נזר הקודש - חולין קעא

יהודה אי חוששין לזרע האב או לא, וביאור דבריהם דמבואר שם דמאן דסבר חוששין לזרע האב לא בעי קרא דלחלק וא"כ מדוע אמר הכא רבי למידרש לחלק. ותירצו הכא דאיצטריך ר' יהודה לחלק היינו משום דשמא אין חוששין עכ"ל. וקשה מה שייך לומר דקרא אתי לספוקי ואדרבה אם חזינן דאתי קרא לחלק תפשוט מזה דע"כ חוששין לזרע האב, ובעינן בכל מקום קרא לחלק, אבל לפי מה שכתבנו דר' יהודה לשיטתו דסבר דמו אפילו מקצת דמו, זה עצמו משמיענו לחלק אם אמרינן חוששין לזרע האב, ואם אין חוששין לזרע האב ולא בעינן לחלק אתי הקרא לאשמעינן דלא בעינן לכסות כל הדם אלא סגי גם במקצת דם

והנה מדחזינן דרבנן דרשי או לחלק ע"כ סברי דאין חוששין לזרע האב, ולפי"ז קשה להפוסקים כולם דאמרו להלכה הכא כרבנן דכיסוי אחד לחיה ולעוף, וכיון שכן הוא הכרעה לדינא בשו"ע יו"ד סימן כ"ח, וא"כ קשה מדוע נקטו הפוסקים בהא דחוששין לזרע האב שהוא מספיקא ומחמרי מספיקא. ויש לומר דאפשר דגם רבנן הכא ספוקי מספקא להו אם חוששין לזרע האב, ומ"מ בעינן קרא לחלק משום דכיון דלשיטתם דמו טובא משמע, ומשום זה יש לטעות דאין חיוב כיסוי רק בשחט חיה ועוף ביחד, להכי בעינן לחלק. ואין זה שייכות לחוששין לזרע האב משום דהכא שאני כיון דכתיב דמו שמשמעו טובא. עי' בשו"ת מהר"מ לובלין סימן ס"ה מה שטרח ליישב סתירת הפוסקים. ולפי מה שכתבנו מיושב לנכון כמוש"נ

ובזה שכתבנו יש להוכיח כשיטת הרז"ה ביצה ח', שסבר דבעינן לכסות כל הדם, והיינו דכיון דקיי"ל הכא כרבנן דחיה ועוף דכסוי אחד להן, והיינו מפני שסברי דמו טובא משמע, ואזלי לשיטתייהו לקמן דסברי דמחויב לכסות כל הדם מטעם דדמו כולו משמע, וכיון דקיי"ל הכא כרבנן ממילא אית לן להלכה לכסות כל הדם, וזהו כשיטת הרז"ה

אמנם בשו"ע סימן כ"ח פסק גבי דם הניתז ושעל הסכין אם אין שם דם אחר חייב לכסותו, אבל אם יש דם אחר אין צריך לכסותו שאין צריך לכסות כל הדם, יעו"ש. - ולדעתי קשה דהלא לפי מה שביארנו יש לזה סתירה מהא דפסקו בחיה ועוף שכיסוי אחד להם

והגאון במשכנות יעקב סימן י"ג מביא ג"כ ראיה שצריך לכסות כל דמו מהא דביצה ז' ע"ב. והוא דכיון דכו"ע אית להו לדרבי זירא דצריך עפר למטה וא"כ יקח מעט עפר מלמטה ויכסה מעט דם, ולא יצטרך לחפור עוד, וע"כ דצריך עפר לכסות כל הדם. אם כי הדברים נכונים, אבל יש לדחות דאף אם לא בעינן לכסות כל הדם, אבל ראוי לזה בעינן. ואם אין לעפר לכסות כל הדם, אם כן חסר בזה הראוי לכסות, וכל שאינו ראוי לבילה מצד איסור נקרא אינו ראוי ומעכב. ומזה הטעם אזדא הראיה שהביא מהא דרבי חייא נפיל ליה יאניבי בכתני' אתי לקמי' דרב וכו' צא נחור אמר ליה, ומוכח מזה דצריך לכסות כל הדם דאל"כ היה יכול לישקול מעט דם ולכסות, עכת"ד. אמנם לפי מה שכתבנו אין ראיה מטעם דבעינן כל הדם שתהיה ראוי לכסוי והיינו דהשחיטה מחייבת כל הדם, ואף אם מקיים במקצת גם כן סגי, אבל בעינן ראוי לזה. נמצא דאין דברי הגאון מוכרחים לדחות שיטת הפוסקים דסברי דסגי במקצת דם, אבל ההוכחה שכתבנו מוכרחת ביותר, וכמוש"נ

משנה, שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכולן, הנה מדייק אחד, והוי כולן כמצוה חדא וסגי בכסוי אחד, אבל אם שינה המקום משמע דצריך לברך מחדש, והרי זה כשינוי מקום דערבי פסחים ק"א דשינוי מקום צריך לברך

שם במשנה שחט חיה ועוף במקום אחד כיסוי אחד לכולן, רבי יהודה אומר שחט חיה יכסנה ואח"כ ישחוט את העוף. - ונראה דפליגי בזה דרבנן סברי דמצוה חדא היא, ורבי יהודה סבר דשתי מצות הן, ולהכי צריך כל אחד בפני עצמו. ודוגמא לזה שאין עושין מצות חבילות כיון שמצות מיוחדות הן. ומבואר בגמ' דר' יהודה סבר כיון דכתיב חיה או עוף, הרי חלקן הכתוב לשתים, ורבנן סברי דבעינן לחלק, דלא תימא דליכא מצות כיסוי אלא בשוחט לשתיהן ביחד, ורבי יהודה דלחלק מדמו נפקא מדלא כתיב דם סתם, ע"כ הסוגיא. - והתוס' הקשו דלר' יהודה דמספקא לי' אי חוששין לזרע האב ע"כ סבר דלא בעינן לחלק כדאיתא לעיל דלמאן דסבר דגם בזכרים נוהג אותו ואת בנו מדכתיב אותו, ומאן דפטר זכרים מאותו ואת בנו סבר דאותו בא לחלק דלא תימא דלא מחייב עד דשחט שור ושה ובנו, ומאן דמחייב זכרים סבר דלא בעינן לחלק. ורבי יהודה דסבר חוששין לזרע האב על כרחך סבר דלא בעינן לחלוק, וזהו כוונת התוס', ותירצו דהא דאמר הכא דבעינן לחלק הוא דשמא אין חוששין, וזהו דלר' יהודה מספקא ליה אי חוששין או לא, וביארנו לעיל שיטתו. נמצא לפי"ז דספק הוי אם בעינן קרא לחלק או לא, והיינו דספק הוי לר' יהודה דקיי"ל כוותיה אם הוי ספיקא דדינא אם הלכה כר' יאשיה דבעינן לחלק או כר' יונתן דלא בעינן לחלק. ועי' בשו"ת למרן הגרע"א ז"ל סימן קכ"ט דבשביל ספק זה אם הלכה כר' יאשיה או כר' יונתן מתוך זה נמשך ספק אם הלכה כאביי או כרבא בענין אעל"מ כמבואר שם

אמנם הרשב"א בתשובה הובא בב"י סימן רכ"ח דף קמ"ז ע"ב ראובן שצוה חנוך בנו והשביעו שלא ילוה לשום אחד ממונו יותר מסך פלוני כי אם ברשות שמעון ולוי ועכשיו מת שמעון היוכל חנוך להלות ברשות לוי לבדו, או לא. תשובה פלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן כל מקום שנאמר פלוני ופלוני כגון אביו ואמו קלל, אם משמע שניהם כאחד דוקא או אפילו אחד אחד בפני עצמו ואנן קיי"ל כר' יונתן דאמר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו, ואף זה כשהשביעו לא השביעוהו אלא שלא ילוה כי אם ברשות שניהם או ברשות אחד מהן, עכ"ל. והובא כן ברמ"א בקיצור ביו"ד סימן רט"ז. ובזה הקשה מרן הגרע"א ז"ל במה"ת הא כיון דקיי"ל דספיקא הוי אם הלכה כר' יאשיה או כר' יונתן, ולר' יאשיה ע"כ הוי שניהם יחדיו, וא"כ יש להחמיר בשבועה, ומרן מסיים בצע"ג

והנה אף שהיא קושיא חמורה מאד על הרשב"א אבל נראה שהרשב"א פוסק כר' יונתן מקורו מהא דאיתא ב"מ צ"ה דאיתא שם אביי סבר לה כר' יאשיה ומתרץ לקראי כר' יאשיה, רבא סבר לה כר' יונתן ומתרץ לקראי כר' יונתן, יעו"ש. הרי חזינן דפליגי אביי ורבא הלכה כמי. וכיון דקיי"ל דלהכתא כוותיה דרבא לגבי דאביי, להכי ראה הרשב"א לפסוק כר' יונתן משום דרבא סבר כוותיה

אבל לפי"ז קשה הלכתא אהלכתא דהרי אנן קיי"ל כר' יהודה דספק הוי אם חוששין לזרע האב

נראה דשאני הכא באותו ואת בנו דגם ר' יונתן יכול להיות מודה דבעינן לחלק, והיינו מדכתיב ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, דע"כ שה ובנו כתובים ביחד דהיינו דאסור לשחוט שניהם ביום אחד דע"כ מחוברים הם, להכי יש לומר דגם השור ביניהם, כיון דאו דכתיב לרבות כלאים בא להכי בעינן לחלק גם אליבא דר' יונתן, והא דקאמר הש"ס דתליא בפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן. הביאור דלהאי תנא דמרבה זכרים לדין אותו ואת בנו, ודיוקא דיליה מדכתיב אותו, דע"כ לא אתיא כר' יאשיה דסבר דבעינן לחלק ודרש אותו לחלק ע"כ לא להיות מרבה זכרים, וזהו מדחזינן דבזה ע"כ בעינן לחלק גם לר' יונתן, ומכש"כ לר' יאשיה, אבל התנא חנניא שם דסבר לרבות זכרים, מוכרח לומר דלא בעינן לחלק, יאמר דסבר כר' יונתן, והיינו שהוא סבר כן דגם בזה סבר האי תנא דלא בעינן לחלק דבעינן לכסות

אמנם לדידן דלא קיי"ל כחנניה אלא אנו סוברים דליתא בזכרים דין אותו ואת בנו, או מצד ודאי או מצד פסק, אבל זהו רק התם כיון דחזינן דהתורה כתבה בחיבור עם בנו בזה יש לטעות דגם השור הוא מחובר עמהם. משא"כ בעלמא יש לפסוק כר' יונתן וזהו שיטת הרשב"א בנידון דידי' פסק