נזר הקודש - חולין קעב

להלכה כר' יונתן, זהו מה שנראה להצדיק את רבינו הרשב"א ז"ל והרמ"א בשו"ע, שהביא כן להלכה, כן נראה בס"ד

ע"ב בתוד"ה סמוך. וא"ת למה ליה למימר ור"מ סמוך מיעוטא לחזקה, הלא בלא חזקה נמי טהור דכיון דחיישינן למיעוט א"כ הוי ספק ויש לטהר כיון דהוי דבר שאין בו דעת לישאל וליכא למימר דאע"ג דהוי ספק מ"מ לא גמרינן מסוטה לטהר אלא בפלגא ופלגא דנהי דמסוטה לא נילף נילף מדרב גידל דדריש בסוטה כ"ט אשר יגע בכל טמא ודאי טמא הא ספק טמא יאכל ומוקי לה בשאין בו דעת לישאל, יעו"ש

והנה למדנו מדברי התוס' דברובא לא ילפינן מסוטה דלא מצינו בסוטה אלא בספק דפלגא ופלגא, אבל במקום דאיכא רובא דאז אפילו לר"מ דחייש למיעוטא והוי כמו פלגא ופלגא מ"מ כיון דעכ"פ איכא רובא במציאות אין זה שייכות לסוטה

והנה תצא מזה דגם ברוב וקבוע אעפ"י שהקבוע עושה למחצה ומחצה עפ"י דין התורה, אמנם כיון שבמציאות איכא רובא גם כן אין זה שייכות לסוטה. וממילא באין בו דעת לישאל ואיכא רובא לטומאה דאם ילפינן מסוטה יש לטמאות גם ברה"ר מטעם רובא לטומאה ומסוטה אין לנו לטהר ספק טומאה ברה"ר אלא בפלגא ופלגא, אבל ברובא יש לטמאות מפני הרובא. אמנם בזה מלמדנו דינא דרב גידל דבעינן ודאי טמא באין בו דעת לישאל דבעינן טמא ודאי, והרוב לא הוי כודאי

ותצא מזה באופן שהיו ט' שרצים ואחד צפרדע ואין בו דעת לישאל בין ברה"ר ובין ברה"י טהור מטעם דבעינן ודאי וזה לא נקרא ודאי

ומטעם זה אפילו באופן דהוי קבוע דנעשה ספק השקול, אמנם כיון שיש כאן רובא במציאות עכ"פ לא דמיא לסוטה דמדין סוטה ע"כ יש לטמאות גם ברה"ר מטעם הרובא, אבל מהא דרב גידל אין לטמאות אפילו בט' שרצים וצפרדע אחד ביניהם כיון דלא הוי רוב ודאי ודין זה איתא גם בשיש בו דעת לישאל דספקו טהור ברה"ר, ומצד דין היה לטמא אותו מכח רובא, אבל מהא דרב גידל טהור ברה"ר כיון דלא הוי ודאי טמא

והנה ביש בו דעת לישאל דספיקו טמא ובעינן טהור ודאי, תצא הדין בט' צפרדעים ושרץ אחד ביניהם דמצד דין סוטה הוי אמרינן דטהור מצד רובא אפילו ברה"י וקבוע שעושה פלגא ופלגא לא מהני ג"כ לעשות טמא ברה"י כיון דלא ילפינן מסוטה במקום דאיכא רובא במציאות. אמנם כיון דבעינן טהור ודאי ביש בו דעת לישאל, וכיון דלא נקרא ודאי מכח רובא, להכי ספיקו טמא ברה"י, וזהו מהא דרב גידל וכמוש"נ

והנה שיטת הרא"ש הובא בשיט"מ ב"מ ו' דבמעשר דאמרה תורה עשירי ודאי ולא ספק דלא מהני רובא מטעם דרובא לא הוי כודאי, זהו ממש דינא דרב גידל

ומטעם זה לא קשה מה שראיתי רבים מקשים על הרא"ש מסוגיא דכתובות ט"ו לענין קבוע מזה דלא מהני רובא ומוכיח הש"ס דזהו מטעם קבוע. ולשיטת הרא"ש הלא יש לפרש שהוא מפני חסרון ודאי כדינא דרב גידל, אבל זה ליתא, דע"כ דינא דרב גידל בא לאחר שחידשה תורה דין קבוע. וזה הדבר, דאם לא חידשה תורה דין קבוע והוי אמרינן דחשיבות של קבוע כמאן דליתא דמיא, א"כ ע"כ לכו"ע הוי רובא ודאי ממש, וק"ו הוא מה קבוע שיש להמיעוט חשיבות שהוא בפני עצמו ומ"מ אינו מגרע את הרוב, מכש"כ דאין מקום לומר דרוב לא סגי אלא בעינן ודאי, וע"כ עיקר הדבר לומר דבעינן ודאי הוא לאחר שחידשה התורה דין קבוע

וגם לאחר שחידשה תורה קבוע הנה לא הוי עדיין כפלגא ופלגא לדון בזה כמו שאנו דנין בסוטה, מטעם דלא דמי לסוטה כיון דעכ"פ יש רובא במציאות ואזלינן בזה בתר דינא דרב גידל

ואחרי היגיעה ראיתי בשו"ת למרן הגרע"א ז"ל במהדורא תנינא סימן ק"ח שנחית שם לברר הענין עפ"י יסוד דברי התוס' הכא דחידוש גדול איכא בדרב גידל. והקשה מדוע לא קאמר הש"ס בסוטה לצריכותא דרב גידל בשביל חידושו דודאי, דאי מסוטה לא הוי ידענא דביש בו דעת לישאל יהיה ברה"י טמא ואפילו ברוב טהורים, ומתרץ דבאמת היה הש"ס לומר צריכותא בזה, ואין זה פלא, דהרי התוס' בחולין ט' כתבו דהוי מצי למימר צריכותא אחרת, יעו"ש

דף פ"ז, הכי השתא התם מישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. וזהו הא דאיתא בברכות נ' ע"ב אמר רב יהודה שכר וכו' הא דתניא בולען במשקין, ופירש"י שם דשאני משקין, ומשמע מזה דבאוכלין הדין כמו בכסוי, ועדיין יש לעיין בזה

גמ', אמר רב פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות. - וקשה הא בידו לגלות ויהיה בחיוב לכסות, וכל שבידו לאו דיחוי הוא. והנה התוס' בסוכה ל"ג ד"ה נקטם, הקשו בזה, ותירצו דמ"מ יש לחשבו לדיחוי מטעם דנפטר מלכסות, יעו"ש. ולכאורה אין לזה ביאור, דהלא אם רוצה לעשות מצוה אעפ"י שאינו מחויב בזה אבל כיון שעדיין ראוי הדם להיות במצוה דכסוי, הרי ע"כ אין המצוה דחוי'. והתוס' בזבחים ל"ד כתבו ביתר ביאור כיון דאין מצוה לבטל הדיחוי לא חשיב בידו יעו"ש. אבל גם זה נדרש לביאור והלא עכ"פ בידו לגלות והמצוה חוזרת וניעורת עליו, וצ"ע

ואפשר לומר דשתי מצות איכא בהא דכסוי הדם, היינו עצם הכיסוי, ועוד איכא מצוה שלא תהיה הדם מגולה, אבל הבדל יש ביניהם, דעצם הכסוי יש עליו חיוב לכסות, אבל אין עליו חיוב לגלות הכסוי כי זה לא אמרה תורה, כי התורה אמרה ושפך וכסה, אבל לא אמרה לגלות הדם בכדי שיקויים הכסוי, וכיון שכסה הרוח את הדם נסתלק ממנו החיוב כסוי, ואם בשביל שיש חיוב לכסות דם מגולה אבל זה לא נקרא בידו כיון שלא תבוא החיוב דמקודם, ואינו דומה לכל דיחוי שבש"ס דהתם הכוונה דהחיוב חוזר וניעור כדמעיקרא לבטל הדחוי לגמרי. אמנם הכא אם אמרינן יש דיחוי אצל מצות, נדחה מעצם המצוה, ובידו לגלות לא נחשב הכא

וכשאמר רב פפא אין דיחוי אצל מצות, ממילא נשמע דהחיוב חוזר וניעור וחיוב כסוי עליו היינו עצם המצוה ממש

ולפי זה יש לומר דמכסה גם בברכה, והפר"ח כתב דמכסה בלא ברכה, וצ"ע

ע"ב רבי ברכיה מדפתי אומר ענוש כרת והוא דאיכא כזית במתניתא תנא מטמאים באהל והוא דאיכא רביעית, ופיר' רש"י בשניהם דהוי דם גמור ושיעורו ברביעית. לכאורה למה נקט כזית ורביעית, אטו לא ידענא דלענין כרת בעינן כזית, ולטומאת אהל בעינן רביעית. ועוד לפי המבואר בשבת ע"ז המוציא רוטב בשיעור שאם יקרוש יעמוד על כזית, והר"ן בפרק גיד הנשה כתב בשם הרב ר' אהרן הלוי וז"ל והוי יודע כשמשערין ברוטב משערין לכזית ביצה ומחצה של רוטב שכן שיעורו שאם יקרוש יעמוד על כזית, יעו"ש. וא"כ מדוע שונה הכא לכזית ורביעית לטומאת אהל, כיון דתרווייהו חד שיעורא נינהו

ונראה מזה דגבי מת שיעורו ברביעית בעינן צלולים ולא קרושים. וזהו כוונת הש"ס להודיענו דלטומאת אהל בעינן רביעית צלול ולא קרוש אעפ"י שאיכא בהכזית הקרוש ג"כ ביצה ומחצה שהיא שיעור רביעית בצלול. וע"כ משום דכך נאמרה ההלכה שבעינן רביעית דם צלול. וזהו משמיענו המתניתא מטמא באהל אבל רביעית בעינן ולא סגי בכזית קרוש, וחידוש דין הוא, וצ"ע

והנה בדין המשנה רואין אותו כאילו הוא מים, ועי' בדברי התוס' ד"ה רואין. עי' בספרנו נזר הקודש למס' בכורות דף נ"א דף הספר.