נזר הקודש - חולין קסח

ונראה דשאני הכא ולא דמי להא דראשית הגז והיינו דבראשית הגז החיוב תמיד בלא הקדש ורק אם מיתרמי לאחר שהקדיש בזה אמרינן דאין בכחו להפקיע מחיוב ראשית הגז בהקדישו, וממילא יש מקום לומר דמחויב גם לפדות ולקיים מה שמוטל עליו, משא"כ הכא בגסוי הדם אם נוהג גם במוקדשין כמו בחטאת העוף א"כ הוי תמיד באופן זה שמחויב לפדות, על זה אין סברא לומר דחייבה תורה לכסות על ידי פדיון ולהיות חייב בכסוי כיון דמצד הקדש ליכא עליו חיוב ופטור מלכסות, והיכן מצינו כזה לעשות תחבולה בכדי שתחול עליו חיוב כסוי. זהו מה שנראה בכוונת התוס'. ועוד דהתם בראשית הגז כוונת התוס' שם שהוא בדרך קנס מפני שעבר והקדיש יעו"ש, וזה לא שייך הכא

ונראה ביישוב הקושיא דהנה מצינו דהכסוי הוי מצוה בפני עצמה, ואינה ענין לאכילה ואפילו בשלא כיסה השחיטה כשרה ומותר באכילה, כמבואר בשו"ע. - אמנם הדברי חמודות מביא בשם המרדכי שמצא כתוב להראבי"ה שמצא כתוב בתשובת הגאונים דמי שכיסה והזיד ולא בירך אסור לו לאכול משחיטתו אבל לאחרים מותר וכתב הב"י שאין לדברים אלו עיקר. ובספר א"ח מביא דאיה מהגמ' שאין כיסוי הדם מעכב את הבשר לאכול, יעו"ש

אמנם נראה שזה תליא אם הכסוי הדם נוהג גם במוקדשין שאז היה הדין שהכסוי מעכב את הבשר מאכילה, והיינו אם מצינו שגם בקדשי בדק הבית טעון כיסוי, ומפני שאסור לאכול מפני ההקדש, ממילא מחויב לפדות מהקדש מפני שהכסוי הוי חלק מהשחיטה, ואסור באכילה כמו שחיטה מפני שהוא חלק מהשחיטה להיות בתורת מתיר לאכילה. אמנם לפי המסקנא דקדשי בדק הבית לא בעי כסוי חזינן מזה שאין הכסוי מעכב מאכילה

ולזה לפי הס"ד דקדשי בדק הבית לא בעי כסוי ומותר באכילה בלא כסוי, הרי חזינן מזה דהכיסוי לא הוי חלק מהמתיר, ומזה יצא הדין דלאחר שחיטה הבשר מותר באכילה ואין הכסוי בא בתורת מתיר. ומיושב קושיות התוס' משום דלפי הס"ד דהקדש מחויב בכסוי, ע"כ בא הכסוי בתורת היתר, ובע"כ צריך פדיון בכדי להתיר באכילה

ובזה יש ליישב גם כן מה שהקשו התוס' דמתניתין קתני ואין נוהג במוקדשין, ואי פריק להו אין זה למוקדשין, יעו"ש. אבל לפי מה שכתבנו דלפי הס"ד הוי הכסוי הכא בתורת מתיר עם השחיטה, ולפי"ז כמו שהכסוי בא להשלים היתר השחיטה, הנה כן השחיטה באה להשלים ההיתר דהכסוי, ובשעת השחיטה דהיינו החלק המתיר באכילה היה קדשים, וכמוש"נ

והנה במה שדחה הב"י דברי הראבי"ה שמצא בתשובת הגאונים דמי שהזיד ולא בירך על הכסוי דאסור לו לאכול משחיטתו, אבל לאחרים מותר, וכנראה שמפרשים ולא בירך, היינו שלא כיסה, ועל זה הקשו דהכסוי אינו מעכב מאכילה

אמנם נראה דכוונה אחרת בדבריהם, והיינו דלפי דבריהם היה להם להתשובת הגאונים לומר שלא כיסה, ומדוע אמרו ולא בירך, ועוד אם כוונתם לאסור באכילה מטעם דהכסוי מעכב היתר אכילה א"כ מדוע לאחרים מותר

לכן נראה דכוונת הגאונים בזה הוא מטעם דסברי דכיון דלא בירך על הכיסוי או גם לא כיסה כלל יש לומר דאסר הבשר עליו מפני שחושש על שחיטתו אם עשה כהוגן וחושש לשמא ניבל, ואעפ"י שבאמת לא עשה ניבול בשחיטה, אבל יש בזה משום חד"א דיש בכח אדם לאסור על נפשו, ולזה פסקו הגאונים דלדידיה אסור מטעם חד"א אבל לאחרים מותר. והרי זה בדמיון באשה שלבשה בגדי נדותה אעפ"י שהיא טהורה, אבל יש בזה איסור משום דעשתה על עצמה חתיכה דאיסורא, וה"ג בהא ששחט ולא כיסה ולא בירך יש בזה משום חתיכה דאיסורא ואסר על עצמו הבשר

והנה יש לדייק מזה דסברי הגאונים דחד"א הוא מטעם נדר ולא מטעם הודאה מדחזינן דלאחר מותר דאם חד"א הוא מטעם הודאה היה אסור גם לאחרים, וע"כ דסבר שהוא מטעם נדר ולדידיה אסור ולאחרים מותר, כן נראה בביאור דברי הגאונים וכמוש"נ

גמ', בעינן העמדה והערכה. והקשו בתוס' וא"ת והא כל זמן שמפרכסין בני העמדה והערבה נינהו כדאמר לעיל דף ל'. - והנה הרשב"א בחידושיו מביא ר' אברהם אב"ד זצ"ל, דהכא בשאינה מפרכסת, ומאחר דשאינה מפרכסת פטורה לא פסיקא ליה למיתני נוהג במוקדשין, והרמב"ן ז"ל הקשה דאדרבה מדמפרכסת חייבת לא פסיקא ליה דאינו נוהג במוקדשין, ואמאי מיתנא ואינו נוהג במוקדשין יעו"ש

ונראה לפי מה שכתבו התוס' לעיל דכיון דעומד לפדות להכי הוי שחיטה ראויה. יש ליישב שיטת הרב ר' אברהם אב"ד. והיינו דכיון דאין אנו יודעים אם תהיה מפרכסת או לא, ואם אינה מפרכסת אינה בת פדייה, ומספק אי אפשר לומר דעומדת לפדייה, וממילא הוי שחיטה שאינה ראויה ורק באופן שבודאי עומדת לפדייה הוי שחיטה ראויה, אבל לא בספק, ולזה שפיר קאמר הש"ס בעינן העמדה והערכה וזה לא אפשר באופן שאינה מפרכסת וא"כ תמיד ספק הוי אם עומדת לפדייה להכי לא פסיקא ליה למיתני ונוהג במוקדשין. והרמב"ן סבר כיון דרוב בהמות מפרכסין לאחר שחיטה הרי זה כעומד לפדייה מטעם הרוב דמפרכסין. והר"א אב"ד סבר דלא מחזיקין רובא בלהבא, והיינו לומר שבשעת שחיטה שעומדת לפדייה מטעם הפירכום דבסוף באופן שתגלי למפרע דהשחיטה מחייבת בכסוי, והרמב"ן סבר ע"כ דמחזיקין רובא גם על להבא

דף פ"ה ע"א, אלא ספק איש ספק אשה ורבי יוסי לטעמיה דאמר אשה ודאית נמי תקעה

והנה מסוגיא זו מביא הגאון שאגת אריה הוכחה דמותר לתקוע בר"ה שלא לצורך דהיינו דגם לאחר שיצא ידי חובתו מותר לו לתקוע, ושלא כדברי הרמ"א בסימן תקצ"ו שכתב דלאחר שיצא אין לתקוע בחנם. והוא מדקאמר הש"ס אלא לספק איש ספק אשה, ורבי יוסי לטעמיה דסבר אשה נמי תקעה, ואם אמרינן דאיש אסור לתקוע שלא לצורך א"כ מאי קאמר רבי יוסי לטעמיה דאשה ודאית נמי תקעה, אכתי איכא להוכיח מתקיעת שופר שאף שאין ודאה דוחה שבת ספיקה דוחה יו"ט, והיינו בספק תקע ספק לא תקע דפשיטא שחוזר ותוקע כמו ספק קרא ק"ש ספק לא קרא, וה"נ בספק תקע חוזר ותוקע, אעפ"י שיש ספק שמא תקע ויעבור על איסור תקיעה ביו"ט שלא לצורך, וע"כ כיון שהותר לאיש קודם שיצא לקיים מצותו הותר לו לגמרי ואין כאן שום איסור, וא"כ לא משכחת לר' יוסי ספיקא דוחה יו"ט כיון דשלא לצורך נמי ליכא איסור, עכת"ד

והנה מה שהביא דמיון ספק תקע ספק לא תקע מהא דספק קרא ק"ש ספק לא קרא ק"ש בודאי ניחא משום דבשניהם איכא חזקת חיוב, וא"כ אפשר לומר דע"כ מותר לתקוע כדי לצאת חובתו המחויב בודאי ואין נקרא שלא לצורך. ואין זה דמיון לכוי דהוי ספק בעצם החיוב, ולהכי כמו שודאה אינה דוחה שבת כך ספיקה אינה דוחה יו"ט, כיון שאין חזקה דחיוב ומספק אין מחללין יו"ט, ואין זה דמיון לדברי הרמ"א שאוסר שלא לצורך

וראיתי בספר עונג יו"ט סימן מ"ז שנחית לזה ודחה דברי הגאון שאגת אריה, יעו"ש

אמנם נראה דאכתי יש סנגוריא לדברי הגאון. והוא מהא דאשה דסבר רבי יוסי דרשות לה לעשות סמיכה וממילא יש לה רשות לקיים מצוה דתקיעת שופר, וזה ודאי דאם ספק להאשה אם שמעה קול שופר אם לאו דג"כ רשאה לתקוע כיון שיש לה מצוה, ומספיקא יש לה לקיים המצוה ולאשה אין לה חזקת חיוב כיון שרק רשות לה לקיים המצוה ולא חובה

ויש לדון מזה דאם אסור לתקוע שלא לצורך, א"כ היאך אשה רשאה לתקוע בספק, וא"כ שפיר איכא למימר תקיעת שופר בגבולין תוכיח שאין ודאה דוחה שבת וספיקה דוחה יו"ט, וזהו לגבי אשה שמספק ג"כ מותרת, וע"כ צריך לומר דכיון