נזר הקודש - חולין קעה

אם נעשה קלקול בהבשר כמו לכלוך וכדומה, אבל מידי נותר לא יצאת

דף צ"א, דתניא הכה את זה וחזר והכה את זה וכו' הכה שניהם בבת אחת או שקלל שניהם בבת אחת חייב. וקשה למה לי' לתנא למיתני דבבת אחת חייב, הלא כש"כ מזה אחר זה דחייב בבת אחת מיבעי'. - ונראה דבא התנא להוציא שיטת ר' יהודה בברייתא אחרת דסבר דגם בבת אחת פטור כדאיתא ביבמות ק"א, והטעם דמקיש הכאה לקללה יעו"ש. להכי אמר התנא דלא סבר כן לפטור בבת אחת

אמנם הכא סבר ר' יהודה דבת אחת חייב, וזהו אידך דר' יהודה, ובירושלמי דיבמות פרי"א סבר שם אליבא דר"י דגם בהכה שניהם כאחד פטור. ומפרש הטעם דבעינן אביו ודאי ולא ספק, והיינו אעפ"י דבהכה שניהם איכא אחד דהוי ודאי אביו. וע"כ כוונת הירושלמי דכוונת התורה שיהא מכיר מי הוא אביו

אבל הכא בגיד הנשה באכל שני ירכות בגידין ע"כ סבר דחייב משום דליכא סברא למיפטרי' כיון דע"כ אחד משניהם הוי ודאי איסור, וכן איתא שם בירושלמי דבכל דוכתי גם לר' יהודה נחשב זה לודאי. ומה"ט שפיר קאמר הש"ס לפשוט דר' יהודה מיפשט פשיטא ליה מהא דקאמר דסופג מ' בשאכל משני בהמות, אשר לכאורה גם בשאכל מבהמה אחת שני ירכות עם הגידין ע"כ חייב מ', ולמה תנא משני בהמות אשר זהו רק לר' יהודה כדאיתא בסוגיא, והיינו משום דבעי למימר דמיפשט פשיטא והוי שניהם לאיסורא. וכן איתא בתוספתא דיבמות פרי"ב דבין בהכאה ובין בקללה בבת אחת חייב לר' יהודה לפי גירסת הגר"א ז"ל, יעו"ש

והנה מה דקאמר הש"ס מדקאמר שתי בהמות לר' יהודה איצטריך, יש לעיין הלא גם רבנן דר' יהודה סברי כן, וזה מוכרח וכמו שפירש"י לעיל פ"ג. ומצאתי שהקשה בזה בספר תורת חיים, יעו"ש

תוס' ד"ה אלא, ולא בעי לאוקמי שאכל שניהם בבת אחת ובזה חייב ארבעים דממנפ"ש אכל איסור, ותירצו כי היכי דלא נפשוט בעי' דאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, והביאור בזה, משום דאם ר' יהודה מיירי בבת אחת א"כ גם רבנן מיירי שאכלן בבת אחת, וא"כ מוכח דבאכל שני זיתי חלב בבת אחת חייב שתים, וע"כ מיירי רבנן בשאכלן בזה אחר זה, וכמו שאיתא לעיל פ"ג. אבל אכתי קשה הלא אפשר לאוקמי' דרבנן מיירי בזה אחר זה ור' יהודה מיירי בבת אחת, והיינו דר' יהודה דיצוייר ארבעים מכח הממנפ"ש. ולרבנן יצוייר שמונים. היינו בשאכלו בזה אחר זה, ופליגי דרבנן סברי דנוהג איסור גיד בב' ירכות מבהמה חדא, ולר' יהודה יצוייר רק איסור אחד ולעולם ספוקי מספקא לי'

שם ואמר רבי יוסי בר' חנינא מאי דכתיב וטבוח טבח והכן פרע להן בית השחיטה, והכן טול גיד הנשה בפניהם כמאן דאמר גיד הנשה נאסר לבני נח. - והנה בהא דאמר פרע להן בית השחיטה פירש"י שלא יאמרו בשר נחירה אני אוכל לפי שבני יעקב שומרי מצות היו דאעפ"י שלא נתנה תורה מקובלין היו מאבותיהם, יעו"ש. מבואר דסבר רש"י דהיו בני יעקב נוהגין בשחיטה כדת, ולא היו נוהגין בנחירה, והקשו התוס' דלפי"ז מאי קאמר גבי גיד הנשה דזהו כמ"ד גיה"נ נאסר לבני נח, הלא יש לומר דבני נח לא היו מוזהרין אלא שבני יעקב היו מקיימין כמו שהיו מקיימין דין שחיטה, ולהכי בא"נ דפרע להו בית השחיטה היינו נחירה יעו"ש. ביאור דבריהם, דבני יעקב לא היו מקיימין התורה ורק על מה שהוזהרו בפירוש היו מקיימין. וכן פירש הר"ן בחידושיו

והנה לקיים פירש"י נראה דבאמת יש לומר דהיו מקיימין את התורה גם אז טרם שנתנה תורה, כמו שאברהם אבינו קיים את כל התורה, ובטח שכן נהגו יצחק ויעקב ובניו. ועל דבר מה שהקשו לרש"י היאך קאמר ריבר"ח גבי גיד הנשה כמ"ד גיד הנשה נאסר לבני נח, והלא אפשר לומר דהיו נוהגין כן מפני שהיו מקיימין את התורה בלא"ה. יש לומר דמדיוק ריבר"ח מדאמר טול גיה"נ בפניהם, ובטח שכן מצא בתורה שיוסף אמר שיטול גיה"נ בפניהם, או שהיתה קבלה מרבותיו שהקפיד יוסף דנטילת הגיד הנשה תהיה בפניהם, וכן איתא בתרגום יונתן באפיהן, והיינו לומר שאין להאמין העוסקין בהניקור, ולהכי אמר להם שיטלו הגיד הנשה בפניהם, וזהו כשיטת ר' מאיר במשנה שאין נאמנין הטבחים על גיד הנשה

עוד בזה, לפי מה שפירשו רבותינו ז"ל את הפסוק ויעש האיש כאשר אמר יוסף, כי זה היה מנשה, והובא בספר על התורה מבעלי התוס', ועפ"י החשבון היה אז מנשה ט' שנים כמבואר שם בריב"א. וא"כ אין להאמין לקטן רק אם גדול עומד על גביו, ולהכי אמר טול גיד הנשה בפניהם, והנה זה שייך אם היו מוזהרים על גיד הנשה מטעם האזהרה, אבל אם לא היו מוזהרים ממש אלא קיימו שלא אכלו הגיד בגדר אינו מצווה ועושה, בטח היו סומכים בנאמנות על הטבחין המנקרין, וגם קטן שיש לו דעת היו סומכים עליו, ומדלא סמך עליהם ואמר שיהא מנקרין בפניהם, מזה מוכח דנאסר להם מן התורה

עוד נראה דלכאורה למה להם ליטול את הגיד הנשה תיכף לאחר השחיטה הלא כשיאכלו הבשר דהריך ופוגע בגיד הנשה ישליכוהו וע"כ דזה אסור מטעם הבלוע של הגיד בהבשר וסבר יוסף דגיד הנשה יש בו בנותן טעם, ולהכי יש להסירו קודם הבישול

ומזה מוכח דגיה"נ נאסר לב"נ, דאל"כ אלא נהגו כן מצד קבלת אבות, והיינו שכן נהגו מפני שקבלו עליהם, ומצד זה מותר ביוצא מהן כמו הא דתנן בנדרים נ"ב הנודר מן הענבים מותר ביין. (ואף שיש לחלק דהתם היין יש לו חשיבות בפני עצמו משא"כ בלוע). אמנם כיון שטעם דגיד הנשה לא נאסר להם רק מצד שמקבלים עליהם לא הוי הבלוע של גיד הנשה שהוא גם כן טעם כחוש בכלל האיסור. ומדהקפיד יוסף ליטול הגיד מקודם, ע"כ שזהו מטום הטעם היוצא מן הגיד, והיינו משום דהגיד נאסר להם, ולהכי גם הבלוע מהגיד אסור

ונראה ראיה לפירש"י דהוי שחיטה גבי יוסף ואחיו ולא נחירה, מהא דאיתא לעיל דר' שמעון יליף דבעינן שחיטה ראויה מהא דטבוח טבח והכן, ואם היתה שם נחירה, הלא בנוחר לכו"ע לאו שמה שחיטה, ודוחק לומר דנחירה זו היתה אז כשחיטה לדידן. ומוכח מזה כפירש"י דהיתה שם שחיטה ולא נחירה

ע"ב תוס' ד"ה כתיב ויקח את האבן, לפי פשוטו יש לפרש שלקח אבן אחת מאבני המקום עכ"ל. ודברי התוס' תמוה טובא דהלא מה הועילו בזה שפשטי' דקרא משמע כן. ועוד דלדבריהם תקשה מדוע כתבה תורה מאבני ולא כתבה תורה ויקח אבן, מה לנו מאיזה מקום לקח, וע"כ דלדרשא בא, אם כוונתו ליישב מדוע כתבה תורה מאבני היה להם להתחיל הדבור בפסוק ויקח מאבני, והם התחילו דבריהם על הפסוק ויקח את האבן, הלא דבר הוא

ונראה דהוקשה להתוס' היאך לקח יעקב האבן אשר שם מראשותיו לעשות מזבח, הלא קיי"ל כל דבר שנעשה להדיוט אסור לגבוה, כדאיתא במנחות כ"ב, והטור בפירוש התורה הקשה בזה, ותירץ דבמה שאני. ודבריו תמוהין דהלא שם במנחות מבואר דגם בבמה בעינן חדתי. והמנחת חינוך בקומץ למנחה הקשה בזה על הטור בצ"ע, יעו"ש

אמנם נראה דדוקא אם נעשה להדיוט ע"י מעשה אז נאסר לגבוה, אבל שימוש בלא מעשה לא נעשה איסור לגבוה. וביותר בדבר שאינו שלו פשיטא דבלא מעשה לית בה ממש, כמו"ש הראב"ד בפר"ד מאי"מ ה"ו בנעבד דא"א אוסר דשא"ש רק בשעשה מעשה. ובספרנו נזר הקודש לתמורה דף נ"ד ע"ב דף הספר מבואר בזה שיטת הרמב"ם והראב"ד. - והנה גם בנידון זה דהשתמשות להדיוט גם כן יש לומר דזה דוקא אם נעשה בזה מעשה דלהדיוט, וביותר בדבר שאינו שלו כמו הכא דאבנים דיעקב דהיה הפקר, ולא רצה יעקב לזכות בהן