נזר הקודש - חולין קפב

ונראה כמו שכתבו התוס' בנדה מ"ב ד"ה יצתה זו שטמאה דלאו מיעוטא הוא דא"כ מאי קאמר דתיתי בק"ו אלא יצתה זו היינו בכלל פסוק זה יעו"ש. - והנה כמו שהתם מיירי התנא למעט מפסוק זה נבלת בהמה מטומאת בית הבליעה מטעם דהפסוק לא מיירי בזה בתורת מיעוט אלא דלא נאמרה נבלת בהמה בזה, ואין לחדש דין טומאת בית הבליעה בנבלת בהמה, הנה כן הכא אין למעט נבלת עוף טמא מטעם דהפסוק בא למעט, והיינו דהפסוק בא להורות איסור נבלות בעוף, וממילא כיון שאין כאן מיעוט להדיא, ממילא תליא בדין איסור חל על איסור, והיינו אם אמרינן איסור חל על איסור הלא חל איסור נבלה על איסור טומאה, ומטעם זה נכלל נבלת עוף טמא ג"כ בהא דכתיב בפסוק זה נבלה גם עוף טמא, ומכיון דחזינן דסבר ר' יהודה דעוף טמא ממועט מטומאת בית הבליעה, והיינו דסבר דנבלת עוף טמא לא נכלל בהא דנבלה דכתיב בקרא, ע"כ מוכח דסבר אין איסור חל על איסור

דף ק"א, אמר רב יהודה אמר רב האוכל גיד הנשה של נבלה רבי מאיר מחייב שתים וכו'

והנה הרמב"ם בפר"ח ממ"א ה"ו פסק האוכל גיד הנשה של נבלה או של טרפה או של עולה חייב שתים. ותמוה דהלא מבואר דלמ"ד אין בגידין בנו"ט אינו נוהג איסור גיד הנשה במוקדשין. והרמב"ם סבר אין בגידין בנו"ט מדוע מחייב שתים, עי' בהה"מ שמביא שכן הקשה הרשב"א

א גרסינן בפסחים כ"ב והרי גיה"נ דרחמנא אמר על כן לא יאכלו בנ"י את גיה"נ ותנן שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכו, ומשני קסבר ר' אבהו כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה, הניחא למ"ד יש בגידין בנ"ט, אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט מאי איכא למימר, ומשני מאן שמעת ליה דאמר אין בגידין בנ"ט ר"ש וכו' ר"ש ה"נ דאסר בהנאה. ומזה תמהו על הרמב"ם בפסק אין בגידין בנו"ט, ופסק דגיה"נ מותר בהנאה, אעפ"י שפוסק כר' אבהו, בהל' מאכ"א, וכבר הקשו בזה הראשונים

ב והנה הפי' לפי"מ שכתב הרמב"ם בספר המצות במנין המצוה דל"ת קפ"ז וז"ל ידע המקשה כי איסור הנאה אין ראוי למנותו מצוה בפ"ע, מפני שהוא ואכילה ענין אחד כי אכילה מין ממיני הנאה, ואמרו בדבר שהוא לא אוכל אמנם דמיון מדמיוני הנאה, והכוונה שהוא לא יהנה לא באכילה ולא בזולתו, יעו"ש. ולפי דבריו ע"כ הפירוש בכל מקום שאמרה תורה לא יאכל היינו הנאת אכילה, כלומר שאסרה תורה הנאה הבאה מסדר אכילה. נמצא דעיקר האיסור הוא הנאה, ורק פרטה התורה הנאה הבאה מאכילה, אבל ע"כ כל ההנאות בכלל. - וזהו סברת ר' אבהו שאמר דכל מקום שאמרה תורה לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. והיינו משום דכיון דכל עיקר איסור אכילה הוא מטעם ההנאה הבאה מאכילה, וא"כ כיון שעיקר האיסור הוא ההנאה, א"כ כל ההנאות בכלל

ג והנה תצא מזה דגם לר' אבהו כשאוכל דבר שאסור בהנאה גם כן אינו לוקה שתים משום אכילה, ומשום הנאה, כיון דהאכילה היא משום הנאה. וכן כתב המל"מ בפר"ה מהל' יסודי התורה שכתב דלהכי לא חשיב התנא בביצה י"ב במבשל גיה"נ בחלב ביו"ט דיהיה לוקה משום הנאה דבשר בחלב מטעם דאכילה ג"כ משום הנאה, יעו"ש. אבל לא הביא דברי הרמב"ם בספר המצות שכתב כן בהדיא

ד והנה לפי"ז יש לעיין דמאי פריך הסוגיא בפסחים שם מהא דגיד הנשה, אלא למ"ד אין בגידין בנו"ט מאי איכא למימר. - וקשה דכיון דאין בגידין בנו"ט, א"כ ע"כ לא מתפרשא הא דכתיב ע"כ לא יאכלו בנ"י את גיה"נ שהכוונה איסור הנאה, כיון שאין בו טעם, ואין הנאה בו, וא"כ הכא הפירוש לא יאכלו איסור אכילה, ולא הנאה, וממילא אעפ"י שאינו נכלל בהיתר הנאה דנבלה, מ"מ מותר מטעם דלא נאסר מעולם בהנאה. - וקושיא זו הקשה הגאון רע"א ז"ל בחידושיו לפסחים. והנה מתרץ דאעפ"י דאין בו טעם בגיד הנשה, אבל לא גרע מאכילה דשלא כדרך הנאתן, ומאן דאסר שלא כדה"נ, לדידיה גם גיה"נ בכלל זה, ולפי דברי מהרש"ל בפר"ג דשבועות דלר"ש דסבר כל שהוא למכות גם שלכד"ה בכלל האיסור מטעם דלא גרע מכל שהוא, ולר"ש גם גיד הנשה ישנו בכלל לאיסור הנאה, וממילא מתפרש הקרא דלא יאכלו בגיה"נ היינו ג"כ הנאה הבאה מאכילה, אעפ"י דהוי שלא כדרך אכילתן, ואתי שפיר הא דפריך הגמ' לר"ש והיינו לשיטתו, יעו"ש. ובזה מיושב דברי הרמב"ם דאעפ"י דפסק אין בגידין בנו"ט, ואין גיה"נ בכלל היתר דנבלה, מ"מ פסק דגיה"נ מותר בהנאה, מטעם דעיקר הפירכא הוא רק לר"ש, אבל הרמב"ם דפסק כרבנן דבעינן שיעור למכות, ושלא כדרך הנאתן מותר, ממילא אין לפרוך מגיה"נ כלום משום דלא יאכלו דגיה"נ לא מתפרשא איסור הנאה

ה אבל קשה דלפי"ז מאי פריך למ"ד אין בגידין בנו"ט מאי איכא למימר, וקשה דהלא לר"ש דהנאה שלא כדרך הנאתן ישנו בכלל הא דלא יאכלו מטעם דלר"ש שלכדה"נ חשיבה הנאה לענין איסור, א"כ מדוע לא אמרינן שהותר הגיד הנשה ג"כ בכלל ההיתר דנבלה, ולומר דכמו שהותר האיסור נבלה בהנאה דכל שהוא ושלא כדה"נ, כן גם גיה"נ בככל ההיתר היינו ההנאה דגיה"נ שהוא גם כן הנאה דשלכדה"נ, וא"כ מאי פריך אלא למ"ד אין בגידין בנותן טעם מאי איכא למימר, הלא כמו שמיושב למ"ד יש בגידין בנו"ט, כן מיושב למ"ד אין בגידין בנו"ט מטעם ההיתר דשלא כדרך הנאתן שהותר בכלל ההיתר דנבלה. - ואפשר לומר דלא שייך לומר דגיה"נ בכלל ההיתר דנבלה, והיינו דדוקא נבלה שהותרה בהנאה ע"י אכילה ממש דהיינו כדרך הנאתן, וממילא גם שלא כדרך הנאתן בכלל זה. משא"כ גיה"נ שאינו רק בשלכדה"נ לא שייך לומר דהוא בכלל ההיתר דנבלה, אבל דוחק הוא. ודברי הרמב"ם תמוה מסוגיא זו, וכדלעיל, וצ"ע

ו ונראה לומר מילתא חדתא ומסתבר, והוא כי שני אופנים ישנם בהא דאין בגידין בנותן טעם. (א אם יש בו טעם והאוכלו מרגיש בו טעם יפה. - (ב אם יש בכחו להפליט וליתן טעם בהנפלט ממנו לאוכלים אחרים. - ושיטת הרמב"ם דיש בגיד הנשה טעם נכון להאוכלו, אבל אין בכחו להפליט טעם לאוכלין או לקדרה. ובאמת לא מצינו להרמב"ם שפוסק אין בגידין בנו"ט אלא אנו דנין על הנפלט ממנו לדבר אחר, והוא בפרט"ו ממ"א הל"ב ושם מיירי באופן זה ירך שנתבשל עם המאכל, ומקור הדין המשנה לעיל צ"ו ע"ב. משא"כ בעצם אכילת הגיד עצמו, בזה סבר הרמב"ם דיש בו בהגיד הנשה טעם נכון לגבי עצמו, ולפי"ז שפיר מתפרש הא דכתיב לא יאכלו בנ"י את גיה"נ יש בו ג"כ הציווי שלא יהנה על ידי אכילה, ואתי שפיר הא דפריך הגמ' מגיה"נ, וממילא כשהותרה נבלה גם גיה"נ בכלל ההיתר, ושפיר פסק דגיה"נ מותר בהנאה

ז ובזה שכתבנו מיושבים דברי הרמב"ם לנכון, גם במה שפסק דאיסור גיה"נ נוהג במוקדשין כמו שפסק בפ"ח ממ"א, והה"מ הביא מה שהקשה הרשב"א בתשובה דהלא מבואר דלמ"ד אין בגידין בנותן טעם אין נוהג במוקדשין. - אבל לפי מה שסבר הרמב"ם יש בגידין בנו"ט לגבי עצמו, ומטעם זה יש עליו דין קדשים גם כן. וכמו כן הא דמחייב הרמב"ם שתים בגיה"נ של עולה ושל נבלה מטעם דסבר דיש בו טעם לגבי עצמו, ורק להפליט טעם בתוך דבר אחר סבר אין בו בשיעור טעם כזה, וכדלעיל, ואתי שפיר פסקי הרמב"ם כהוגן

ח אבל דבריו בספר המצות טרם מיושב דהרי תקשה מסוגיא זו דפסחים דע"כ הפירכא קאי למ"ד אין בגידין בנו"ט, היינו שאין בו טעם כלל, ולעץ נחשב, וא"כ לדידיה ע"כ לא מתפרשא לא יאכלו הנאת אכילה, וא"כ ליכא אזהרת הנאה באיסור גיה"נ כלל, וא"כ מאי פריך הש"ס מהא דגיה"נ לר' אבהו. - ומצאתי בספר ברוך טעם בדין עשה דוחה ל"ת פר"א שנחית לזה, ומפרש ג"כ דהסוגיא קאי לר"ש דאוסר שלא כדרה"נ, - וכמו שכתבנו לעיל בשם הגרע"א. - והוסיף עוד דהרמב"ם בספר המצות כתב רק אליבא דרבנן סברא