נזר הקודש - חולין קעח

סתמא קתני ומיירי בכל אופן דלא סמכינן אטביעת עינא דקלא להרוג את המסית, ותמוה טובא מסוגיא דידן, ועי' בקצוה"ח סימן פ"א אות י"ג, ויש להעיר בדבריו טובא ואכיי"קל

ונראה דהקלקלה זו היא תקנתו, והיינו דבנידון דידן לדון קטלא עבור חטא אשת איש בעינן התראה, וא"כ העדים המתרים יש לסמוך עליהם גם בטביעת עינא דקלא, משא"כ בהא דמסית שנידון בלא התראה, וא"כ יצוייר שהעדים אין להם הכרה גמורה בטביעות עינא דקלא, להכי יש מקום לומר שיאמר הנידון לאו אנא הואי

עוד יש לומר דהכא בעבירה דאשת איש הוא נידון על העבירה, והטבי"ע דקלא הוא רק לברר מי הוא החוטא, אבל לא באה העבירה בשביל הקול, משא"כ במסית דבל עיקר העבירה הוא בעבור ההסתה שזהו הקול, וכיון דהעבירה נעשית עפ"י הקול, לזה בעינן עדים שזהו המדבר, בעינן לזה גם טביעות עין ממש לומר שזה הקול אשר נידון עבורו זהו האיש שאנו רואים אותו ממש

תוסי' ד"ה פלניא דהאי סימניה והאי סימניה לא קטלינן ליה, וא"ת והלא משיאין אשה על פי סימנים להך לישנא דאמר רבא ביבמות ק"כ סימנים דאורייתא, ואם לאחר שנשאת באו עדים שזינתה קטלינן לה יעו"ש. וביאור הדברים היאך קאמר הש"ס דלא קטלינן עפ"י סימנים, והא יצוייר דקטלינן לאשה עפ"י סימנים

ונראה דשאני התם שכבר נתחזקה ש שבעלה מת והיתה מותרת להנשא, ועכשיו הרי היא אשת איש בחזקה שנתחזקה והרי זה עכשיו כודאי מכח החזקה, וכמו שכתב הרמב"ם בפר' ט"ז מסנהדרין באחד שאמר שזה חלב, ובא אח"כ אדם ואכל אותו חייב אעפ"י שהוחזק לחלב מכח עד אחד, אבל כיון שהוחזק לחלב מלקין את האוכל מכח החזקה לחודיא, ודברי הרמב"ם מבואר בירושלמי סוטה, וא"כ ה"נ כי קטלינן לה בשזינתה אח"כ בשנישאת להשני זהו לא הוי מטעם הסימנים אלא מפני שהוחזקה לאשת איש מקודם. וראיתי בשו"ת למרן הגרע"א ז"ל בתשובה סימן ק"ז בד"ה אמנם שנחית בזה ליישב קושיות התוס'. אמנם לפלא שהתוס' לא נחתו לזה אלא אדרבה כתבו וי"ל דבכה"ג נמי לא סמכינן אסימנים למיקטלה ולהחזיקה באשת איש מן השני. אלא אמרינן שמא היה בעלה חי, ולא הוי קדושי השני קדושין וכו' יעו"ש. וקשה מדוע לא אמרינן שזה דומה לאיסור שהוחזק עפ"י עד אחד דהוא חזקה מעליא

ונראה דסברי התוס' דשאני התם בהא דע"א אומר שזה הוי חלב, הנה עדותו בא בידיעה מצד עצמו, ולא בא לגרוע איזה חזקה הקודמת והרי הוא בזה כשני עדים. אמנם שאני הכא דעיקר עדותן שבאו להתיר עפ"י סימנים אין להם ידיעה ברורה אודות הענין רק עפ"י סימנין, בזה מצד הסברא אין להוציאה מחזקת אשת איש, ורק מפני שהתורה אמרה דיש לסמוך אסימנים להשיאה לאיש, וכמו כן מתירין גם עפ"י ע"א מטעם המבואר ביבמות או מטעם דדייקא ומינסבא או מטעם עיגונא. נמצא דכל הנאמנות באה מסיבה אחרת, ולא הוי מצד עצמו, ובאופן זה לגבי דינו נפשות שאמרה תורה ושפטו העדה והצילו העדה לא קטלינן גברא

בא"ד, וא"ת והיאך מחזרינן שטרי חוב בסימנים, והא אי אתאן סהדי ואמרי פלוני דהאי סימנא והאי סימניה לוה מפלוני לא מפקינן מיניה. ויש לומר דלא דמי שטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר שלי הוא מהדרינן שפיר, יעו"ש. - ויש לעיין הא עכ"פ כשמחזירין למלוה יבוא לגבות בהאי שטרא שזכה בו רק מכח הסימנים, ממילא יש כאן הפקעת ממון. ודוחק לומר דכוונת התוס' מפני ששטר אין גופו ממון. ואם כוונתם בשביל שאינו תחת יד אדם שיאמר שלי הוא, א"כ מדוע לא הקשו בכל אבידה שמחזירין בסימנים והלא אם באו להוציא החפץ מיד פלוני לא היו מוציאין בסימנים, והיאך נותנים לזה את החפץ בסימנים, וע"כ משום דבאבדה שמהדרינן בסימנים לא יבוא לידי הוצאת ממון. משא"כ שטר דעל ידי זה דמחזירין השטר להמלוה יבוא להוציא ממון. וזה היתה כוונת התוס' בהקושיא, וא"כ מה הועילו בתירוצם דהלא בחזרת השטר על ידי סימנים הרי זה כמו שמוציאים ממון

ואפשר לומר דכוונת התוס' דאעפ"י שמחזירין את השטר להמלוה על ידי סימנים, אבל יש עוד זכות להלוה לברר הדבר בראיה. והיינו דבהחזרת השטר טרם נגמר הדבר, ואין בזה הוצאת ממון

תוס' ד"ה מ"ט דרבנן דריה הוא וכו' וא"ת מאי שנא דאבר מן החי ועוף טמא וגיד ושרץ חשיבי טפי בריה מנבלה טהורה במיתתה דבכזית ולא חשיבי בריה יעו"ש. לכאורה אפשר לומר דכל עיקר הא דבריה היינו בדברים שבאים כן מכח הבריאה וזהו לשון בריה שכן נבראת, משא"כ נבלה לא נבראת נבלה אלא אדרבה נבראת בחיים, ואפשר שזהו כוונת רש"י לקמן ק"ב ד"ה טמאה, וז"ל, אבל לאו דנבלה ליכא לחיובי משום בריה דכשנבראת לא היה עליה שם נבלה יעו"ש. ויש להוסיף ביאור בדברי רש"י שהיוצר בראשית ברא בריה חיה, ולא מתה, דהסיבה דמיתה באה אח"כ, להכי אין לקרותה בריה ואין זה דומה לכל הני בע"ח שתורת בריה עליהם מפני שכן נוצרו בראשית יצירתם

בזה יש ליישב הא דהקשו התוס' לר' שמעון דחשיב חטה בריה, היאך תרומה עולה בק"א. אבל לשיטת רש"י כמו שביארנו השם תרומה לא באה ביצירה, ורק באה על ידי האדם העושה תרומה

והנה הא דהקשו התוס' דערלה וכלאי הכרם לא ליבטלו, נראה ג"כ אעפ"י שראוים לקרותם בריה שהרי הם מהיצירה, אמנם לא נאסרו מצד יצירתם, לא מיבעי' כלאי הכרם דנאסרין מצד מעשה בן אדם, אלא אף גם ערלה האיסור לא בא מצד הבריאה והיצירה, מפני כי יצירה דערלה ככל האילנות, משא"כ סבל שהאיסור בא מצד היצירה ודומה לנמלה, אלא של טבל יש תיקון, ולנמלה אין תיקון זהו סברת ר ' שמעון

ובזה שכתבנו אתי שפיר דשור הנסקל לא חשיב בריה. ועי' בהרא"ש שלהי פרקין דמקשה לפירש"י מערלה וכלאי הכרם וחלב דגם הם מתחילת יצירתם נאסרו, והנה מערלה וכלאי הכרם יש ליישב כמו שכתבנו. אמנם זה לא יספיק בהא דחלב מדוע לא הוי חלב בריה

ונראה דשאני חלב דיצירתו תליא לפי בריאותה דהבהמה ולפי כחישותה, ואין לחלב הכרח להיות נוצר, כי זה תליא היאך הבעלים מתנהגים עמה לפי המרעה אם יש לה מרעה טובה יש לה חלב, ואם אינה אוכלת דברים המבריאים ומשמנים אין לה חלב. נמצא דזה תליא עפ"י מעשה בני אדם, ולהכי לא שייך לקרותה בריה, מפני שאינה בהכרח מהיצירה, וכמוש"נ

דף צ"ז, דתניא קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם, תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם, בשלמא תרומה טעים לה כהן, אלא בשר בחלב מאן טעים ליה, השתא דאמר ר' יוחנן סמכינן אקפילא ארמאה וכו'

והנה הרמב"ם בפר" ט"ו מהל' תרומה הי"ט כתב ואם שטף הקדרה במים או ביין הרי זה מותר לבשל בה, והראב"ד בהשגה כתב הלא צריך הגעלה בחמין, יעו"ש. דע"כ להוציא הבלוע מהקדירה בעינן חמין, ועי' בכס"מ שהתרומה הבלוע בקדרה אין עליה קדושת תרומה, ובספרנו נזר הקודש למס' מנחות ביארנו הענין. - והנה לפי"ז ישונה הא דקדרה שבשל בה בשר שלא יבשל בה חלב, הוא מטעם הבלוע בשר בהקדרה, ואפילו אם הקדרה נקיה והיינו גם לאחר שטיפה ורחיצה, ורק מפני הטעם הבלוע אסור, משא"כ תרומה מיירי לשיטת הרמב"ם דהקדרה לא שוספה במים קודם הבישול, ובעינן בנותן טעם עבור הבעין. אשר סביבות הקדרה. נמצא דמשערין בטעם שהוא ששים אף על הבעין. וקשה דהלא בעינן בתרומה אחד ומאה. וראיתי בחידושי הרשב"א שהביא בשם התוס' דלא החמירו בבלוע של תרומה להצריך אחד ומאה, יעו"ש. אבל קשה לשיטת הרמב"ם דע"כ מיירי בתרומה לביטוה הבעין.