נזר הקודש - חולין קפ

רב אשי רצה לשער רק בזה שבלע הבשר מן התרבא, ועלתא בדעתו דכיון דהוי חצי שיעור לא בעינן לשער בכוליה. אלא סגי גם בתלתין, והיינו דמשער דמה שיצא מן הפלגא זיתא דתרבא הוי רק חצי מן הפלגא, ממילא כי משער בתלתין יש ששים, ועל זה אמר ליה אבוה לא תזלזל בשיעורין דרבנן, והיינו דבעינן לשער ששים כנגד כולו

ועוד אמר לו הא דאמר ר' יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה, והביאור בזה דכיון דחצי שיעור אסור מן התורה, להכי דינו שוה לאיסור שלם, וכמו שבאיסור תרבא שהוא זית שלם משערינן ששים כנגד כולו הנה כן הדין גם בחצי שיעור דיש לשער כנגד כולו

אמנם לפי מה שפירשנו יש לומר גם מר בר רב אשי ידע דחצי שיעור אסור מן התורה, ורק רצה לשער במה דנפיק מיניה, מטעם כיון שעכ"פ אין איסורו כל כך חמיר, וממילא בזה דנפיק מיניה קיל איסורו יותר, כין שבא הבלוע בהבשר, דהבלוע בעצמו גם כן חצי שיעור, וגם לא הוי בעין אלא בתערובות, ומטעם זה רצה לשער רק במה דנפיק מיניה ובזה יש ששים נגד מה שיצא. וגם יש לומר דסבר מר בר רב אשי דבתערובות לא אמר ר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה, ובזה אמר ליה אבוה דחצי שיעור שאמר ר' יוחנן אסור מן התורה אמר כן גם בתערובות, וכן למד מזה הר"ש בפר"ב דטבול יום דחצי שיעור אסור מן התורה אפילו על ידי תערובות יעו"ש. וכן יש לדייק מדברי התוס' פסחים מ"ד ד"ה לענין חמץ בפסח שהקשו וא"ת והא בפר' בתרא דיומא דריש רבי יוחנן מכל חלב דחצי שיעור אסור מן התורה, יעו"ש. - ולכאורה אפשר דשאני הכא גבי חמץ שהוא בתערובות, וע"כ דסברי התוס' דגם בתערובות חצי שיעור אסור מן התורה, וזהו כמו שאמר רב אשי הכא. והנה המהרש"א הקשה דלמא שאני בתערובות, יעו"ש. אבל תמוה דהלא מבואר הכא בסוגיא דגם בתערובות אסור מן התורה

גמ', ההוא דאתא לקמי' דר"ג בר רבי אמר לו אבא לא שיער בארבעים ושבע וכו'. ופירש"י דהעובדא מיירי גם כן בפלגא דזיתא דחלב יעו"ש. והש"ך בסימן פ"ו סקט"ו הקשה מאי פריך הא איכא שלשים משערין, וגם למה ליה למימר גוזמא, והלא איכא למימר דסברי כמר בר רב אשי למיקל בחצי שיעור. - אמנם נראה סברת רש"י דלאחר שהמסדר הש"ס מביא לדברי רב אשי דחצי שיעור על ידי תערובות, גם כן חצי שיעור אסור מן התורה שפיר פריך הש"ס דאין מקום עוד לומר דמשערין הבלוע בשלשים, והא דלא פירש"י דהביצים קאי, ורצו לשער בצירוף הקליפות, וכמו שמפרש הש"ך. נראה משום דזה ודאי דלא סלקא דעתיה לשער בשלשים, דע"כ ליתא בהקליפות שלשים, והני דרצו לשער עם הקלופות מבואר דשיעור הקליפות במ"ג או במ"ה כמבואר בסוגיא, אבל אין מקום לומר בשלשים, להכי פרש"י דקאי על פלגא דזיתא דתרבא, וחשבו דחצי שיעור על ידי תערובות סגי בשלשים כמו שסבר מר בר רב אשי, ועל זה אמר ר' חנינא גוזמא. כן נראה בביאור פירש"י

ע"ב, גמ' והתנן זהו היתר הבא מכלל איסור למעוטי מאי לאו למעוטי כל איסורין שבתורה, והקשו בתוס' דלמא אתא למעוטי שאר איסורין שבתורה, שאין מבטלין איסור לכתחילה. ותירצו דלשון זה היתר מכלל איסור משמע מכלל דבר האסור באכילה. והרשב"א כתב בשם התוס' דסברי דמדאורייתא מותר לבטל איסור לכתחילה. ומפרש הא דאמר חידוש, (והיינו אם אמרינן דמותר לבטל לכתחילה א"כ אין חידוש בהא דזרוע בשלה) כתב הרשב"א דהכוונה חידוש הוא דמצוה איכא לבטל האיסור, והיינו דבשארי איסורי תורה ליכא מצוה לבטל, והכא בזרוע בשלה מצוה איכא, אבל בשארי איסורים גנאי הוא לבטל, יעו"ש. והנה בזה שמוסיף הרשב"א דגנאי הוא לבטל איסור בידים. יש לפרש הכוונה דע"כ מעולם לא הוי הכוונה בתורה לבטל דבר האסור בהיתר, ורק אם נפל איסור בהיתר רשאי להוסיף על ההיתר עד שיהא שיעור ביטול

ובזה יש ליישב הא דאיתא בשו"ת נוב"ת סימן מ"ה שהקשה הגאון השואל שם בהא שכתבו התוס' לקמן קי"ד בד"ה עד, ודוקא נבלה בארץ ישראל שאין עכו"ם מצויים שם. ואם בא למוכרה לעכו"ם צריך ליתנה בדמים מועטים נתינת גר קודמת, והלא כיון דמן התורה מותר לבטל, הלא גם נבלה בארץ ישראל יצוייר הרבה דמים על ידי ביטול, יעו"ש. - אמנם כיון שע"כ גנאי הדבר לבטל איסור ממש ליתן בתוך רובא היתר, והרי זה מאוס לפני הקב"ה, להכי אין שיווי דמים, והרי זה כעין דאורייתא לעשות דבר גנאי, וע"כ כל עיקר הא דמותר מדאורייתא לבטל הוא רק באופן שנפל איסור לגו היתרא בתערובות, רשאי להרבות על ההיתר בכדי שיעור ביטול, וכעין סברא זו ראיתי בשו"ת מקום שמואל סימן פ"ו. אבל לא נחית לומר שזהו כוונת הרשב"א, ולדעתי נראה כמוש"נ

כתבו התוס' בשם הרב ר' יוסף מאורליינ"ש דאפילו למ"ד טעם כעיקר דאורייתא לא לקי אטעם אפילו שלא במינו מטעם דליכא אלא עשה, יעו"ש. ומרן הגר"א ז"ל הקשה מהא דזבחים ע"ח, וכן הקשה שם בגיוה"ש. והנה בספרנו נזר הקודש לזבחים מבואר הענין לנכון

דף ק', דרש רבה בר בר חנה חתיכה של נבלה וכו'. סוגיא זו מבוארת בספרנו נזר הקודש למס' מנחות כ"ג

תוס' ד"ה שאני חתיכה וא"ת א"כ אמאי אמר בפר' הערל פ"א דחתיכה של חטאת טמאה במאה של חטאות טהורות תעלה וכו' ותירצו דשאני התם דלאחר הביטול לא נחשבת ראויה להתכבד מפני שהכהנים אינם מחזיקים טובה זה לזה, יעו"ש. והביאור בזה, דקודם הביטול הרי היא טמאה ואסורה בהנאה ולאחר הביטול גם כן אינה ראויה להתכבד להכי בטלה במאה, משא"כ חתיכה של נבלה שנתערבה דבת כיבוד לפני הביטול לאורחים נכרים ולאחר הביטול ראויה היא להתכבד גם לאורחים ישראלים להכי אין לה ביטול

והנה משמע הכא דבעינן ראויה להתכבד בין קודם הביטול ובין לאחר הביטול, כמו הכא בהא דנבלה, ואכתי יש לעיין היאך הדין באופן שלא היתה ראויה להתכבד קודם הביטול, ורק לאחר הביטוה ראויה להתכבד, אם יש לזה דין ראויה להתכבד, אבל זה מבואר שם ביבמות בסיפא דברייתא אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהרות, דברי הכל לא תעלה, וחזינן מזה דאעפ"י שהחתיכה של חטאת טהורה אינה ראויה להתכבד מטעם שהכהנים אינם מחזיקין טובה זה לזה. אמנם מפני שלאחר הביטול היא ראויה להתכבד קרינן לה ראויה להתכבד, מבואר מזה דהעיקר הוא לאחר הביטול, וא"כ הכא בנבלה לא בעינן למימר דראויה להתכבד לפני אורחים נכרים, דשפיר יש לומר דזה לא נקרא ראויה להתכבד אם אינו ראוי לאורחים ישראלים, והעיקר הא דלא בטלה משום דלאחר הביטול ראויה להתכבד לפני אורחים ישראלים, וכן פסק המחבר בסימן ק"א דאפילו אם קודם הביטול אינה ראויה להתכבד אבל לאחר הביטול אם אמרינן דבטל הוי ראויה להתכבד אין לה דין ביטול, וזהו כמו שמוכח מברייתא דיבמות

ויוצא מזה נפק"מ בחתיכת בשר בחלב שנתערב בשארי חתיכות של היתר דאפילו קודם הביטול לא הוי ראויה להתכבד אפילו לגבי נכרים מטעם דאסור בהנאה, וכמו"כ בחתיכה של חמץ בפסח. אמנם אם לאחר הביטול ראויה להתכבד גם כן נקרא ראויה להתכבד, ובזה אתי שפיר הא דכתבו התוס' שם ויש לומר דהכי פריך התם וליתני נמי חתיכת נבלה ואי משום דכבר תנא ליה הכא א"כ לא ליתני חתיכת בשר בחלב כיון דכבר אשמעינן הכא, יעו"ש. ולכאורה הלא איכא חידושא בבשר בחלב מה דליתא בנבלה, והיינו דנבלה ראויה להתכבד גם מקודם לפני אורחים נכרים וזה ליתא בבשר בחלב, והוי רבותא טפי