נזר הקודש - חולין קע

לנכרי שינחור, ועל זה שפיר כתב הר"ן דטוב יותר לשחוט מטעם דעבירה אחת היא, אבל עכ"פ אין זה עבירה כיון שעכ"פ מותר לו לשחוט, משא"כ הכא לשחוט אותו ואת בנו בקום ועשה שהוא ספק איסור ממש ואין ביד חכמים לעבור באיסור לאו בקום ועשה

וגם חזינן שהר"ן בחידושיו הקשה גם כן קושית התוס' ומדלא מתרץ כסברא שלו שכתב גבי שבת ע"כ צ"ל דלא שייך הכא סברא זו, וע"כ כמו שכתבנו

ותירצו התוס' דסברי רבנן דרוב מעשיהן מקולקלים ומן הדין פטורים מכסוי ורק מפני שלא להחמיר ולעשות כסוי אמרו חכמים לכסות שמא יבוא גם לאכול והוי חומרא דאתי לידי קולא. אבל כיון שמצד שחיטתן נבלה מפני הרוב דמעשיהן מקולקלים ומטעם זה פריך הש"ס דאם מחפשין עצה שלא יאכלו הבשר טוב להעמיד הדבר על צד הדין לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, כן נראה לבאר דברי התוס'. וכן הר"ן שם כתב דסברי רבנן דמצד הדין רוב מעשיהן מקולקלים

ויש לעיין הא דאיתא לקמן בשלמא רבנן לחומרא אלא ר"מ מ"ט אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן מחייב היה ר' מאיר על שחיטתן משום נבלה, ופירש"י דחייב מלקות, וקשה כיון דסברי התוס' והר"ן דרבנן גמי סברי דרוב מעשיהן מקולקלים, וזהו מצד הדין, ומדוע לא לקי על נבלה גם לרבנן דהרי מלקין ושורפין על הרוב

ועוד קשה דהתוס' בד"ה מ"ט דר"מ כתבו דלרבנן גם כן מספקא להו אם רוב מעשיהן מקולקלים או רוב מעשיהן מתוקנים, יעו"ש. וממילא אתי שפיר דלרבנן אין לחייבו מלקות כיון דסו"ס ספיקא הוי, וא"כ מאי פריך הש"ס לעיל דלרבנן יש להתיר אותו ואת בנו וע"כ צריך לומר דבתחלה סבר הש"ס אליבא דרבנן דבודאי רוב מעשיהן מקולקלין, אבל לבסוף דסברי דליכא חשש שמא יאכלו משחיטתן, ואסרו לשחוט אותו ואת בנו לחומרא, ממילא סברי רבנן דספיקא הוי אם רוב מעשיהן מקולקלין, וכמו שכתבו התוס' לקמן, ולחששא דאם לא ישחוט אותו ואת בנו יבואו לאכול משחיטתן לא חיישי רבנן מטעם שיאמרו דלא צריכין לבשר

תוס' ד"ה מ"ט דר"מ וכו' ויש לומר דמספקא להו לרבנן אי רוב מעשיהם מקולקלים או רוב מעשיהם מתוקנים וכו'. כוונתם בזה דאין לדון בזה חזקה כיון דאיכא רוב להיפך. ועי' בש"ש שמעתתא ג' פרט"ו. ושם מבואר פלוגתא דאחרונים אם בספק יש חיוב ברכה

גמ', מאי איריא רוב אפילו מיעוט נמי דהא ר"מ חייש למיעוטא סמוך מיעוטא לחזקה, ואיתרע לה רובא. ופירש"י משום חזקת אבר מן החי, וכן פירש הריב"א הובא בשבעות כ"ד דסבר דהשחיטה הוי תיקון הלאו. וא"כ הוי החזקה חזקת אבר מן החי. והקשה הפרמ"ג בפתיחה להלכות שחיטה ד"ה עוד אבאר דהכא מיירי לר' מאיר והוא סבר בחולין ק"ב דאין אבמה"ח נוהג בחיה ובעוף, ולשיטת רש"י והריב"א ליכא הכא בחיה ובעוף חזקה דאיסור, דע"כ מפרש וזבחת רק שלא לאכול אינה זבוחה דהוי נבלה, וא"כ מאי חזקה איכא הכא, עכת"ד, יע"ש

ולדעתי נראה דעיקר הא דאמר ר' מאיר הא דרוב מעשיהם מקולקלים לא קאי על חיה ועוף דרישא דמתניתין אלא אסיפא דמתניתין וכן לענין אותו ואת בנו לא קאי אחיה ועוף דליתא בהו דין אותו ואת בנו כמבואר בפרקין דלעיל, וע"כ הא דתנן וכן לענין אותו ואת בנו בחש"ו ששחטו דמתיר לשחוט אחריהם דמיירי בבהמה, ורש"י מדייק לחזקה שבהמה זו בחזקת איסור אבר מן החי ואעפ"י שמיירי המשנה ברישא גם לענין כיסוי, שזהו בחיה ועוף, ובזה ג"כ מיירי ר"מ ופוטר מלכסות, שהוא גם כן מטעם רוב מעשיהם מקולקלים, אבל הכא בעינן לטעם זה משום דאם לאו האי רובא מספק מחוים לכסות כמו דהוי לרבנן כמו שכתבנו לעיל. אבל הא דפריך הש"ס למה בעינן רוב הלא לר' מאיר דסבר דחייש למיעוט, ויש לומר סמוך מיעוטא לחזקה זה קאי אסיפא דמיירי במי שנוהג אותו ואת בנו, והיינו בבהמה דוקא דאיכא חזקה

איברא דיש להקשות דאם כוונת ר' מאיר דוקא בבהמה, הלא איכא לשנויי דלהכי אמר ר"מ רוב מעשיהם מקולקלים משום רישא דהתם ליכא חזקה לר' מאיר, ואם לאו הא דרוב מעשיהם מקולקלים, והוי רק ספק נבלה, וגם היה מחויב לכסות מספק להכי אמר רוב מעשיהם מקולקלים, ומדלא משני הש"ס כן, ע"כ סבר הש"ס דכוונת ר' מאיר גם ארישא שהוא מטעם רוב, ובזה הדרא הקושיא לדוכתי' הא בחיה ועוף ליכא חזקה לרבי מאיר

אמנם נראה דע"כ סבר הש"ס דלענין כיסוי הדם גם בספק פטור מלכסות ובכדי שלא יבואו לאכול משחיטתן, והא דמתיר לשחוט אחריהם סבר דבשביל זה לא יבואו להתיר משחיטתן כסברת רבנן מטעם דאמרי בשרא לא קא מיבעי להו, ואף לר"מ דחייש למיעוטא ואיכא מיעוט דשפיר שחטו, אבל זהו לחומרא חייש ולא לקולא כמו שכתבו התוס' לקמן ע"ב. ולזה לא בעינן לומר דרוב מעשיהן מקולקלין דגם אם הוא פלגא ופלגא גם כן פטור מלכסות. ולפי"ז הא דפריך הש"ס לר' מאיר מאי איריא רוב אפילו מיעוט נמי, מטעם דסמכינן מיעוט לחזקה, ע"כ אסיפא קאי בהא דמיירי לענין אותו ואת בנו דמתיר לשחוט אחריהם אמר ר"מ שהוא מטעם רוב מעשיהן וכו' וא"כ מוכח דקאי זה אסיפא דמיירי בבהמה, ומיושב קושיות הגאון בעל פרמ"ג

והנה תצא מזה לענין כיסוי הדם בספק טרפה דפטור מלכסות מדמוכח דע"כ ר"מ סבר כן והוא מטעם דחיישינן שמא יבואו לאכול משחיטתן. ובכדי שלא לעשות מחלוקת בין רבנן לר"מ להכי יש לומר דגם רבנן סברי בספק טרפה דפטור מכיסוי מחששא דשמא יאכלו מהספק טריפה, ופליגי בזה הפוסקים, ואיכא דסברי כן, וזהו דלא כהש"ך

אח"כ ראיתי בחדושי הגרע"א ז"ל למס' חולין שהקשה גם כן כמו שהקשה הפרמ"ג. ומחדש דאף אם אבר מן החי אינו נוהג בחיה ועוף לד' מאיר, אבל סבר דבשר מן החי נוהג בהם, ואיכא בחיה ועוף איסור בשר מן החי גם לר"מ והאיסור בזה משום הא דאמרה תורה ובשר בשדה טרפה לא תאכלו יעו"ש. אבל עדיין קשה, והוא דלפי דברי מרן ליכא חזקת איסור רק על הבשר ולא על האבר אם אין עמו כזית בשר, ולפי"ז מאי פריך הש"ס מדוע אמר רוב מעשיהן והלא סבר דחיישי למיעוט ומצרף מיעוט לחזקת איסור. וקשה דהלא החזקה דאיסור אינו אלא על הבשר, אבל על האברים ליכא חזקת איסור, וליכא צירוף מיעוט לחזקה על האברין שאין עליהם כזית בשר בשביל דין אבר סגי במשהו בשר, ולהכי אמר רוב מעשיהן מקולקלין וזה מהני להיות גם האברים בנבלה

וגם מדברי התוס' לקמן ק"ב ד"ה ורבי מאיר הקשה רבינו אפרים וכו' יעו"ש. ואם אמרינן דבבשר מודה ר' מאיר הלא יש לפרש המשנה דעוקצין על הבשר, וע"כ דהתוס' לא סברי כן, לכן נראה כמו שכתבנו לעיל דקאי הסוגיא על הבהמה כמו שכתבנו

משנה חיה ועוף במקום אחד כיסוי אחד לכולן רבי יהודה אומר שחט חיה יכסנה ואח"כ ישחוט את העוף. ובברייתא מבואר דרבנן סברי או לחלק ורבי יהודה סבר לחלק מדמו נפקא דהיינו דמו של כל אחד ואחד, ורבנן דמו טובא משמע

והנה לכאורה אפשר לומר דאזלי לשיטתייהו דפליגי לקמן פ"ח, דרבנן סברי דצריך לכסות כל הדם מדכתיב דמו משמעותו כל דמו, ורבי יהודה סבר דמו ואפילו מקצת דמו, יעו"ש. וה"נ סברי רבנן דמו טובא משמע, ולהכי מצריכין קרא דמו לחלק, ורבי יהודה סבר דמשמעותו של דמו אתא גם למקצת דם, ויש בזה הענין לחלק

ויש לבאר בזה הא דכתבו התוס' ד"ה לחלק מדמו נפקא, ואע"ג דבפרק אותו ואת בנו דף ע"ט מספקא ליה לר'