נזר הקודש - חולין קסט

דהותר לה לתקוע בראשונה שוב אין כאן איסור שלא לצורך, ולא שייך לומר דספיקא דוחה יו"ט כיון שאין כאן איסור כלל

רש"י ד"ה אלא ספק איש ודוחה יו"ט גמור, והיינו דאם יש ספק ביו"ט מפני חסרון קביעותא דירחא א"כ איכא ספ"ס שמא אינו איש ושמא היום חול, להכי פירש"י יו"ט גמור וליכא אלא חדא ספיקא. ולפי"ז לדידן דקיי"ל דנשיב אינן סומכות איכא בטומטום ספ"ס שמא נקבה היא ושמא חול, וא"כ יש לתמוה על זה דתניא דטומטום ואנדרוגינוס חייבין, וכן כתב הרמב"ם בפר"ב משופר ה"א. וקשה והלא איכא ספ"ס, ואפשר דכוונתו באופן שידוע שזה היום הוא יו"ט גמור, אבל לידדן דספיקא הוי, ורק עפ"י רוב קיי"ל שאין אלול מעובר, אבל עכ"פ יש מיעוט וא"כ ספיקא הוי לדידן, וממילא איכא ספ"ס לגבי טומטום ואנדרוגינוס, וצ"ע

גמ', ור' שמעון אשר יאכל כתיב, ור' מאיר ההוא למעוטי עוף טמא הוא דאתי. - וקשה הא כיון דבעינן שחיטה לכסוי הדם, ומטעם זה נוחר ומעקר פטור מכסוי. ולפי"ז בעוף טמא דלא שייכא בשחיטה, וממילא גם כששחט עוף טמא לא הוי יותר מנחירה, וא"כ קרא למ"ל למעט עוף טמא מכסוי, כיון דבלא"ה ליתא בעוף טמא ענין שחיטה. - ונתקשיתי זה מכבר, ועתה ראיתי בתוס' ר"ע שהקשה בזה ומסיים בצ"ע

ונראה דאם אמרינן דרבי מאיר סבר אין שחיטה לעוף מן התורה, ולפי"ז כל שחיטה דבן עוף לא הוי יותר מנחירה, וא"כ אין הבדל בין עוף טהור לטמא ובעינן קרא למעט עוף טמא מכסוי. ואפילו אם אמרינן דר"מ סבר יש שחיטה לעוף מן התורה אפשר דר"מ שהוא תלמיד ר"ע סבר דבשר נחירה הותר להם במדבר, ושם לא היה הבדל בין שחיטה לנחירה, כיון דהנחירה היתה אז כשחיטה לדידן, ולכן אפשר לומר דעל הזמן שהיו במדבר נאמרה להם למעט עוף טמא מכסוי הדם

והנה קשה טובא למה בעינן קרא למעט עוף טמא, והלא ממועט מההיקש לחיה כדאיתא בתורת כהנים עוף יכול אף עוף טמא במשמע ת"ל חיה מה חיה שהיא מטמא בגדים אף עוף שהוא מטמא בגדים יצא עוף טמא שאינו מטמא בגדים ע"כ יעוי"ש. הרי מבואר דעוף טמא ממועט מההיקש לחיה

אבל יש ליישב מהסיפא דברייתא דאיתא שם אי מה חיה שאינה באם על הבנים אף עוף שאינה באם על הבנים, יצא עוף טהור שהוא באם על הבנים ת"ל אשר יאכל יצא עוף טמא שאינו נאכל יעו"ש. - נמצא מבואר דסו"ס בעינן אשר יאכל לומר דעוף טהור טעון כסוי, וממילא ממועט עוף טמא

ובזה יש לפרש הכא גם דברי ר"מ שאמר אשר יאכל בא למעט עוף טמא. הנה עיקר הכוונה שבא ללמד על טהור שטעון כסוי מדאיתא בכלל אשר יאכל בכדי שלא למעט עוף טהור מדאיתא באם על הבנים

והנה בתוס' רי"ד בקדושין נ"ו כתב בהא דאיתא שם והשתא דנפקא לן איסור אכילה מאיסור הנאה מלא יאכל כתב, ראיתי מקשים כיון דלא יאכל לכו"ע גם איסורי הנאה במשמע אם כן גבי כיסוי הדם דכתב אשר יאכל, נפרש אשר יהנה ונרבה גם חיה ועוף טמאים לכיסוי, יעו"ש

אמנם לפי מה שאיתא בתו"כ דבההיקש עוף לחיה יש בזה גם טמאים, וא"כ למ"ל דכתב רחמנא אשר יאכל לפרש אשר יהנה לרבות טמאים כיון שכבר נכללו בהא דחיה ועוף שהוקשו להדדי מטעם שאין בשניהם אם על הבנים

והנה בתירוץ השני כתב שם אם גם הטמאים טעונים כיסוי לכתוב סתם חיה ועוף והכל במשמע אשר יאכל למ"ל, אלא ודאי אכילה דוקא קאמר עכ"ד. וקשה דהלא מבואר להדיא בתו"כ דאם לא כתב רחמנא אשר יאכל דאז הוי ממועט עופות טהורים מפני שישנם באם על הבנים. נמצא דאם לא כתב רחמנא רק חיה או עוף ג"כ אין כולם במשמע דע"כ עופות טהורים ממועטים מדין כיסוי כדאיתא בתו"כ. וממילא כתבה התורה אשר יאכל לרבות עופות טהורים לכיסוי

והקושיא בלא"ה מתורצת כי ע"כ אין לפרש על הנאה ולא על אכילה, דהיינו למידרש אשר כל המינים הטמאים ולמעט עופות טהורים, כי ע"כ אעפ"י דהנאה בכלל אכילה, אבל יש בזה אכילה בודאי, ועוד דלרבות מינים טמאים לא בעינן קרא כי ההיקש מלמד על זה בזה שהוקשה לחיה

והנה בתוס' רע"א מקשה על התירוץ השני מדוע לא אמרינן דאשר יאכל בא למעט איסורי הנאה יעו"ש, וע"כ כוונת מרן דכיון דיש לפרש אכילה הנאה בא הכתוב ללמדנו למעט איסורי הנאה, ור"מ מחייב איסורי הנאה בכסוי, אמנם לפי מה שתניא בתו"כ דאשר יאכל בא לרבות, וא"כ לא מידרש למעט, דהמיעוט בא ממילא לעוף טמא. ועוד דאין לשלול אכילה מפני שיש לפרש הנאה דע"כ לא יצאת אכילה מלא יאכל. ולזה כיוון התוס' רי"ד בתירוץ הראשון. ואפשר שכוונת מרן דיש לפרש אשר יאכל אכילה והנאה, דהיינו דבעינן תרתי, וממילא כשם שממעטין עוף טמא, יש בזה גם מיעוט לאיסור הנאה

אבל בזה יש לומר דאיסורי הנאה נכלל בההיקש דלחיה כדאיתא בתו"כ דכל שהוא מטמא בגדים דינו כחיה. ואיסור הנאה להעוף הנסקל מטמא בגדים דבית הבליעה הרי הוא דומה לחיה, להכי אין למעטו מכיסוי, וזהו סברת ר"מ דמחייב באיסורי הנאה, ולהכי ע"כ מוכח דרק עוף טמא משולל מחיוב כיסוי, אבל לא ממועט עוף שהוא אסור בהנאה כיון שהוא בטומאת נבלות, וכמוש"נ

תוס' ד"ה ואין דנין חולין מקדשים. והשתא הוי לי' למילף משחוטי חוץ שהוא קדשים מקדשים, עי' בספרנו נזר הקודש לזבחים דף מ"ח דף הספר

דף פ"ו גמ', כי מהני זכותייהו אעלמא אדידהו לא וכו' וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, עי' בספר תורת חיים שאמר בזה דבר נאה

גמ', ורבנן מ"ש רישא דלא פליגי ומ"ש ספיא דפליגי, ומשני רישא אי אמרינן חייבין לכסות אמרי שחיטה מעלייתא היא ואתי למיכל משחיטתן ופריך סיפא נמי כיון דקאמרי רבנן אסור לשחוט אחריהם אמרי שחיטה מעלייתא ואתי למיכל משחיטתן. והקשו בתוס' תימה דמשום גזירה דלמא אתי למיכל נבילה יש לי להתיר לאו דאותו ואת בנו מספק מה לי לאו דאותו ואת בנו ומה לי לאו דנבלה וכו' יעו"ש

והנה לכאורה יש לומר לפי מה שכתב הר"ן בפר' יוהכ"פ דהא דמותר לשחוט לחולה בשבת ואין עושין לו נחירה על ידי עכו"ם כי מה לי איסור שבת ומה לי איסור נבלה, ואדרבה שבת חמור, ותירץ כי בשחיטה בשבת נעשה עבירה פעם אחת אבל כשמאכילו לחולה נבלה שמא לא יצטרך לאכול הרבה עובר על לאו דנבלה הרבה פעמים. וה"נ אם מתירין לו לשחוט אותו ואת בנו יאכלו משחיטתן הרבה. אבל בשחיטה של אותו ואת בנו אינו עובר אלא פעם אחת, ולהכי פריך הש"ס שפיר דכיון דחיישו רבנן לדלמא יאכלו משחיטתן אמרו שלא יכסו את הדם, א"כ גם כשיראו הרואים שאסרו לשחוט אותו ואת בנו יאמרו ששחיטת חש"ו שחיטה מעלייתא היא ואתי למיכל משחיטתן, וא"כ טוב יותר להתיר לשחוט אותו ואת בנו בכדי שלא יכשלו בני אדם לאכול משחיטתן. ואח"כ ראיתי בספר עיני ישראל שנחית לזה גם כן

ועוד דהתם בשמא יאכלו משחיטתן יצוייר שיכשלו הרבה בני אדם בספק נבלה, אבל באיסור אותו ואת בנו יעבור רק השוחט שעובר על ספק לאו דאותו ואת בנו, ומוטב שיעשה אדם אחד איסור מלהכשל הרבה בני אדם

ואפשר לומר דהכא יש לומר דסברת התוס' שאין אומרים לאדם חטא בשביל שתזכה לחבירך, עי' שבת ד' ומנחות מ"ח

ובעיקר הסברא יש לומר דלא דמי להא דהר"ן גבי שחיטה בשבת לחולה, דהתם שבת הותרה לו שחיטה מצד הדין, רק מפני להקל על האיסור מטעם דשבת דחויה אצל פיקו"נ, ולא הותרה כמו"ש הרמב"ם בפר"ב משבת, יש מקום לומר