נזר הקודש - חולין קסו

והנה נחזה אנן דלפי חשבון הזה דבכל קדשים הדין כן דנחשב זמן השבעה ימים דהלילה הולך אחר היום, וא"כ לפי מה דקיי"ל דמותר להקדיש עובר כמו"ש התוס' זבחים י"ב ד"ה לילה לקדושה, ומשמע מדבריהם דגם ר' יוחנן דסבר קדושה חלה על העוברין סבר גם כן אוקימתא זו דלילה לקדושה, והנה אם אמרינן דבזה ג"כ הלילה הולך אחר היום, א"כ שפיר מתפרשין הקראי באופן דאם הקדיש עובר, אז תמיד כלה זמנו ביום השמיני, ומיושבים הכתובים. עוד יצוייר באופן דעבר והקדיש מחוסר זמן דלדברי התוס' זבחים קי"ד ד"ה היתר דעתם דהקדש חל במחוסר זמן, וא"כ מיושבים הכתובים שפיר, והנה בזה יש לומר דלא כתבה תורה דאי, והכא הוי דאי להיתרא כהא דיבמות ע"ח, אבל באופן שהקדיש עובר תקשה מדוע אינו מישבים הקראי באופן זה, וזה לא הוי דאי, כיון דמותר להקדיש גם לכתחילה עוברין. ואין לומר דבל עיקר דין קדושת עוברין אנו למידין אחרי שאנו לומדין דלילה לקדושה, ונלמד דמותר להקדיש גם טרם שבא זמן הקרבה, דליתא דהרי קדושת עוברין נלמד מבכור כמו שמבואר בתוס' שם בתמורה, וע"כ מוכח מזה דאין שייכות הא דבקדשים הלילה הולך אחר היום לנידון זה, והיינו דדוקא בעצם קרבן אמרה תורה כן, היינו בדבר הנהגת הקרבן בדבר הקרבתו, וסדר אכילתו. ובזה אמרה תורה שהלילה הולך אחר היום, והביאור בזה, כי העיקר הוא יום שהוא בא בהקרבה, דהיינו שחיטתו וזריקתו, כי זהו עיקרו של קרבן, וכיון דעיקר הקרבן הוא ביום כדכתיב ביום זבחכם, וביום צותי, שמזה נלמד שיום הזביחה הוא העיקר וממילא הלילה באה טפילה, ולהשלמה, וזהו שאמרו הלילה הולך אחר היום. אבל אין זה שייכות לענין זמן השבעה ימים, שאין זה בגדר עיקר וטפל, אלא גזירת הכתוב בדבר קבעיות זמן אימתי הוא ראוי להקרבה, אין זה שייכות להא דאמרה תורה בקדשים הלילה הולך אחר היום, וע"כ הא דאמרה תורה שבעת ימים הוא ימים לפי מעשה בראשית

וע"ד הירושלמי יומא פר"א דבעי שם מילואים מהיכן למדו מן הקרבנות או ממעשה בראשית. והקשה כת"ר דהלא לפי דברי הרמב"ן דסבר דכל מה שבמקדש קדוש קדושת הגוף, וא"כ הלא דין קדשים עליהם ובקדשים הלילה הולך אחר היום, ומפלפל דטרם שבא גמר החינוך אין כאן קדושת הגוף, ומטעם זה בעי' בירושלמי עכת"ד. אבל בעיקר היסוד נראה דהכא לא שייך האי כללא דקדשים דהלילה הולך אחר היום, והיינו דכל עיקר הכלל הוא דוקא במה שנוגע לעצם הקרבן וסדר העבודה והוא מטעם דבזה היום הוא העיקר, והלילה טפלה נמשכת עם היום שלפניו, וזה ליתא בעלמא בכל סדר זמנים אף שהם שייכים להקדש

עוד ראיה לזה מדין אוא"ב הנוהג בקדשים, ומסקנא דגמ' דבדין זה דאותו ואת בנו יום האמור בו, היינו יום דמעשה בראשית והנה זה ודאי דגם בקדשים כן הדין דאותו ואת בנו הנוהג בקדשים גם בו הדין דהיום הולך אחר הלילה כבחולין, והדין פשוט בזה דאין הבדל בזה בין חולין לקדשים בדבר הזמן. והטעם בזה דאעפ"י שקדשים הוא אבל מפני שאין זה בעצם הקרבן בדבר הסדר ההקרבה, להכי אין זה שייכות להא דקדשים דהלילה הולך אחר היום. איברא דיש לחלק ולומר דשאני בדין אותו ואת בנו שאין זה דין קדשים, דעצם הדין דאותו ואת בנו אינו דין קדשים, וכמובן, אבל עכ"פ נשמע מזה דאין הקדושת הגוף סיבה לזה, אלא עצם ההקרבה ודיני' סיבה לזה, ומילא גם לדברי הרמב"ן דסבר דהמקדש כולו קדושת הגוף, מ"מ סיבה זו אינה כדאית לשנות סדר הזמנים, וכמוש"נ

אמנם לפי זה יש להעיר טובא בסוגיא, דרוצה התנא לומר דיום האמור באותו ואת בנו הלילה הולך אחר היום מטעם הואיל בענינא דקדשים כתיב. הלא מה זה היחס שכתוב בסדר הקדשים, דכיון דלא הוי זה בעצם הקרבת הקרבן. ודוקא בהקרבת הקרבן שייך לומר הלילה הולך אחר היום, מפני שגם הלילה נקרא ביום זבחכם, והלילה תמיד טפילה ליום, וזה אינו שייך באותו ואת בנו

ונראה לומר דכוונת התנא דאוא"ב בקדשים, דבזה יש מקום לומר דהלילה הולך אחר היום בכדי דלא ליהוי תרתי דסתרי והוא, דהנה נחזה אנן, אם שחט האם של קדשים ביום כדין, ובלילה בא לשחוט בנה, דאז אם אנו דנין היום כפי סדר מעשה בראשית מותר לשחוט בנה, אבל יש דבר סותר, והיינו דכיון דלענין הקטרת אימורים של הקרבן דהיינו האם טרם נקרא לילה, דהרי זמן הקטרת אימורים כל הלילה, נמצא דעדיין נקרא ביום זבחכם כל הלילה, וא"כ היאך נשחוט את בנה בזמן דהיום שהוא יום זביחה דהאם. וזהו הביאור הואיל בענינא דקדשים כתיב, עד שבא הלימוד דהגז"ש ומלמדת דהכא לענין או"ב נחשב יום לפי סדר מעשה בראשית, ולא משגיחין גם על תרתי דסתרי, וכמוש"נ

וכן גם בירושלמי יומא לכאורה תמוה מה בעי אם דינם כקרבנות או כפי סדר מעשה בראשית, הלא פשיטא דזה אינו שייך לקרבן, אבל נראה דהתם גם כן הכוונה מפני שיש שם כעין תרתי דסתרי, והנה הקרבן עדה מפרש דאם אזלינן כבראשית אז חסר לילה האחרון, וזה דלא כהגירסא הכתובה לפנינו אין תימר ממעשה בראשית יום ראשון אין לו לילה. והקרה"ע מפרש הכוונה לילה אחרון, ודחוק, לכן נראה יותר כמו שפירש הפנ"מ דהתחלת הישיבה התחילה ביום, ועיקר הבעי' על הלילה האחרונה דאם כמעשה בראשית תיכף כשכלתה שבעת ימים נפסק מצות תשבו. אבל יש מקום לומר דכיון דלענין הקרבנות של אותו יום כל הלילה הוא כיום ונקרא ביום זבחכם, וא"כ יש כאן תרתי דסתרי, זהו הספק של הירושלמי, והוא כדין ספק של ש"ס דילן לענין אותו ואת בנו. והנה לענין אוא"ב יש לימוד גזי"ש. אבל הכא במילואים כיון שאין גזי"ש להכי הוי בעי' דלא איפשטא, והיינו דסבר הירושלמי דמצד הסברא יש מקום לומר דלא אמרה תורה תרתי דסתרי

ובדרך אגב יש להעיר למאי נפק"מ האי בעי' הלא מה דהוה הוה כדקאמר הש"ס בפר"ק דיומא. ויש לומר דנפק"מ לענין אותו ואת בנו דהאם היתה קרבן, ונשחטה ביום, אם מותר לשחוט בנה בלילה, והיינו בכדי שלא תהיה תרתי דסתרי, והיינו דהירושלמי לא סבר גזי"ש זו. והיינו דמשמע דגם רבי לא סבר גזירה שוה זו, וממילא תהיה נפק"מ רבתי באותו ואת בנו לקדשים, אבל יש לדחות דאפשר לומר דאיכא נפק"מ לענין נדר שאם נדר אחד הנאה מחבירו שבעת ימים כבימי המילואים

והנה תצא נפק"מ רבתי לדינא לענין בכור שנולד בליל שבת קודש, אם מותר להקריבו על המזבח ביום ו' עש"ק. והיינו דלפי דברי הגאון חת"ס ז"ל דסבר לדבר פשוט וברור דבבכור הלילה הולך אחר היום, א"כ הליל שבת שבו נולד נחשב ליום, וממילא מותר להקריבו ביום עש"ק שהוא עכשיו יום שמיני, דהרי לא בעינן מעל"ע. אבל לפי מה שביארנו הרי הוא עדיין מחוסר זמן, והיינו דלפי סדר מעשה בראשית טרם בא זמנו, וצ"ע

וע"ד מה שכתבתי במלואים לזבחים לתמוה על הרמב"ם שהשמיט הא דיין שירדו לשיתין שריפתן בקודש, כוונתי פשוטה, דהלא מבואר בגמ' דנלמד מקרא דשריפתן בקודש מטעם גזה"כ, והיינו דאפילו אם נפקע מהם תורת מעילה כמו לאחר שנעשה מצותן, ומ"מ בעי שריפה בקודש, וזה מבואר להדיא בסוגיא דסוכה בהא דקאמר הש"ס אפ"ת ראאב"צ אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. מבואר דאעפ"י שאין בו מעילה, ומ"מ בעי שרפה בקודש, וכיון שהרמב"ם פוסק בפר"ב מביהב"ח הי"ב דמנקין אותו, ממילא הרי זה כראבר"צ, ועל דין שריפה בקודש אינו מבואר שום חולק, וממילא אין זה שייכות אם יש מעילה בהן או לא. וגם סוגיא דמעילה י"א דרוצה לומר דדין שריפה בקודש תליא בדין מעילה, הלא משני הש"ס דאי קלט, ופירשו דאם קלט מאויר דבזה אין מצותו בשריפה, אבל אכתי תקשה