נזר הקודש - חולין קעג

דף פ"ח ע"ב היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות, שוחק דינר זהב ומכסה, היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות שורף טליתו ומכסה, ופריך בשלמא שורף טליתו ומכסה אשכחן אפר דנקרא עפר, ופירש"י מעפר שריפת החטאת, אלא דינר זהב מנלן, אמר ר' זירא ועפרות זהב לו, ע"כ הסוגיא

והרמב"ם בפר"ד משחיטה הי"ב כתב, אין מכסין בשחיקת כלי של מתכות לפי שאין אלו מין עפר חוץ משחיקת הזהב שמכסין בהן, מפני שנקרא עפר שנאמר עפרות זהב לו. ואומר ואשחוק אותו עד אשר דק לעפר

ולכאורה קשה כיון דיש פסוק בתורה דזהב נקרא עפר, א"כ למה מביא קרא דאיוב מקודם ואח"כ מביא קרא שבתורה. ועוד קשה מדוע לא הביא הש"ס הפסוק מן התורה וסגי לחז"ל בחד קרא דאיוב לחודיא, והלח"מ מדייק בזה וכתב הלכך לא הביא הגמ' הפסוק מן התורה משום דיש לפרש לעפר שהוא כעין כף הדמיון שמשמעו כעפר ולא עפר ממש. ובספר שו"ת שבות יעקב ח"ג סימן נ"ז השיג בצדק דמשמעות לעפר שהוא עפר ממש יעו"ש

והנה הגאון שבות יעקב כתב דשאני התם במשה דנקרא עפר לאחר שריפה, ונעשה עפר, ומצינו שאפר נקרא עפר, ואכתי לא ידענא היכא דשחק דינר זהב ולא נשרף דנקרא עפר מצד עצמו, וזה נלבד מקרא דועפרות זהב לו, יעו"ש. וה

והנה תצא מזה דכל כלי מתכות לאחר שנשרף ונשחק מכסין בו, ודינר זהב יש לו מעלה יתירא דבשחיקה לחודיא נקרא עפר

אבל עדיין קשה דהלא מהפסוק עד אשר דק דמצינו דנקרא עפר הלא התם שתים היו שחיקה וגם שריפה. נמצא דשני הפסוקים סותרים זה את זה דמפסוק אשר דק לעפר כתיב מקודם גם שריפה, ומקרא דעפרות זהב לו הוא בלא שרפה, אלא הכוונה הזהב שחופרין מן הקרקע, ואתי שפיר דלא הביא הש"ס הפסוק דאשר דק משום דבזה מיירי בשרפה מקודם, אבל על הרמב"ם קשה למה הביא הפסוק מהתורה אחרי שהש"ס לא הביאו ואין דרכו של הרמב"ם להביא דרשות מעצמו

ונראה דהרמב"ם סמך על הא דאיתא בע"ז מ"ד, דאמר רבי יוסי לחכמים והלא כבר נאמר ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש ואכות אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר ואשליך את עפרו לנחל קדרון. מבואר מזה דזהב נקרא עפר, ומפני חשש איסור הנאה דמגדל צמחים השליך אותו להנחל. והסוגיא הכא סמכה בזה על הסוגיא דע"ז בראיה זו דזהב לאחר שריפה ושחיקה נקרא עפר, ומזה יש לדון ג"כ בכל כלי מתכות דלאחר שריפה ושחיקה מגדל צמחים, עי' שם בתוס'. ולהכי הסוגיא דחולין לא הביאה ראיה מאשר דק משום דמשם ליכא להוכיח אלא גם לאחר שריפה, ועל זה סמיך הש"ס אסוגיא דע"ז. ולהכי לא הביא הש"ס אלא הפסוק דועפרות זהב לו, אבל הרמב"ם מביא השני לימודים ואין זה דרשא משל עצמו, משום דר' יוסי בע"ז כבר למד מזה דזהב לאחר שחיקה נקרא עפר, וגם מגדל צמחים מדהשליך משה את עפרו להנחל שלא תבוא לידי הנאה, ומיושב דברי הרמב"ם לנכון

פרק שביעי

דף פ"ט ע"ב, משנה גיד הנשה נוהג וכו' ונוהג בבהמה ובחיה. והנה לא תנא התנא דנוהג בין בזכרים ובין בנקבות, משום דכוונת התנא דבהמה על כל מין בהמה ויש בזה בין בזכרים ובין בנקבות

אמנם הרא"ה בספר החינוך כתב בין בזכרים ובין בנקבות, ותמוה מה בא ללמדנו בזה, ואיה מקום לטעות דרק בזכרים נוהג דין גיה"נ ולא בנקבות, הלא לשניהם יש גיד הנשה וזה אסרה תורה

ונראה דיש קצת הבדל בין זכרים לנקבות כי בזכרים יש גיד נוסף מה שליכא בנקבות, כמו שכתב הפליתי סימן ס"ה. ובא החינוך ללמדנו שלא לטעות דכוונת התורה רק בזכרים מפני הגיד הנוסף שבו. להכי כתב כי נוהג בנקבות, (עי' בפ"ת סימן ס"ה מה שכתב מהחת"ס סימן ס"ט). ומה שמציין בסמ"ג ליתא אלא החינוך כתב כן. ולדעתי נראה בכוונת החינוך כמוש"כ

גמ', מוקדשין פשיטא משום דאקדשה פקע לי' איסור גיד. וקשה הא יש לומר דבקדשים פקע איסור גיד היינו בקדשים הנאכלים דאתי מצוה דאכילת קדשים וחייל על גיד הנשה במצוה דאכילה, וכמו שמצינו בזה בזבחים צ"ז גבי אם פסולה תפסל ופריך הש"ס וליתי עשה דואכלו אשר יכופר בהם ולידחי לל"ת דפסול קדשים, וא"כ אדרבה יש לפרוך מוקדשין אמאי ליתי עשה ולידחי לל"ת. ונזכרתי שהקשה בזה הגאון בעל שאגת אריה בסימן צ"ו ומסיים בצ"ע, יעו"ש

ונראה דגיד השנה אפילו למ"ד יש בגידין בנותן טעם, אבל הוא עצמו עץ הוא והתורה חייבה עליו. נמצא דאכילת הגיד מצד עצמו לא נקרא מאכל ורק טעם יש באכילתן, אבל אכילה כזו שבעצם אינו מאכל אדם, והתורה שאמרה ואכלו אותם ע"כ הכוונה אכילה ששמה אכילה כשארי אכילות, משא"כ בגיה"נ שהעצם אכילה אין זה אכילה, וטעם לחודיא אין בו ממש, לא מיבעי' למ"ד טעם כעיקר לאו דאורייתא פשיטא שטעם הגיד הנשה לא נחשב למאומה, ואפילו למ"ד טעם כעיקר דאורייתא היינו טעם הבא מן המאכל שהוא עצמו בר אכילה, וסמך לדברינו הא דאיתא בירושלמי הובא בתוס' לעיל ע"ז ד"ה אל תקניטנו, אמר רבי בון טעמא דרשב"ל ואכלו את הבשר, בשר ולא גידין, יעו"ש. והביאור בזה אפילו אם יש בהן טעם אבל טעם זה אינו בא מן מאכל שהוא אוכל ממש, וכמוש"נ

גמ', וכי תימא יש בגידין בנותן טעם ואתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד, והיינו דאפילו למ"ד אין איסור חל על איסור, אמנם הכא איכא כולל דההקדש כולל כל הבהמה כולה ומגו דחל על הבשר כולה חל נמי אאיסור גיד, ואיכא גם מוסיף דהגיד נאסר מטעם ההקדש גם בהנאה, וכן פירש הר"ן בחידושיו. והנה התוס' בד"ה ואתי הקשו מהא דתנן לקמן ק' ואינו נוהג בטמאה דאין איסור גיד חל על איסור טמאה. ותירצו דאיסור מוקדשין דחמיר דאית בהו כרת אם אכלן בטומאה שפיר חייל אאיסור גיד, יעוין שם. אבל דבריהם תמוה טובא, מדוע לא כתבו דשאני מוקדשין דאיכא כולל ומוסיף. והגרע"א בחידושיו כתב מדוע לא כתבו משום דהוי איסור כולל יעו"ש. ומדוע לא פירשו התוס' כמו שמפרש הר"ן בחידושיו

עוד תמהני מדוע בתירוצם נחתו דמוקדשין חמירי מטעם דאיכא כרת לאוכל קדשים בטומאה, והלא גם זה קדשים חמירי דאיכא מעילה ומדוע נחתו להא דאיכא כרת לאוכלן בטומאה, וצ"ע

והנה המהרש"א הקשה מדוע לא נחתו התוס' להא דאיתא בסוגיא דלא משום אין איסור חל על איסור אינו נוהג איסור גיד בטמאה אלא טעם אחר יש בזה דבעינן מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טמאהי עו"ש

ונראה דכוונת התוס' גם כן הוא משום זה, והיינו דהתוס' סברי דהכוונה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצאת זו שאיסורו משום בל תאכל טמאה, והיינו שיש איסור חדש הנקרא טמאה, ויש לדון מזה שגם אם יש בזה איסור הקדש שזהו גם כן איסור חדש, אין בזה איסור גיד, והיינו דאיסור גיד נאמרה באופן שאין איסור אחר נאמרה בה, ולהכי כשם שלא חל איסור גיד במקום ששולט איסור טמאה, הנה כמו כן לא תחול איסור חדש במקום שיש איסור גיד. ואין כוונת התוס' משום דאין איסור חל על איסור, רק כוונת התוס' דגזירת הכתוב הוא שלא תחול איסור חדש עם איסור גיד ביחד

ועל זה תירצו התוס' דשאני קדשים דחמור שחייב כרת האוכל קדשים בטומאה, והביאור דשאני איסור קדשים