נזר הקודש - חולין קעט

וע"כ צריך לומר דהרמב"ם סבר דכל עיקר הא דתרומה עולה באחד ומאה הוא מין במינו, וזהו דעת הרשב"א. ומדויק זה בשמעתין דקאמר הש"ס לקמן מין בשאותו מינו דהיתרא בטעמא, ופירש"י יטעימנו כהן

והא דקאמר הש"ס סמכינן אקפילא לא הוי הכוונה דבעינן דוקא קפילא ולומר דאם לא הוי קפילא לא סמכינן עליו, דזה ליתא דהרי סמכינן אכהן אע"ג דל הוי קפיל, וע"כ דרק גבי עכו"ם בעינן קפילא משום דעכו"ם חשוד למשקר, ורק קפילא אינו חשוד דלא מרע לאומנתי', וזהו כוונת התוס' שכתבו דלא יפסיד אומנתו, וכן כתב הרשב"א

והנה נה הש"ך בסימן צ"ח הקשה הא קיי"ל דעכו"ם אינו נאמן באיסור דאורייתא אפילו במסל"ת, והכא הוי איסור דאורייתא דטעכ"ע דאורייתא, יעו"ש. - אמנם נראה מה שכתב הפר"ח בסימן צ"ב דלאחר שיאמר הקפילא שאין בזה טעם, יכול ישראל לטעום על ידי טעימה בעלמא, ואינו בולע שאין בזה רק איסור משהו שהוא דרבנן, יעו"ש

ע"ב, כבוש הרי הוא כמבושל. פירש"י כבוש בחומץ ותבלין וכבש בהן איסור והיתר ביחד, יעו"ש. ומשמע דשיטת רש"י דכבוש במיא לחודיא לא הוי כמבושל. ועי' בב"י סימן ק"ה מביא בשם המרדכי שכתב כן בשם רש"י. ואפשר שכוונתו לרש"י הכא הקשה בזה טובא

גמ', אמר ליה רב אידי בר אבין לאביי למימרא דיהבה טעמא והא אמרי אינשי כי מיא דביעי בעלמא, אמר ליה הכא במאי עסקינן בביצת אפרוח אבל טמאה לא. - והנה הראב"ד מדייק מסוגיא זו דביצה הוי בריה, והוא מדלא משני הש"ס דבעינן ששים לבטולי היא גופה, וע"כ דהביצה בעצמה אין לה ביטול ועיקר אנו דנין על הטעם, ועל זה משני דמיירי בביצת אפרוח. והקשו על זה הרמב"ן והא בעינן לגבי בריה בריות נשמה כרבנן דר' שמעון במכות ט"ז, וכן הקשה הר"ן בחידושיו

ונראה דסבר הראב"ד דביצה נקראת בריה בנשמה, מפני שעלולה להיות בה אפרוח, וא"כ טמן בגופה בכח נשמה

והרשב"א כתב דלא שייך לבטולי גופה בששים כמו שכתבו התוס' דרק בדבר בלול בעינן ששים, אבל בדבר יבש כשאוכל כל אחד בפני עצמו אף מדרבנן בטל ברובא, אבל שיטת הראב"ד דגם בדבר יבש בעינן ששים, יעו"ש

דף צ"ח, בביצת אפרוח, ואסור בשביל הבשר שנותן טעם. והנה משמע דסברה הסוגיא דביצה אינה נותנת טעם, והיינו כדאמרי אינשי כי מיא דבעי בעלמא הוא. ולפי"ז גם כשבישל ביצה טמאה עם ביצים טהורות אפילו כשהיא הטמאה קלופה גם כן אינה אוסרת, כיון דהטעם שלה לא נחשב רק כמיא בעלמא, ורק היא עצמה אסורה באכילה, וכשהוא מכירה משליכה, וכשאינה מכירה בשלה בששים. ולהכי לא משני הש"ס דמיירי בקלופה משום דגם קלופה אינה אוסרת כיון דליתא בה טעם. אבל התוס' כתבו בשם הירושלמי דקלופה אוסרת, וכתבו התוס' הא דלא משני הש"ס דמיירי בקלופה משום דסתם ביצים מבשלין אותן בקליפתן, יעו"ש. וקשה הא כיון דסבר הש"ס כי אין טעם בהביצים, וא"כ מה מהני כשמבשלים אותן בקלופים כיון דליתא בזה טעם, ודוחק לומר דכוונת התוס' בקלופה ואינו מכירה דזה ליתא, דע"כ מיירי בירושלמי באופן שמכירה, ורק סבר הירושלמי דקלופה נותנת טעם. וזה פלא כיון דאמרי אינשי דמיא בעלמא הוא, וע"כ הירושלמי סבר דלא כדאמרי אינשי אלא הביצה יש לה טעם, ונותנת טעם, ורק בבישול עם הקליפה אינה מוציאה טעם, אבל בבישול קלופה נותנת טעם, ואין סומכין על לשון בני אדם, ועי' בהגהות מיימונית ברמב"ם בפר"ט ממ"א אות ט', וע"כ דזהו שיטת הירושלמי אבל ש"ס דילן ע"כ סבר כהא דאמרי אינשי, ולהכי לא מוקים הסוגיא דמיירי בקלופה, משום דגם בזה לא בעינן ס' לבטל

והנה הרב אלפס מביא הא דאמרי אינשי ולהכי לא כתב גם כן דשאני בין קלופה לאינה קלופה, וזהו גם שיטת הרמב"ם. ולהכי לא נחית לחלק בין קלופה לאינה קלופה. והנה יש לעיין לשיטת הירושלמי דלא סבר הא דאמרי אינשי א"כ כיון דלאו מיא בעלמא הוא ונותנת טעם, א"כ גם באינה קלופה גם כן אוסרת, וע"כ סבר הירושלמי דבאינה קלופה אין הטעם יוצא דרך הקליפה, אבל אם אמרינן דהטעם יוצא גם בשאינה קלופה, ואם לא סמכינן על הא דאמרי אינשי בודאי גם בשאינה קלופה אוסרת, וזהו מה שכתב הרמ"א בסי' פ"ו סע"ו בשם יש אומרים. ועי' בביאור הגר"א ז"ל

והנה הא דמוקי הש"ס בביצת אפרוח היינו גם כן רק לבטל הטעם, אבל היא גופה לא בטלה כלל מטעם דהוי בריה, וכן פסק המחבר בסימן ק'

כתב הרמב"ם בפר' ט"ו ממ"א הי"ט ביצה שיש בה אפרוח שנשלקה עם ביצים המותרות אם היתה עם שיש ואחת והיא הרי הן מותרות היתה עם ששים בלבד נאסרו הכל מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו היכר בה והוסיפו בשיעורה עכ"ל. והנה מה שכתב מפני שהיא בריה יש לפרש בשני אופנים, או שהביצה תמיד הוי בריה וזהו כשיטת הראב"ד שכתבנו לעיל, או שהיא בריה הכא מפני האפרוח. והנה הש"ך בסימן פ"ו סקט"ו כתב דכוונת הרמב"ם דהביצה עצמה בריה לא בשביל האפרוח, וכשיטת הראשונים דסברי הכי, ודעת הרשב"א דכוונת הרמב"ם דלאפרוח קרי בריה ולא להביצה, יעו"ש

ונראה דע"כ צריך לומר כמו שכתב הרשב"א דרק להאפרוח קרי בריה ולא להביצה, והוא מהא דכתב הרמב"ם שם בהלכה כ' וז"ל, אבל ביצת עוף טמא שנשלקה עם ביצי עוף טהור לא אסרה אותם, ואם טרף אלו עם אלו, או שנתערבה ביצת עוף טמא או ביצת טריפה עם ביצים אחרות שיעורן בששים, עכ"ל. הרי כתב בהדיא שנתערבה ביצי עוף טמא או ביצת טריפה, וע"כ מיירי יבש ביבש בלא בישול, וע"כ מיירי בביטול של עצמן, וסבר דשיעורן בששים משום דסבר דגם יבש ביבש בעינן ששים, אבל עכ"פ חזינן דביצה עצמה לא הוי בריה, משום דבבריה אפילו באלף לא בטל, וע"כ כוונת הרמב"ם שכתב דהוי בריה הוא מפני האפרוח, והש"ך בסימן ק' סק"ב מראה פנים דלא הוי ביצה בריה. וכנראה שסותר מה שכתב בסימן פ"ו, אבל תמהני מדוע לא הוכיח מהא דכתב הרמב"ם בהלכה כ'. והפר"ח בסימן פ"ו כתב דהש"ך סבר דשיטת הרמב"ם דביצה הוי בריה, ותמוה מדוע לא העיר מדברי הרמב"ם בהלכה כ' וכמו שנתבאר

והנה הפליתי הקשה דאם ביצה הוי בריה א"כ קשה מהא דאיתא ביצה ג' דקתני וספיקא אסורה בספק טרפה, ופריך הש"ס א"כ הא דקתני נתערבה באלף כולן אסורות אמאי, אבל אם אמרינן דביצה הוי בריה א"כ אתי שפיר הא דנתערבה דאפילו באלף לא בטיל יעו"ש. אבל נראה דביצת טריפה פשיטא דלא הוי ביצת טריפה בריה מטעם דלא נאסר מתחילת יצירתה, ולענין בריה בעינן שהאיסור מתחיל מראשית ברייתה, ומטעם זה לא הוי שור הנסקל ונבלה בריה משום דהאיסור בא אח"כ. וכמו כן ביצת טריפה אם אמרינן וקיי"ל כן דטריפה אינה מולידה, וא"כ ביצת טריפה רק מפני שנגמרה באיסור, אבל אין זה נקרא מראשית ברייתה

ומטעם זה ג"כ בהא דכתב הרמב"ם ביצי עוף טמא עם ביצי טריפה, וכתב על שניהם דבטלו בששים, מוכח ע"כ דסבר הרמב"ם דביצה לא הוי בריה, ומוכח כמו שכתבנו לעיל, דכוונת הרמב"ם כמו שכתב הרשב"א

גמ', ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבשרא סבר מר בר רב אשי לשיעוריה בתלתין פלגי דזיתא. וקשה מאי סלקא דעתי' וכי לא ידע דמשערין בששים

ונראה דמיירי שעדיין התרבא בעין ורק מפני שלא ידעינן כמה נפיק מיני' להכי משערינן בכוליה. אבל מר בר