נזר הקודש - חולין קעד

החמור בזה שהאיסור חל על הגברא, ושאני איסור טמאה שהוא איסור חפצא. והא דאמרה תורה דאיסור גיד נוהג באופן שאין בזה איסור, היינו איסור בחפץ אבל איסור מוקדשין הוא איסור גברא

תוס' ד"ה אם יש בה בנותן טעם וכו' ור"ת מפרש דלשמנו של גיד לא הוי קרי ליה גיד סתמא. - וקשה לפירושו דלקמן צ"א גבי ההוא דגידין ישרופו לששה עשר מוקי רב אשי בשמנו של גיד יעו"ש. ונראה ליישב דהתם גם כן קרי לגיד סתמא היינו לגיד ממש. אמנם כיון דלא שייך גבי נותר מוקי רב אשי דבעי שרפה בשביל שמנו אבל הגיד בעצמו בעי גם כן שרפה. מפני ששימש נותר דהיינו שמנו. ומבואר בפסחים פ"ג דשימוש נותר מילתא היא ובעי שרפה, נמצא דהתנא דאמר דהגיד ישרף בששה עשר היינו הגיד ממש ושמנו הוא הסיבה שמביא לשרפה להגיד ג"כ. ואין להשיב שם בסוגיא נשאר בספק בשימוש נותר אם בעי שרפה, אבל זה ליתא דע"כ הכא הגיד בעי שרפה מפני שמנו כל זמן שהשמנו עם הגיד ביחד

דף צ', רנב"י אמר להעלותו פליגי דתנא והקטיר הכהן את הכל המזבחה לרבות העצמות והגידין וכו' יכול אפילו פירשו ת"ל ועשית עולותיך הבשר והדם. והיוצא מזה דרבתה תורה להקרבה הגידין והעצמות באופן שמחוברין הן. אבל בפירשו אין להקריבן בפני עצמו וזה נלמד מדאמרה תורה הבשר והדם, והיינו דזהו לעיכובא, וגם למעט גידין ועצמות כשפירשו. - וקשה לפי מה דסבר ר' יהושע דבנאבד הבשר אין זורקין את הדם ויליף מדכתיב הבשר והדם דמורין עיכובא לעכב כשנאבד הבשר כמבואר בפסחים ע"ז. ולפי"ז קשה מנין למעט גידין ועצמות כשפירשו מהא דאמרה תורה הבשר והדם הא מזה ילפינן דבנאבד הבשר אין זורק את הדם, ואין לנו ללמד למעט גידין ועצמות מהקרבה כשפירשו

ונראה דחד דרשא היא דכיון דאמרה תורה הבשר והדם, דזה מלמדנו ממילא דהגידין והעצמות אינן משלימין בנאבד הבשר אשר יזרקו עליהם את הדם. מזה עצמו נלמד דבפירשו לא יעלו. וזהו מפני שאינן בני הקרבה, דאל"כ והיינו אם הם בני הקרבה גם בשפירשו הלא בנאבד הבשר יזרקו עליהם הדם, ומוכח מזה דשני הדברים נלמד מהא דהבשר והדם

אמנם קשה בהא דפריך שם בפסחים לר"א דסבר דם אעפ"י שאין בשר מה אני מקיים ועשית עולותיך הבשר והדם יעו"ש. וקשה מדוע לא אמדינן דבא למעט גידין ועצמות כשפירשו דלא יעלו על המזבח, וצ"ע

אמנם נראה כיון שדרש ר' אליעזר הבשר והדם לומר שיש דם אעפ"י שאין בשר, וא"כ מיירי באופן בשר, וא"כ לא אפשר לומר גידין ועצמות שפירשו דזה שייך לומר במקדיבין, היינו אם מיירי קרא במקריב אז יש למעט מה שאין מקריבין, אבל אם מיירי הא דבשר שחסר והרי הוא אינו בהקרבה אי אפשר למעט דברים אחרים שאינן בהקרבה, להכי משני הש"ס דר"א דריש הפסוק להיקישא בשר לדם מה דם בזריקה אף בשר בזריקה

ואין להקשות לר"א מדוע לא דרש דבעינן בשר לדם מטעם ההיקש לומר כמו שבעינן לדם כן בעינן לבשר וכמו שידוע דאין היקש למחצה. אמנם סבר דמדכתיב והקטיראת הכל המזבחה מרבה דהדם להמזבח לא בעינן בשר

ובזה יש ליישב מה שקשה לכאורה על הרמב"ם דפסק בפר"א מפסוה"מ כר' יהושע דאם אין בשר אין דם, וזהו כר"י. ומכל זה כתב בפר"ו ממעשה הקרבנות ה"ד כשם שהדם בזריקה כך הבשר בזריקה שזהו דרשת ר' אליעזר מהא דכתיב הבשר והדם. ועי' שם בלח"מ. אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר, והיינו כשם שדרש ר' יהושע מהבשר מצד ההיקש דהוי בשר דומה לדם כשם שאין דם אין קרבן, הנה כן אם אין בשר קיים בטל הקרבן, וכיון שאין היקש למחצה דריש ר' יהושע גם כן מה דם בזריקה אף בשר בזריקה. וזהו שיטת הרמב"ם כר' יהושע ופוסק כוותיה

אמר דב פפא ולא פליגי כאן להלקותו. ופירש"י לקי אם אכלו לכאורה קשה פשיטא שלקי אם אכל הגיד של עולה, ובחידושי הר"ן הקשה בזה, ומפרש להלקותו שאם העלהו אין איסור גיד הנשה נוהג בו למלקות, ומיהו איסורא איכא בהעלאה מדכתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל יעו"ש. הרי מפרש הר"ן להלקותו כלומר שאינו לוקה. ומ"ד להעלותו סבר דליכא גם איסור להעלותו

אמנם שיטת הרמב"ם כרש"י מדכתב בפר"ח ממ"א ה"א גיד הנשה נוהג וכו' ובמוקדשין בין קדשין הנאכלים בין קדשים שאינן נאכלים יעו"ש. והתם מיירי לענין מלקות, הרי חזינן דסבר הרמב"ם דמפרש להלקותו ממש, והיינו דהרמב"ם פוסק כר' יוחנן כמו"ש הה"מ. - והביאור בזה כאוקימתא דרב פפא שאמר דמ"ד דבקדשים שאינן נאכלין אין איסור גיד נוהג בהן היינו להעלותו, ולמ"ד דהיינו ר' יוחנן דאמר דאיסור גיד נוהג גם בקדשים שאינן נאכלים היינו להלקותו, וזהו ע"כ כפירש"י

וע"ד נייד קושייתו של הר"ן דמקשה לרש"י דזה פשיטא, יש לומר דקמ"ל שאעפ"י דאיכא מיתה בידי שמים בזה שנהנה מהקדש וגם איכא חיוב תשלומין דזה אינו פוטרו ממלקות, עי' רמב"ם פר"א ממעילה, וחידוש בזה אעפ"י שאיכא איסור אחד, עי' לעיל פ"א ע"ב

ע"ב, כי איצטריך קרא לגיד הנשה במחובר. עי' בזה בספרנו נזר הקודש למס' מנחות דף ה" שם ביארנו הסוגיא עם פסקי הרמב"ם

גמ' אי אמרת בשלמא ספוקי מספקא ליה שפיר, והביאור בזה דכיון דספק הוי איזו היא הכשרה ואיזו האסורה, וא"כ עכ"פ איכא חיוב אכילה על אחת מהן להכי יש עליהם דין נותר ובעי שריפה לששה עשר. - וקשה הא כיון דמה שאסור באכילה לא חייל על זה דין נותר כמו שמבואר הכא בסוגיא, וכמו שפירש"י דכל דלא קרינן בי' לא תותירו, לא קרינן בהו והנותר ישרפו, והיינו רק מה שיש מצוה דאכילה עלייהו בזה ישנו לדין נותר, אבל מה שאינו ראוי לאכילה אפילו מצד איסור ליתא בזה דין נותר וא"כ קשה הא דקאמר הש"ס דאם ספיקא הוי שפיר דשניהם יצאו לשרפה. - וקשה הלא גם אם מספקא ליה גם כן אסור מצד ספק, ולא מיבעי' אם אמרינן ספד"א מה"ת לחומרא פשיטא ששניהם אסורים, אלא אפילו לשיטת הרמב"ם דסבר ספד"א מן התורה לקולא, אמנם כיון דאיקבע איסורא גם הרמב"ם מודה, ואינו ראוי לאכילה, וא"כ ליכא נותר בשני הגידין וא"כ היאך מתפרשא הא דתנא דהגידין נשרפין לששה עשר בתורת מצוה דשריפת נותר, וזה ודאי בשאכל שתיהן חייב מלקות כדאיתא לקמן, וכן איתא בירושלמי פרי"א דיבמות, וא"כ ודאי דאסור לאכלן לשתיהן וגם חייב מלקות, וא"כ היאך יש בהן דין נותר במצוה לשרפן מדין נותר, וצע"ג

ונראה דיש הבדל אם אינו בר אכילה מצד עצמו, לאינו בר אכילה מצד אחר. והנה הכא בקרבן דיש לו שני ירכות ובשני גידין אשר אחד אסור ואחד מותר, רק מספקא לי' לר' יהודה איזו היא המותרת ואיזו היא האסורה, והנה על המותרת יש חיוב אכילה מצד עצמה ושייך גבה דין שרפה דנותר אם נעשה נותר, ואעפ"י שגם המותרת אסורה באכילה מצד ספק איסור, היינו שמא היא האסורה, וממילא גם המותרת אסורה, אבל האיסור אכילה של המותרת לא הוי הפסול בגופה אלא סיבת דבר אחר גורם לה, והרי זה בדמיון הא דאיתא בפסחים פ"ח ע"ב דאיתא שם מאן דמתני אברייתא אמתניתין לא, כיון דכשרין נינהו דאי אדכר הוי חזי לאכילה קמי שמיא גליא, ופירשו התוס' פירש ולא פסיל כל כך הואיל ואינו בגוף הקרבן יעו"ש. וה"נ הגיד המותר אין בו חסרון של פסול, ורק החסרון מביא לאיסור אכילה. אבל כיון שמצד עצמו מותר הרי זה נקרא היתר ממש. והרי זה נותר כאילו איזו סיבה אחרת כמו