נזר הקודש - חולין קפא

דלא בטיל. אבל לפי מה שכתבנו סברת התוס' דזה ג"כ נלמד מהא דחטאת טהורה שנתערב במאה חתיכות טהורות של חולין

ומזה יש לעיין בהא דאיתא ברמ"א סימן תרע"ג בשם התה"ד אם נתערב נר חנוכה האסור בהנאה בשאר נרות אפילו אחד מאלף לא בטל דהוי דבר של מנין יעו"ש. והביאור בזה דנרות של חנוכה הוי דבר שבמנין, ואינו דומה לנרות של כל השנה דאינם נמכרים במנין. והנה התם לאחר התערובות אם אמרינן דבטל בשאר נרות לא הוי דבר שבמנין והיינו דאזלינן בתר השתא דהיינו קודם הביטול, וזה תמוה דהלא מבואר בהדיא לפי דברי התוס' הכא דהעיקר משגיחין בלאחר הביטול, והט"ז הקשה בזה שם בתמיה, יעו"ש

ונראה דכוונת התה"ד דלאו דוקא אם ראוי להתכבד לאחר הביטול דלא בטל, אלא גם אם היה ראוי קודם הביטול ג"כ נקרא ראוי להתכבד דאינו מניחו להתבטל, ואפשר שסבר דזה עדיף יותר להיות ראוי להתכבד קודם הביטול. וראיתי גם בשבות יעקב חלק ב' סימן ל"ב שכתב כן ביישוב לתה"ד

והנה ראיתי בהגהות מטה יהונתן ליו"ד שם שמביא בשם התה"ד דאם אחר שנתבשל לא הוי דבר חשוב רק קודם שנתבשל הוי דבר חשוב גם כן לא בטל, ומביא ראיה לדבריו מסוגיא דפר' התערובות יעו"ש. ולפי"ז הני הוי התה"ד הכא בנר חנוכה לשיטתו

והנה באופן שאינה ראויה להתכבד לישראל ורק לנכרים ראויה אם זה נקרא ראויה להתכבד, הנה לכאורה הא כתבו התוס' דהכא הנבלה ראויה להתכבד לנכרים. אמנם לפי מה שמסקו התוס' דמשגיחין על לאחר הביטול אם אמרינן דבטל, א"כ הרי זה ראויה להתכבד גם לישראל, אפשר דסברי התוס' דבעינן ראויה לישראל. ונפק"מ אם נתערבה חתיכה של בשר שנאסרה מפני בישול בחלב ונתערבה עם חתיכות נבלות דגם לאחר הביטול אינה ראויה רק לנכרי, ובזה כתב הפר"ח הובא בדר"ת שכתב דזה לא הוי ראויה להתכבד מטעם דאינה ראויה רק לנכרים, וע"כ סבר הפר"ת דלפי המסקנא סברי התוס' כן, דאל"כ היאך פליג על התוס' שכתבו בראשונה דנבלה ראויה להתכבד לפני נכרים נקרא ראויה להתכבד, וע"כ דמפרש דלפי המסקנא בתוס' דסברי דמה שניתר על ידי תערובות ואם אמרינן דבטל הוי ראויה הנבלה גם לישראל, בזה אמרינן דלא בטל מפני שזה נקרא ראוי להתכבד, ולפי"ז הא דקאמר הש"ס הכא דנבלה הוי חתיכה הראויה להתכבד הכוונה לישראל, וממילא אין הכרח לדון דסגי גם בראוי להתכבד לנכרים, להכי אזלינן בתר הסברא דבעינן ראוי לישראל

ובשו"ת נוב"ק סימן ט"ז מחדש דהבשר קודם ניקור אינו ראוי להתכבד מטעם חסרון מעשה הניקור, ולפי"ז גם אחרי הביטול ברוב כיון דאין זה בדין ראוי להתכבד גם אמרינן דנתבטל החתיכה ברוב, אבל קודם הביטול יש להחתיכה ראויה להתכבד לנכרים. נמצא דלישראל אינה ראויה להתכבד לא קודם הביטול ולא לאחר הביטול, הורה בזה להתיר, וזהו גם כן מטעם דהא דראויה לנכרים לא חשיבה ראויה להתכבד, יעו"ש. והנה הפליתי חולק על הפר"ת ומביא ראיה מתוס' זבחים בפרק התערובות, יעו"ש

אמנם מה שנראה לי בזה דזה תליא בפלוגתא דר"מ ור' יהודה, בהא דתניא לקמן קי"ד ע"ב לא תאכלו כל נבלה וכו' נמצא אחד גר ואחד עכו"ם בין למכירה בין בנתינה דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה ולעכו"ם במכירה, יעו"ש. והנה זה ודאי דמכירה אינה עושה החתיכה לדבר חשוב ורק הנתינה בדרך כיבוד עושה הדבר לחשוב, וא"כ החשיבות דראויה להתכבד שייך רק בנתינה ולא במכירה שלוקח בדמים. - ולפי"ז לר' מאיר דמתיר נתינה גם לעכו"ם שייך בזה גם לנכרי ראויה להתכבד, אבל לר' יהודה דאוסר נתינה לעכו"ם, ולפי"ז כשמכבד לעכו"ם בחתיכה זו אין זה עושה חשיבות כיון דעושה נגד רצון התורה. והנה אעפ"י דמותר ליתן מתנה גם לנכרי במכירו כהא דתנן שולח אדם לעכו"ם ירך שגיד הנשה בתוכה, אבל כתבו התוס' שם מפני שזה הוי כמכירה ושוב לא שייך בזה ענין כיבוד. ולפי מה דקיי"ל כר' יהודה כמו שפסק הרמב"ם בפר"י מהל' עכו"ם ה"ד, לפי"ז לא שייך ראוי להתכבד לעכו"ם. ולפי"ז התוס' הכא שכתבו דהא דקאמר הש"ס דנבלה הוי ראוי להתכבד לנכרים, הכוונה דמשום זה ע"כ משנתינו אזלא אליבא דר' מאיר. אבל כשחידשו התוס' אח"כ דמשגיחין על אחר הביטול וראוי לישראל גם כן אתי שפיר המשנה גם אליבא בא דר' יהודה, ולפי"ז יש לפסוק הלכה למעשה דהראוי לעכו"ם לא הוי חתיכה הראויה להתכבד ובטלה ברוב, וזהו כדינו של הפר"ת. ומה שכתב עליו הגאון בנו"ב שם על הפר"ת שדן מסברא דנפשיה, יעו"ש. אבל לפי מה שכתבנו יש לזה מקור אליבא דר' יהודה דקיי"ל כוותיה, וכמוש"נ

ע"ב משנה, נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה, רבי יהודה אומר אף בטמאה. והנה לר' יהודה כשאוכל גיד הנשה של בהמה טמאה לוקה שתים, משום גיד ומשום טמאה, וכן כתב הרמב"ם בפיה"מ דלר' יהודה לוקה שתים. ויש לעיין הא כל עיקר הא דר' יהודה דסבר דנוהג איסור גיד אף בטמאה הוא משום דנאסר גם לבני נח, שאז גם טמאה מותרת להם. והנה לפי"ז ע"כ אזהרה דנאמרה לבני נח אין לוקין עליה לישראל, וע"כ דלענין מלקות בעינן אזהרה מיוחדת מה שנאסרה לישראל, וא"כ ע"כ לא שייכה אזהרה דקודם מתן תורה אלאחר מתן תורה. ועוד דע"כ אזהרה דקודם, פקע איסורא מבני נח כמו שאיתא בסנהדרין נ"ח דכל מצוה שנאמרה ולא נישנית לישראל נאמרה ולא לבני נח נמצא דליכא אלא אזהרה אחת, וא"כ אזהרה זו לא שייכא רק בטהורה ולא בטמאה. וע"כ צריך לפרש דסברת ר' יהודה דאמר אף בטמאה בא לומר דאיסור גיד שבא לאחר איסור טמאה מ"מ חל על איסור טמאה שכן הוא איסור חמור, מפני שאיסור זה נאסר גם לבני יעקב קודם מתן תורה, ועוד חומרא שנאסר אז גם בטמאה, ומטעם זה ראוי הוא איסור גיד לחול על טמאה, וגם לוקה שתים

והנה לכאורה אם כוונת ר' יהודה רק לומר דאיכא חומר בגיד מטעם שנאסר קודם מתן תורה, א"כ למה אמר דלהכי נוהג בטמאה מטעם שאז גם לבני יעקב בהמה טמאה מותרת להו, הלא זה עצמו שהיה נוהג איסור גיד די להיות חומר שתחול איסור גיד גם אטמאה, ואין לומר דבא להוסיף עוד חומרא שהיה נוהג גם בטמאה, הלא אין זה חומרא כיון שטמאה מותרת להן אז

ונראה בזה כמו שכתבו התוס' ד"ה וכי תימא וכו'. ונראה להרב רבינו שמואל דיש ליישב דס"ד דר' יהודה טעמא דת"ק כר' שמעון דבסמוך משום מי שגידן אסור בשרו מותר יצא וכו' ולהכי פריך ר' יהודה והלא אף לבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה בשרה מותרת, יעו"ש. ביאור הדברים, דהתנאי הזה דבעינן שבשרה מותר נתקיים אז אצל בני יעקב גם בטמאה, ויש לומר דזהו הכוונה הכא במשנה גם כן בהא דאמר ר' יהודה לת"ק ועדיין בהמה טמאה מותרת להן. - ולכאורה עדיין יש להבין מה מהני זה שאז נתקיים התנאי דבשרו מותר, אבל לאחר מתן תורה אין כאן קיום התנאי דבשרן מותר

וראיתי אח"כ בתוס' רע"א בהמשנה שנחית לדברי התוס' ומסיים וז"ל כיון דלב"נ בטמאה מקרי בשרו מותר תו לא פקע יעו"ש. נראה דבא ליישב דלהכי אף לאחר מתן תורה נקרא בשרו מותר כיון דאז בשעה שנאסר הגיד היה בשרו מותר ונאסרו אז גם בטמאה, להכי איסור זה לא נפקע גם לאחר מתן תורה

גמ', וסבר ר' יהודה איסור חל על איסור, והתניא יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים אבית הבליעה וכו' מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה וכו'. - וקשה מאי פירכא היא הלא איכא למימר דזהו מטעם גזירת הכתוב דבעינן לטומאת בית הבליעה רק באופן שלא הוי אלא איסור נבלה, ולא איסור טמא.