן

ע"ב גמ', ורבי יוסי הגלילי לית ליה איסור כולל, והתניא שבת ויום הכפורים שגג ועשה מלאכה מנין שחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו ת"ל שבת היא יום הכפורים הוא דברי ריוה"ג ר"ע אומר אינו חייב אלא אחת. - והקשו בתוס' וא"ת ומאי פריך שאני הכא דגלי קרא. עוד הקשו בד"ה ר"ע הקשה הרב ר' שמואל מוורדון מהא דסבר ר"ע לקמן קי"ג דסבר ר"ע איסור חל על איסור

והנה הר"ן בחידושיו מתרץ קושיא זו דטעמא דר"ע הכא לא הוי מטעם אין איסור חל על איסור, דבאמת סבר איסור חל על איסור, והא דאמר הכא אינו חייב אלא אחת הוא משום דסבר דשבת ויוהכ"פ חד שמא נינהו דבתרווייהו שבתון כתיב בהו וכחד איסורא הוי, יעו"ש. - ולפי"ז ריה"ג דסבר שחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו הוא משום דסבר דשני שמות נינהו מדאמרה תורה שבת היא, יום הכפורים הוא. והנה מדחלקה תורה לשנים, להכי חייב משום שניהם, ואין בזה משום איסור חל על איסור, והיינו דלא סבר דשבת חל על יום הכפורים. או שיום הכפורים חל על שבת, אלא דהתורה חלקן לשני חיובים

ובזה מתורץ הא דהקשו התוס' שאני הכא דגלי קרא, והיינו דבאמת לא גלי לן קרא דאיסור חל על איסור, אלא התורה אמרה דשני חיובים נינהו מטעם דשני שמות הן, ויש לכל אחד שם בפני עצמו

והש"ס דפריך מריוה"ג דלית ליה איסור כולל מהא דמחייב רבי יוסי הגלילי משום שבת ומשום יוהכ"פ ע"כ דאית ליה איסור כולל, דאל"כ אם לית ליה איסור חל על איסור בכולל או גם בבת אחת כפירש"י היאך יתחייב משום יוהכ"פ כיון דלא מצי חייל על שבת דקדים לפירוש התוס' או לפירוש רש"י דגם בבת אחת אחת לא סבר, והיינו דהתורה לא חידשה בדבר החלות, ורק חידשה תורה שהם שני שמות

והא דפליגי ריוה"ג ור"ע אם הוא שם אחד או שני שמות, נפק"מ לדינא במקום אחר בעשה מלאכה ואינו יודע אם בשבת או ביום הכפורים עשה, דלפי מה דקיי"ל כר' יהושע בשבועות י"ט דבעינן אשר חטא בה שיודע באיזה חטא חטא, דבזה לר"ע חייב כיון דחד שמא נינהו, ולריוה"ג פטור, משום דלא קרינן בזה אשר חטא בה. ועי' בספר נחלי מים להגאון מהרי"מ בדרוש ה' שנחית לזה בביאור הסוגיא ומבאר שם עוד סוגיא דכריתות בטוב טעם ודעת

דף ק"ב, אמר רב יהודה אמר רב אבר מן החי צריך כזית מ"ט אכילה כתיבה ביה. - ויש לעיין אם בעינן שיאכל האבר כולו ובעינן שיהא בכזית בכולו, או דלמא דסגי בכזית כגון שהאבר כולו יש בו הרבה זיתים סגי בכזית אחד מן האבר. והנה דעת התוס' לעיל צ"ו ע"ב ד"ה ור' יהודה, כתבו דלעולם לא מחייב עד שיאכל אבר שלם, דהיינו בשר וגידין ועצמות, יעו"ש. וע"כ מתפרשא הא דאמר רב הכא דבעינן כזית, הכוונה שאוכל האבר בשלימותו, והיינו שהאבר הוא קטן, אבל אם הוא גדול ויש בו הרבה זיתים בעינן שיאכל כולו. - אמנם הרמב"ם כתב בפר"ה ממ"א ה"ג האוכל מאבר מן החי כזית לוקה ואפילו אבר שלם אם יש בו כזית חייב פחות מכזית פטור, חתך מן האבר כברייתו בשר גידין ועצמות כזית ואכלו לוקה אעפ"י שאין בו בשר אלא כל שהוא, יעו"ש. נמצא דפליגי בזה הרמב"ם והתוס'

אמנם קשה להרמב"ם מהא דאיתא לקמן ק"ג ע"ב דפריך שם לרשב"ל היכא משכחת לה כיון דסבר חלקן מבפנים ג"כ פטור, ומשני בגרומיתא זעירתא. - וקשה דהלא להרמב"ם אתי שפיר בפשיטות שנטל מאבר שלם חלק ממנו בשר וגידין ועצמות כזית חייב משום אבר מן החי וכזית יכול לבלוע בבת אחת, וזהו סברת התוס' לעיל. אבל להרמב"ם קשה, ועי' בפר"ח סימן ס"ב, דתמה מזה על הרמב"ם בצ"ע

ונראה דסבר הרמב"ם דבעינן שיאכל דרך אכילה, ובליעה כזית שלם בלא לעיסה אין זה דרך אכילה, עי' שם בתוס' ד"ה חלקו, וכיון דאכילה כתיב באבר מן החי בענן דרך אכילה. אמנם בגרומיתא זעירתא הוי בליעה דרך אכילה, והיינו מפני שאין אדם לועסו, אלא בולעו

ואעפ"י דקיי"ל דבליעה הוי דרך אכילה אף במקום שאמרה תורה בלשון אכילה כמו גבי מצה דקיי"ל בלע מצה יצא. אמנם שאני הכא דחידוש הוא באבר מן החי דחייבה תורה אגידין ועצמות גם כן ומה"ט לא מהני צירוף בכדי אכיל תפרס גם כן כמו שמבואר בסוגיא ובפירש"י. וזהו דינו דרשב"ל דלא מהני בליעה כזית שלם רק באופן שדרכו בכך

ע"ב, אמר רבא את"ל סבר רבי מחשבת אוכלין שמה מחשבה וכו', סוגיא זו מבוארת בספרנו נזר הקודש למסכת מנחות דף ק"ז דף הספר

דף ק"ג ע"ב, ור' אלעזר אמר אפילו חלקו מבחוץ נמי חייב מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה. - והביאור בזה דבעינן קריבה, היינו שיאכל אותם בבת אחת, והא דחסר קריבה קודם שיאכל אין זה חסרון בגוף האבר, אמנם אם נשאר החסרון קריבה והיינו שאכלן חצאין בזה אחר זה פטור, והיינו שפטור מטעם אבר מן החי אבל חייב משום בשר מן החי אם יש בו כזית בשר

ובזה מדויקים דברי הרמב"ם שכתב בפר"ה ממ"א ה"ד חלקו לאבר זה ואכלו מעט מעט אם יש במה שאכל כזית בשר חייב יעו"ש. ביאור דבריו, דהא דחלקו לאבר אם אכלן בבת אחת היה חייב משום אבר אעפ"י שאין בו כזית בשר, אבל כיון שאכלו מעט מעט, בזה נתבטל תורת אבר מחיובו רק משום בשר אש יש בו כזית

והנה בזה יש לבאר הא דכתב בהלכה הקודמת אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו מן החי והפריד הבשר