נזר הקודש - חולין קסה

דאין פדיון לעגלה ערופה להכי השמיט זה מהלכה בפר"י מהל' רוצח. וע"כ הטעם בזה דשאני פרת חטאת שהיא קדשי בדק הבית ובקדושה שייך פדיון אבל עגלה ערופה לא הוי רק איסור הנאה גרידא ואין פדיון לאיסורי הנאה כדאיתא בע"ז מ"ט אין פדיון לע"ז, והוא הדין לשארי איסורי הנאה כמבואר שם בר"ן, ומבואר ביבמות פ"ח דפדיון שייך רק בדבר הקדש שיש בו גם מעילה ובעגלה ערופה כתבו התוס' יומא נ"ט ד"ה והרי תה"ד וכו' יעו"ש. וא"כ מסתברא דליתא פדיון לעגלה ערופה, וא"כ דברי התוספתא תמוה. ובספר נר למאור סימן ה' העיר ג"כ דלא שייך פדיון בע"ע מטעם שאין תופס דמיו וכתב שכן משמע מרש"י ורש"ל בקדושין נ"ז שכתבו דלא שייך בעגלה ערופה שיתפוס דמיו דמה קודש שייך גבי עגלה ערופה יעו"ש. ולפי"ז אתי שפיר בסוגיא דידן דלא אמרו עגלה ערופה אינה משנה, והתוספתא תמוה

ואפשר שטעם התוספתא דכיון שכפרה כתיבה בעגלה ערופה, כדאיתא לעיל י"א דמטעם זה בעינן שלימה וכמו כן פוסלת בה טריפות להכי גם לענין פדיון מהני כמו שמהני פדיון בקדשים, וצ"ע. ובעיקר דין עגלה ערופה ופרטיה מבואר בספרנו נזר הקודש למס' כריתות דף פ"ט דף הספר

ע"ב גמ', אמר ליה אביי לרב יוסף מאי טעמא דסומכוס וכו'

והנה הר"ן כתב וז"ל, סומכוס אומר משום רבי מאיר סופג שמונים משום שני שמות, אע"ג דמעשה אחד הוא שהרי מפני אמה שנשחטה מתחייב משום אותו ואת בנו, ומשום בתה מתחייב משום בנו ואותו, ולא דמי לההיא דלעיל דשחט שני בני' ואח"כ שחטה דהתם חד מעשה הוא וחד שם הוא דאין מתחייב על שניהם אלא משום בנו ואותו אבל הכא חד מעשה ושני שמות יעו"ש. - ודבריו נפלאים דהלא מבואר בהדיא בתוספתא דגם בזה מחייב סומכוס שתים. - ולפי מה שביארנו ע"כ מבואר דגם סוגיא דידן סוברת אליבא דסומכוס דגם בחד שמא מחייב שתים ומה הכרח היה להר"ן לפרש היפך

והנה נראה לומר דר"א אמר רבי הושעיא שאמר דריב"נ וסומכוס אמרו דבר אחד, ורבא מדחה דלא דמי, סברתם וטעם פלוגתתן בזה גופא תליא אם סומכוס פליג גם ארישא או לא. - והיינו דר"א אמר רבי הושעיא סבר דסומכוס פליג בסיפא ולא ברישא, והיינו דבדינא דסיפא איכא שני שמות אותו ואת בנו, וגם בנו ואותו, ובזה מחייב סומכוס שתים. וכמו כן בדינא דריב"נ דאיכא ג"כ שמות מוחלקין מחייב אכל חדא וחדא. ויש לזה גם הוכחה מדנקט מתניתין באופן הציור דאותו ואת בנו, וגם בנו ואותו, שהיה נשוי בתה ובת בתה ואם חמיו שנשא את בת בנה כמו שפירש"י דהוי שמות מוחלקין, ומדוע לא נקט באופן דהוי שם אחת כמו במשנה דחולקין שם ברישא כגון שנשא שתי נשים ושתיהן בת בתה, וע"כ משום דבשם אחד לא פליג ריב"נ. וממילא דינא דריב"נ וסומכוס דבר אחד. וליכא למדחי כמו שדחי רבא דהתם בדינא דסומכוס כולם שם אחד, דהרי דינא דסומכוס הוי ג"כ בשתי שמות, ורבא דדחי ואמר דלא הוי סומכוס וריב"נ דבר אחד משום דהתם באותו ואת בנו שם אחד הוא, היינו משום דסבר דדינא דסומכוס גם ברישא כדינא דהתוספתא. והנה לפי דברי רנב"י דקאמר שם בכריתות דשאני גבי סומכוס דגופן מוחלקין, והביאור דגם ברישא אעפ"י ששם אחד הוא, מ"מ האיסור בא משני גופין, וכדפי' רש"י הכא שמחמת ראשונה ושני', יעו"ש. והביאור בזה דהאיסורין מחמת ששחט שני גופין, עי' בפירושו של המהר"ם לובלין שם בסוגיא. אבל הכא דאין גופין מחלקין. הביאור בזה מפני שהכתוב עשאן לכולן זמה אחת, ולכן אעפ"י שהכא ג"כ בא האיסור ע"י גופין מחולקין, אבל התורה עשאן אחת. זהו ביאור בדברי רבנ"י. והנה לפי"ז אזדא לה לגמרי הוכחת ר"א אמר רבי הושעיא דריב"נ וסומכוס אמרו דבר אחד, שעיקר ההוכחה דכיון דסומכוס פליג רק אסיפא ולא ארישא, וממילא מדחזינן דריב"נ קאמר דינו באופן דסיפא, דסתם דהוי שתי שמות ולא באופן דהוי שם אחד. ולדברי רנב"י אזדא ההוכחה לגמרי משום דהכא גם באופן דהוי שתי שמות לא הוי ע"כ אלא שם אחד, מטעם גזירה"כ. וזה מבואר בלשון הרמב"ם בפר"ד משגגות ה"ד וז"ל חמותו ואם חמותו ואם חמיו ושלשה שמות הן ואיסור בת אחת היא אינו חייב אלא חטאת אחת שנאמר באשה ובתה, ובת בנה ובת בתה שארה הנה זימה היא, הכתוב עשה שלשה גופין כגוף אחד לפיכך יחשבו השלשה שמות כשם אחד עכ"ל. וזה מוכח מסוגיא זו כמו שביארנו, וא"כ לפי"ז ליכא הוכחה דסומכוס וריב"נ אמרו דבר אחד, משום דהכא בלא"ה כולן שם אחד, וליכא לדייק דליתני באופן דהוי שם אחד, כיון דגם באופן זה הוי שם אחד, אבל עכ"פ יוצא מסוגיא זו דסומכוס פליג גם ארישא, ודברי הר"ן צע"ג

והנה בירושלמי יבמות פרי"א איתא אמר רבי לעזר סומכוס וריב"נ שניהן אמרו דבר אחד דהא תנינן תמן ריב"נ אומר הבא על חמותו חייב עליה משום חמותו ואם חמיו, אמרו לו שלשתן שם אחד הן, רבי יהודה בן פזי בשם רבי יוחנן מודה סומכוס בראשונה, אשכח תני עוד היא מחלוקת. ביאור הדברים כמו שכתבנו לעיל בביאור הסוגיא והיינו דמאן דאמר דסומכוס וריב"נ אמרו דבר אחד סברי דסומכוס פליג רק אסיפא דאיכא שמות מוחלקין, ורבא אמר דסומכוס פליג גם ארישא. - וזהו כסברת רבא בש"ס דילן בסוגיא דהכא. ופריך שם בירושלמי מ"ט דריב"נ מה אשה ובתה ובת בתה בב' לאוין אף אשה ובת בנה ובת בתה בב' לאוי. ורבנן סברי דבלאו אחד נינהו, יעו"ש. - מבואר דריב"נ סבר דשני שמות הן, ורבנן סברי דשם אחד הוא, מבואר דריב"נ לא מחייב אלא דוקא בשמות מוחלקין, ואם אמרינן דסבר כסומכוס זהו דוקא אם לא פליג ארישא, וכיון דר' יוחנן סבר בירושלמי שם דריב"נ וסומכוס אמרו דבר אחד ע"כ מוכח דסומכוס לא פליג ארישא. ואפשר שמזה למד הר"ן לומר דסומכוס אסיפא פליג ולא ארישא מטעם דלא סבר ר' יוחנן כהתוספתא מטעם דע"כ לא היתה מקובלת בבירור, כיון דפליגי בזה

ובזה אפשר לפרש גם בסוגיא דידן אמר ליה אביי לרב יוסף מ"ט דסומכוס קא סבר סומכוס אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתי חטאות כו' והכא היינו טעמא הואיל וגופין מוחלקין, יעו"ש. - וקשה אם אמרינן דסומכוס רק בסיפא פליג ומחייב שתים מטעם דהוי שתי שמות, א"כ באוכל שני זיתים חלב דשם אחד הוא היאך נוכל לומר דחייב שתים. ועי' במהרש"א שהקשה אמאי לא קאמר דטעמא דסומכוס משום שמות מוחלקין, ותירץ דהא פליג סומכוס גם ברישא, יעו"ש. אבל קשה לשיטת הר"ן היאך יפרש הסוגיא. - ונראה דהר"ן מפרש הסוגיא זה גופא אם פליג סומכוס גם ארישא והיינו דאם גם ברישא פליג דאז גם באוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתים, אבל אם פליג רק אסיפא דהוי שני שמות דבזה שייך גופין מוחלקין, והיינו דהגופין מוחלקין שייך יותר אם הם שני שמות כמו שכתב המהר"ם לובין שם. ואעפ"י שכתב שם דע"כ גם בשם אחד, אם באה המעשה ע"י שני גופין ג"כ שייך גופין מוחלקין, וגם ביארנו שכן מבואר בסוגיא שם בכריתות. - אמנם כל זה אם אמרינן דסומכוס פליג גם ארישא, אבל אם אמרינן דסומכוס רק אסיפא פליג, ע"כ הביאור בש"ס גופין מוחלקין מטעם דהוי גם שני שמות. וכיון דלא איפשטא הבעי' בש"ס דילן בטעמא דסומכוס, ובש"ס ירושלמי אמר רבי יוחנן בפשיטות דסומכוס רק אסיפא פליג. להכי כתב הר"ן בבירור כן דסומכוס אסיפא פליג, ולא ארישא, כן נראה בס"ד

דף פ"ג משנה, יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה. ע"ד מה שכתבתי בספרי נזר הקודש בסוגיא דזבחים י"ב ליישב הא דמקשין היאך מפרש רבי אפוטריקי הקרא דפ' משפטים דמיירי בבכור, ולא שייך לילה לקדושה, כיון דממילא קדוש, וכתבתי דבבכור בלא"ה לא קשה מטעם שהוא קדשים, ובקדשים הלילה הולך אחר היום, וזמנו כלה בתחילת יום השמיני. וראיתי אח"כ כי כתב כן החת"ס ז"ל בחיו"ד סימן י"ז. אמנם נראה להעיר בזה כאשר יבואר.