נזר הקודש - חולין קסד

ואין בזה הפקעה זכות הקונים, וגם מה שכתב לחלק בין נדר לשבועה מטעם דנדר האיסור חל על החפץ יעו"ש. משמע מדבריו דבנדר באופן זה יש בזה הפקעת הזכותים. ונראה דכיון דקיי"ל דנדר הוי דבר שברשותו מהא דמבואר במשנה ב"ק ק"ח דהבעלי חובות באין ונפרעין במודר הנאה, וא"כ ע"כ גם בנדר לא שייך הפקעת הזכותים

סעיף ז', ונוהג בכלאים וכו'. ויש לעיין מדוע לא הזכיר המחבר דין הכוי שהוא ספק חיה ספק בהמה. והנה בהל' כיסוי הדם כתב גם דין הכוי, וגם בהל' חלב סימן ס"ד כתב גם כן דין כוי ספק חיה ספק בהמה ומדוע הכא לענין או"ב לא כתב הא דכוי שספק חיה ספק בהמה דנוהג או"ב מספק. ודוחק לומר שיש להכריע בזה מטעם חזקת דמעיקרא אחזקת עובר. ובאופן זה כתב באבני מלואים סימן ד' סכ"ד לענין חלב יעו"ש. אמנם הכא לענין דין או"ב בשחיטה לא שייך חזקה זו כמו שכתבנו לעיל. ואפשר לומר דסמך המחבר על דין כוי באופן השני הבא מתערובות

הנה הסתפקו האחרונים אם יש איסור או"ב באופן שהשחיטה נעשית בבת אחת, עי' בתבוא"ש ובמנח"ח. ונראה דהדבר מוכח דיש איסור או"ב גם בב"א מהא דכותב המחבר דמותר לשחוט המעוברת מטעם עובר ירך אמו, והרי הכא הוי השחיטה בבת אחת, ומוכח דיש בזה אותו ואת בנו

הגרע"א ז"ל בחידושיו כתב דבולד בן פקועה טרפה וגם הולד טרפה דאין בזה משום או"ב מטעם ששא"ר, משום דאין השחיטה פועלת לו מאומה, לא לטהרת נבלה ולא היתר אכילה יעו"ש. ונראה להעיר לפי מה שמבואר במשנה לעיל ע"ב דיש איסור אבר מן החי בבן פקועה הנולד מן הטרפה, וא"כ פועלת השחיטה להוציא מידי אבר מן החי בעודה מפרכסת, וזה ודאי מסתבר לומר דהשחיטה מתרת בזה תיכף, וצ"ע

הכו"פ שם הביא לדינא באופן שהדבר ספק באו"ב יש להתיר ביהש"מ מטעם ספ"ס שמא אינו נוהג, ושמא יום של אחריו, ועל זה הביא הפת"ת בסק"א בשם הזכרון יצחק להשיג דהוי דבר שיש לו מתירין ולא מהני בי' ספ"ס יעו"ש. ונראה באופן דהוי הבהמה מסוכנת יש בזה דין הכו"פ מטעם דאין המתיר עתיד לבא בודאי שמא תמות ביום זה, ובלא"ה יש מקילין בספ"ס אף דבשיל"מ באופן דלצורך כמבואר ברמ"א סימן ק"י סע"ח

עוד נראה להעיר דלדעתי לא שייך דשיל"מ באו"ב והיינו דלא שייך דבר שיש לו מתירין אלא באיסור חפצא, ושייך בזה הטעמים בחומר דבר שיש לו מתירין היינו או טעם הר"ן נדרים נ"ב שהוא גדר מב"מ, או מטעם עד שתאכלנו, וכל זה דוקא בדבר שהחפץ הוא חפץ האסור, והיינו דאם הטעם משום מב"מ פשיטא דבעינן דוקא איסור חפצא, שזהו ענין מב"מ בדומה לאיסור שנתערב בו, ואם הטעם משום עד שתאכלנו ע"כ הביאור בזה שהוא מגדר אין מבטלין איסור לכתחילה, וע"כ דזהו דוקא באופן שהחפץ הוי חפץ האסור, משא"כ באו"ב שאין איסור על החפץ רק האדם מצווה שלא ישחטנו ביום זה. ובזה מיושב סוגיא דלקמן פ"ו לענין שחיטת חש"ו שכבר עמד בזה הגרע"א ז"ל מדוע לא נחית הש"ס שם מטעם דשיל"מ. ובדברנו אתי שפיר הסוגיא, וזהו גם כן ביאור שיטת הש"ך סימן זה סקכ"ח שכתב לענין תערובות או"ב דלא בטל מטעם בע"ח, ולא נחית מטעם דבר שיש לו מתירין, וכמו שהקשו האחרונים בזה, וע"כ כמו שכתבנו

דף פ', תוד"ה מדחשיב וכו' וקשה קצת דאיל הבר הוי חיה כדפי' לעיל אע"ג דנקרא איל יעו"ש. ונראה ליישב דאפ"ל דלא דמי להא דשור מטעם דחזינן דהתורה קראה שור, היינו דהמין הזה נקרא שור, היינו הזכר והנקבה ביחד בשם שור נקראים, וזהו דקראה תורה שור להמין, משא"כ איל דע"כ אין זה שם העצם להמין כבש, כיון דהנקבה נקראת כבש, ומדחזינן דהשבה התורה לאיל בהדי המינים ע"כ כוונת התורה להמין איל, היינו שהזכר והנקבה נקראים בשם איל, ומטעם זה קרינן איל בקמץ. ומטעם זה לא קשה גם לרבנן דסברי דתאו הוא שור מטעם השמו, והיינו מטעם דזהו שמו בהמין

ע"ב תוד"ה ולילקי וכו' תימה היכא לילקי הא הוי לאו שבכללות וכו' יעו"ש. ונראה דזה יש ליישב לפי דברי רש"י דפירש בד"ה משום דגבי כל הפסולין ילפינן בתמורה וכו' יעו"ש. ביאור הדברים, דגבי כל הפסולים ישנן לאו מיוחד על כל פעולה דהקדש בהקרבן, נמצא דגם בלעדי הלאו דלא ירצה שהוא לאו הכולל ישנן לאוין מיוחדין גם כן, והיינו דיש להשחיטה לאו מיוחד דבל תשחטו וע"כ דהלאו דבל תשחטו אעפ"י שכולל כל הפסולים, אמנם כיון שלא אמרה תורה אותו בלשון כולל, אין זה לאו שבכללות, ואינו דומה ללאו דלא ירצה, וללאו דלא יאכל כי קודש הם, מפני שבזה נאמר הלאו בלשון כולל, וכוונת הש"ס שפריך ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן על השחיטה, היינו משום לאו דבל תשחטו שאינו לאו שבכללות, וזהו כוונת הש"ס דכיון דנכלל האיסור דמחוסר זמן בלא ירצה שכולל כל הפסולים וממילא ישנו בלאו דבל תשחטו, ומיושב קושיות התוס' אמנם אפשר דהתוס' לא סברי כרש"י בביאור סוגיא דתמורה דהלאוין דחשיב שם ישנם בכל הפסולים, וגם מפשטות דברי הרמב"ם פר"א מאי"מ ה"ד, משמע שרק בבעל מום איתא להאי דינא. אמנם ע"כ דסוגיא זו מורה כרש"י דאם לא כן היכא פריך הש"ס ולילקי נמי משום מחוסר זמן דע"כ כוונת הש"ס דילקה על השחיטה, היינו שילקה שתים משום או"ב ומשום מחוסר זמן, וכיון דלא שייך לא ירצה בהשחיטה, דהענין לא ירצה יותר נכלל משמעותו על הקטרה, וע"כ מוכח מסוגיא זו כשיטת רש"י דישנו בזה הלאו דבל תשחטו, וממילא מיושב קושיות התוס' וכמוש"נ

דף פ"א ע"ב גמ' אלא פעמים שאפילו שחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז חייב כגון דאתרו בו משום אותו ואת בנו ולא אתרו בו משום ע"ז יעו"ש. וקשה אמאי קאמר ולא אתרו בו משום ע"ז והלא אפילו אתרו ביה משום ע"ז ונתחייב מיתה בהתחלת השחיטה ולבסוף הוי חייבי מיתות שוגגין, כמו שכתב הרשב"א גבי הדולק גדיש בשבת ואיתא בירושלמי דחייב על כל שבולת ושבולת, וביאר הרשב"א דהוי על כל שבולת חייב מיתה והיינו דהוי כמו חייבי מיתות שוגגין. והכא ג"כ על גמר השחיטה הוי מחייבי מיתות שוגגין ולר"י אין זה פוטרו ממלקות

ונראה דזה מיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה. ובלא"ה צריך לומר כן דאל"כ תקשה כיון דחתך בה פורתא אסרה אידך הוי מחתך בעפר כמו שאמר הש"ס לעיל מ'. וכיון דמיירי שאמר בגמר זביחה הוא עובדה, וחיוב אותו ואת בנו ג"כ בגמר שחיטה הוא, ואם אתרו בי' משום ע"ז הוי קים ליה בדרבה מיניה, להכי מוקי הש"ס דלא אתרו בי' משום ע"ז וכמוש"נ

דף פ"ב ואמר רשב"ל אומר היה ר' שמעון פרה נפדית על גבי מערכתה, אמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן פרת חטאת אינה משנה. והיינו כיון שבת פדייה היא הרי היא שחיטה ראויה, וקשה הא גם עגלה ערופה בת פדייה כדאיתא בתוספתא והובא בר"ש פר"ח דפרה, ובמל"מ בפר"י מהל' רוצח, והנה לפי"ז גם עגלה ערופה צריך להיות שחוטה ראויה כמו פרה אדומה, ומצאתי בספר מנחת אהרן למס' סנהדרין דף מ"ה דף הספר שהקשה בזה. ומיישב דשאני פרה דאם מצא אחרת מצוה לפדותו כדאיתא במנחות ק"א ע"ב מה שאין כן עגלה ערופה דליכא מצוה בפדייה. עוד הוסיף דלר"ש דסבר כל העומד לפדות כפדוי דמי גם בשעת שחיטה, וכיון דאיכא מצוה לפדות אמרינן כפדוי בשעת שחיטה להכי הוי שחיטה ראויה משא"כ בעגלה ערופה לא שייך לומר כל העומד כיון שאין מצוה בפדייה, עכת"ד יעו"ש

אמנם קשה מדוע השמיט הרמב"ם להתוספתא דמהני פדיון לעגלה ערופה. וע"כ דהרמב"ם לא סבר לחלק בין עגלה ערופה לפרת חטאת, ומדחזינן דסבר הש"ס דילן דבפרת חטאת אמרינן דאינה משנה ולא אמרינן כן בעגלה ערופה, ע"כ מוכח