נזר הקודש - חולין קסז

דבאופן שירדו כדין ואח"כ מעלין אותן ומנקין את השיתין הלא באופן זה אין חולקים על ראבר"צ, וכיון שהרמב"ם פסק כראבר"צ בדין העלאה מהשיתין, א"כ מדוע השמיט הא דשריפתו בקודש

ובאמת עיקר דברי רש"י ותוס' שם במעילה שפירשו בהא דאי קלט דבטרם שירדו לקרקע השיתין לא נתקדשו לדין שריפה, תמהני טובא מנלן לומר כן, הלא לימוד ערוך הוא מקרא דכשם שניסוכו בקדושה כך שריפתו בקדושה, משמע דומיא דניסוכו בעינן ותו לא. לכן סוגיא דסוכה ברורה וגם כן מבואר בתוספתא ובירושלמי, זאת היתה כוונתי בהקושיא על הרמב"ם מדוע השמיט דין זה מהלכותיו

תניא במכילתא פ' בא פסקא ל"ז בלילה הזה וכו' ואיזה זה עמוה"ש. מכאן אמרו אכילת פסחים ואכילת זבחים והקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוה"ש. וכל הנאכלים ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוה"ש ע"כ. - ויש להבין מה מוסיף בזה שמסיים וכל הנאכלים ליום אחד כיון שאמר מקודם אכילת פסחים ואכילת זבחים נמצא דכל הקדשים בכלל. ועוד קשה למה חלקו התנא לשתים. והלא היה להתנא לכלול כל הקדשים בבבא אחת ולסיים עד שיעלה עה"ש, ולמה חלקן לשתים

ונראה דהנה פליגי רש"י והרמב"ם בהא דהקטר חלבים ואברים אם אמרו בהן חכמים עד חצות כמו שאמרו לענין אכילה ולענין ק"ש, דרש"י בריש ברכות פירש דלהקטר חלבים ואברים לא אמרו חכמים עד חצות יעו"ש. והרמב"ם בפר"ד ממעה"ק פסק בהקטר חלבים ואברים דעד חצות זמן הקטרתן, יעו"ש

ויש להוכיח מהמכילתא כשיטת רש"י. וזהו מהא דמסיים התנא בהמכילתא ומפני מה אמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ולהכי אם לא חלקן התנא לשתי בבות והיה מסיים ולמה אמרו וכו' דאז הוי אמרינן דהא דולמה אמרו קאי גם על הקטר חלבים ואברים, ולהכי חלקן התנא ושנה וכל הנאכילם ליום אחד בפני עצמו לומר על זה הא דולמה אמרו בכדי להורות לן שרק על הנאכילן ליום אחד אמרו עד חצות ולא על הנקטרין

והנה בירושלמי פר"א דברכות מפרש דהא דהנאכלין ליום ולילה היינו קדשים קלים, ותמוה דהלא קדשי קדשים כולם נאכלים ליום אחד, ומדוע פירשו לקדשים קלים, והלא אדרבה בקדשים קלים איכא שלמים דנאכלים לשני ימים, ועי' בצל"ח ריש ברכות מפרש דסבר הירושלמי בעיקר הרחקה עשו לקדשים קלים משא"כ קדשי קדשים דרק לכהנים מסור, וכהנים זריזין הם. יעו"ש. ולדבריו אתי שפיר ג"כ דברי המכילתא שחלקן התנא גם כן בכדי להורות שזהו שאמרו עד חצות הוא רק בנאכלין לכל אדם. והנה מזה משמע דהקטר חלבים ואברים שגם כן רק לכהנים מסור ההקטרה, לכן אין לעשות הרחקה, אבל תקשה מזה על הרמב"ם

והנה הגאון מלבי"ם מפרש המכילתא עפ"י הירושלמי שחידוש דין איכא בקדשים קלים דסד"א כיון דאיכא בקדשים קלים דנאכלים גם לשני ימים, להכי הוי אמרינן דאין לעשות הרחקה בקדשים קלים גם בנאכלים ליום אחד יעו"ש. אבל דבריו תמוהין דהלא שנה מקודם אכילת פסחים, ופסח קדשים קלים הוא. - איברא דיש לומר דשאני פסח כיון דאכילתו רק בלילה ולא ביום להכי כיון דזמנו קצר יש לעשות הרחקה, משא"כ קדשים קלים שנאכלים ליום ולילה

והנה אם נפרש כפירוש מלבי"ם לא קשה מזה לשיטת הרמב"ם, והיינו לפי הירושלמי דחלק התנא לשתי בבות, היינו מטעם דהסיפא מיירי בקדשים קלים, ועל זה אמר התנא ולמה אמרו וכו'

אבל עיקר פירושו תמוה דאיזה סברא יש דכיון דאיכא בקדשים קלים שנאכלים לשני ימים, בשביל זה לא חיישינן להרחקה דעבירה? והיותר נכון כשיטת רש"י. וגם מהירושלמי לפי פירושו של הצל"ח אתי שפיר דברי המכילתא כמו שכתבנו

פסחים פ"ג שימוש נותר מילתא היא נימא מסייעא ליה העצמות והגידים והנותר ישרפו בששה עשר. - וקשה דילמא טעונים שרפה משום נותר עצמו דבליעה בהו. ואפשר לומר לשיטת התוס' שלהי מס' ע"ז דלילה פוגמת וא"כ לא בעי הבלועה שריפה מטעם דפגומים הן, אבל זה ניחא אם נצלו העצמות ביום, אבל מה נעשה מהנצלה בלילה ועמוד השחר עשה נותר טרם נפגמו. ונראה דההוכחה מהא דחל ט"ז להיות בשבת ישרפו בשבעה עשר, ואז הרי כבר נעשו פגומים, וע"כ השרפה משום נותר

פרק ששי

במשנה, כיסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ. - הנה בחו"ל הוי משנה שאינה צריכה דכיון דחובת הגוף הוא פשיטא דנוהג בחוץ לארץ, וע"כ כמו שכתבו התוס' ריש פרק אותו ואת בנו, כיון דאיכא דוכתא דבעי למיתני, יעו"ש

ולולא דמסתפינא אמינא דשאני חובת הגוף דכיסוי משארי חובת הגוף, והיינו שהרי ליכא חיוב לאכול עופות וחיה, ואם אינו בתאות אכילה אינו מחויב לשחוט ולכסות ורק לאחר ששחט יש עליו חיוב כיסוי. להכי תנא דלאחר שחיטה יש עליו חיוב לכסות, והאי טעמא יש לומר ג"כ בהא דאותו ואת בנו דהחיוב בא לאחר ששחט את האם אבל אינו מחויב בשחיטת האם להכי נקט התנא דגם זה הוי חובת הגוף

במוקדשין פירש"י חטאת העוף ועולת העוף, וכן פירש הר"ן באלפס, וקשה דהלא במסקנא גם בקדשי בדק הבית ליתא להאי דינא דכיסוי וזה שייך בכל מיני עופות ולמה דייק חטאת העוף ועולת העוף שזהו רק בתורים ובני יונה, וצ"ע

אמנם נראה דכוונתם דקדשי בדק הבית יצוייר הקדש באופן שהקדיש את הדם לאחר שחיטה וכדאיתא בתוספתא חולין פר"ן השוחט והקדיש את הדם חייב לכסות מפני שקדמה מצות כסוי להקדש יעו"ש. אבל זה יצוייר רק בהקדש בדק הבית, אבל לא בדם חטאת העוף ועולת העוף שהדם מוקדש ואין הקדש חלה על הדם

ומשמע מהתוספתא שבאופן שהקדיש את הדם לאחר שחיטה חייב לכסות גם בלא פדיון מהקדש משום דהמצוה חלה גם על ההקדש שבא לאחר השחיטה, וא"כ יצוייר מצות כיסוי בהקדש, לזה דייקו בחטאת העוף ובעולת העוף דלא יצוייר בהם הקדש דמים

גמ', שחט חיה ואח"כ בהמה פטור מלכסות, והקשו התוס' תימה דליגררי ולכסייה, וכן בהמה ואח"כ חיה דליגרריה ולכסייה בדם הניתז ושעל הסכין יעו"ש. ולכאורה יש ליישב דשאני בדם בהמה על דם החיה שנדחה המצוה דכיסוי, מטעם דיש דחוי אצל מצות, ואעפ"י דקיי"ל דאין דיחוי אצל מצות, אבל יש לומר דשאני בין דיחוי דממילא לבין דיחוי דבידים, ובזה הוי דיחוי גם אצל מצות משא"כ בדם הניתז ושעל הסכין דלא דחאו בידים, וכעין זה כתבו התוס' זבחים י"ב ד"ה ש"מ, וצ"ע

רש"י ד"ה בקדשי מזבח, כגון חטאת העוף. - וקשה מדוע לא אמרינן גם עולת העוף לפי מה שמסיקנא לעיל פ"א ע"ב דאכילת מזבח שמה אכילה וקרינן גם בזה אשר יאכל. והוי גם כן שחיטה ראויה, וצ"ע

דף פ"ד וליפרקינהו וליכסינהו. והקשו בתוס' מנלן דצריך לפדותו ולחייבו בכסוי. ולכאורה קשה הא מצינו לקמן קל"ה גבי ראשית הגז במוקדשין סד"א הואיל ומדאורייתא בני גיזה היכא דגזז ליפרוק וליתיב ליה יעו"ש, וה"נ אם יש חיוב כסוי במוקדשין מחויב לפדות, ובתו"ח העיר בזה יעו"ש.