נזר הקודש - חולין קעו

בכדי לישן עליהם, ואפילו לשיטת הרמב"ם דלא בעינן מעשה בנעבד, זהו משום דשאני נעבד שהוא ע"ז, אבל בהאי דינא דהשתמשות להדיוט פשיטא דבעינן מעשה תיקון שהוא להדיוט, ובלא מעשה לאו כלום הוא. וכן מורה לשון התוספתא פר"ב דמגילה והובאה ברמב"ם סופר"א מה' ביהב"ח וז"ל, ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותה לגבוה יעו"ש. והיינו שנעשה בתור כלי להדיוט, אבל בשימושו לחודיא פשיטא שלא נאסר לגבוה

והנה לפי"ז ביעקב אם אמרינן דלא נעשה בהאי אבן שום מעשה רק זה לחודיא ששכב עליו, אין בזה איסור לעשות אותו אבן למזבח, אם אמרינן דהותקן האבן במעשה בכדי שיהיה ראוי לשכיבה, דאז נאסר האבן לגבוה

והנה בהא דדריש ר' יצחק ומביא דתניא וכולן נבלעו באחד, א"כ נעשה מעשה בהאבן להדיוט, וא"כ אסור לגבוה. ועל זה באו התוס' לפרש דפשטי' דקרא שלקח אבן אחת מאבני המקום, והיינו דיעקב נטל רק אבן אחת לשכב עליו, והוא לא עשה שום מעשה לשימוש דההדיוט, ומה שנעשה אבן אחת על ידי נס, הוא דבר שבא ממילא, וגם יש לומר דכיון דהבליעה היתה ע"י נס הנה לא נתעבה האבן מהאבנים שנבלעו, וכמו שהיתה בבליעה דמשה אהרן דהמטה לא נתעבה כמו שפירש"י בחומש, וה"נ האי אבן לא נתעבה מאומה, וא"כ לא נחשב זה למעשה להיות נקרא מעשה להדיוט, וזהו לדעתי כוונת התוס'

ואפילו לדרשת רבותינו במדרש שלקח הרבה אבנים ועשאן כמין מרזב ונתן תחת ראשו יעו"ש, והנה לפי"ז עשה יעקב מעשה להדיוט, דהיינו עשייה כעין מרזב שהוא כלי, וא"כ תקשה היאך עשה יעקב מצבה מהאבן הזה. אבל נראה כמו שפירש המהרש"א שיעקב עשאן כמין מרזב דהיינו שלש דפנות, אבל כשהיו אבנים מריבות זו עם זו נבלעו כולן תחת ראשו, יעו"ש. וא"כ נבטלה מעשה ידיו לגמרי, והרי"ז כמו שהיו, וממילא אין כאן מעשה דלהדיוט, והשימוש לחודיא אין זה מעשה לאסור לגבוה, אם לא נעשה להדיוט, כמוש"נ

דף צ"ה, אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור, ופירש"י הטעם שמא נתחלף בנבלה מיתיבי רב אומר מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד עכו"ם מותר. והביאור דכיון דביד עכו"ם אין לך בשר שנתעלם מן העין גדול מזה. והיינו דעכו"ם נבלות מצוי אצלו, ומשני נמצא ביד שאני. ופירש"י הטעם דכיון דהבשר משתמר והוא לא שחטה, וטרפה לא מכרו, אבל בשר המונח שמא עורבים חלפוהו. וכמו כן פריך הש"ס מהא דתשע חנויות וכו' ובנמצא הלך אחר הרוב, ומשני ה"נ בנמצא ביד עכו"ם, ע"כ הסוגיא

והנה יוצא מזה לרב דבשר הנמצא לא מהני הא דפריש מרובא פריש מטעם דחיישינן לעורבים שחלפוהו. וביד עכו"ם שפיר דמי יותר מטעם שבזה בטוחים שלא בא הבשר בחילוף נבלה. והרמב"ם בפר"ח ממ"א הי"ב פסק להיפך דבנמצא מושלך לשוק הלך אחר הרוב כמו"ש שם בהי"א. ובנמצא ביד עכו"ם כתב שאסרו חכמים. עי' בהה"מ שהקשה מדוע לא פסק כרב דביד עכו"ם מותר, אבל לא הקשה מדוע פוסק דבמושלך בשוק מותר והלא כיון דסבר דביד עכו"ם אסור א"כ כש"כ במושלך בשוק, ועי' בלח"מ

והנה בדבר מה שהרמב"ם לא פסק כרב בנמצא ביד עכו"ם, כתב הה"מ משום דסמך על הא דאיתא בשקלים בירושלמי דמחמירין בנמצא ביד עכו"ם. אבל תמוה מדוע לא פסק כש"ס דילן שתמיד הולכין אחרי ש"ס דילן שמקום שחולק על הירושלמי

אבל נראה דסברת הרמב"ם כי היכי דרב חייש לחלופי בנמצא בשוק שמא עורבים החליפו. הנה יותר יש לחוש להחלופי גבי עכו"ם יותר דהיינו דיש לחוש שמא היה בשר נבלה, ועכשיו לקח בשר כשרה ומחליף ונותן להישראל הנבלה, וזה מתאים גם לש"ס דילן בסוגיא לעיל דף ו' דחיישינן לפעמים גם גבי ישראל לאיחלופי פשיטא דחיישינן לאיחלופי, ולזה פסק הרמב"ם כהירושלמי

וע"ד מה שפסק דבמושלך בשוק אמרינן כל דפריש מרובא פריש, ולא חייש הרמב"ם לחילוף דעורבים, זהו מטעם אחר דאם חיישינן לעורבים ע"כ הוא מטעם שמא הביאו בשר מעלמא דאם אמרינן דהביאו מהתשעה חנויות הרי איכא רוב בשר כשרות ורק החששא דמעלמא דרוב טרפות בעלמא, הנה הרמב"ם לשיטתו דלא חייש לרובא דעלמא, כמו שראינו ב"ב כ"ג ע"ב דפריך שם וניזיל בתר רובא דעלמא, ומשני ביושבת בין ההרים, והרמב"ם לא הביא אוקימתא מתא זו. וע"כ דשיטתו דלא חיישינן לרובא דעלמא, ורב סבר דחיישינן לרובא דעלמא, להכי אסר בנמצא מושלך בשוק, ולא סמך דמרובא פריש מהט' חנויות מוכרות בשר שחוטה, וחייש לרובא דעלמא, ושיטת הרמב"ם דכיון דקרוב להנמצא איכא רובא אזלינן בתריה

תוס' ד"ה ספקו אסור דכל קבועי כמחצה על מחצה דמי

, כתב המרדכי בפר"ק דחולין וז"ל, והקשה לי מורי רבינו יקר הא עיקר האי קרא בסנהדרין הוא וסנהדרין קבוין הן בלשכת הגית וכן בכל מקום שהן יושבין ודמיא לט' ישראל ואחד עכו"ם עומד ביניהם שאם זרק לתוכו פטור דכתיב וארב לו דמנה ילפינן דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכו' (ותירץ) שלא שייך למימר כל קבוע כמחצה אלא היכא דאיכא ספיקא לברר הדבר כגון גבי תשעה חנויות שלקח ואין יודע מאי זה לקח וכן בתשעה ישראלים ועכו"ם אחד ביניהם שאינו יודע על מי זרק אעפ"י שבודאי יודע שהיהודי שם ומתכוין לזרוק בין כולם מאחר דעכו"ם אחד ביניהם פוטרין לי', אבל אם מתכוון ואמר לאותו ישראל אני מתכוון חייב אעפ"י שהעכו"ם עומד ביניהם וה"נ בסנהדרין כיון דיודעין ורואין מי הן הזוכין ומי הן המחייבין דין הוא שנלך אחריהם וכו' יעו"ש. ולכאורה הם דברים סתומים כי מה שייכות זה לזה וכי בשביל שפוטרין את הרוצח גבי תשעה ישראלים ועכו"ם אחד ביניהם מטעם דהעכו"ם הוי קבוע, וכי מפני זה לא הוי בסנהדרין דין קבוע, אדרבה היא הנותנת כשם שפוטרין שם את הרוצח מדין קבוע, הנה כמו כן בסנהדרין אם רובא מחייבין ומיעוט מזכין יש לפטרו גם כן מטעם זה

ונראה דכוונת המרדכי דכיון דחזינן בתורה שני דינים דין דרובא בסנהדרין שאמרה תורה אחרי רבים להטות, וגם אמרה תורה דין קבוע אשר מבטל הרוב, וגבי סנהדרין איכא גם כן מיעוט הקבוע וא"כ היאך יצוייר הני שני דינים דלא יסתרו זה את זה

והיינו דיש לחלק ביניהם בזה האופן, דהנה באופן שהמיעוט אינו מגרע את הרוב, דהיינו שהרוב הוא רוב לבדו והמיעוט הוא לבדו, הנה בזה אמרה תורה שאין להסתפק עוד בזה ויש בזה הדין דאחרי רבים להטות, ואין לנו לחוש להמיעוט אף שהוא קבוע במקומו. אמנם באופן שיש להסתפק אם הוא מן הרוב או מן המיעוט, כגון הא דתשע חניות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלות, ולקח ואינו יודע ממי לקח ויש ספק מצד עצמו פן לקח מהמיעוט ואם באמת לקח מן המיעוט מה מועיל לו הרוב, ואם אנו דנין שלקח מהרוב הוא רק עפ"י האומדנא והשערה גרידא, על זה אמרה תורה דכיון דהמיעוט הוא קבוע במקומו, אין לנו לדון אומדנא זו דלקח מן הרוב

וכמו כן בתשעה ישראלים ועכו"ם אחד ביניהם ומתרין אותו שלא יזרוק האבן פן יהרוג ישראל, ולפי האומדנא יש לנו לומר דיהרוג ישראל מפני שהם רובא, בזה אמרה תורה כיון דהעכו"ם קבוע במקומו אין לנו לדון עפ"י האומדנא ולדון אותו לרוצח. וזהו דין קבוע שאמרה תורה, וזה נלמד מהא דאמרה תורה וארב לו, דבעינן שיתכוין לו, והכא חסר זה כיון דבעינן להצטרף האומדנא ועפ"י האומדנא הרי זה בכלל וארב לו. ובזה חידשה תורה דכיון דעכ"פ חסרה הכוונה להרוג ישראל מחויבים אנו לבטל השערתנו והאומדנא הבאה מכח רובא.