נזר הקודש - חולין קסג

להקרבן מצד האם וקדושתה, בודאי יש למעט ושפיר איצטריך קרא לרבות

דף ע"ט, אמר ליה רבי אבא לשמעיה אי מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין להנך דדמיין להדדי ועייל לי, אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנים דאורייתא, והקשה הרא"ש בתשובה כלל שני אות ט"ו לשיטת הרמב"ם דסבר בפר"ט מכלאים דאינו לוקה אלא בטמאה וטהורה. (ברכיבה או במלאכה) אבל שני מיני טהורין או שני מיני טמאין אינו לוקה, והקשה מסוגיא היאך מוכיח הש"ס מעובדא דרבי אבא דסימנים דאורייתא, והלא טמאה עם טמאה ליכא איסור דאורייתא ורק מדרבנן אסור, ולהכי סמך אסימנים אפילו אם סימנים דרבנן כיון דהאיסור הוא רק מדרבנן יעו"ש

והנה מרן הגרע"א ז"ל בחידושיו הקשה ג"כ בזה, ולפלא שלא כתב שהיא קושית רבינו אשר הרא"ש ז"ל. והנה מרן כתב דאי סימנים לאו דאורייתא לא הוי סימנים בירור כלל יעו"ש. ולכאורה דבריו נדרש לביאור מדוע לא נימא דבאיסור דרבנן סמכינן על בירור הסימנים ואעפ"י דלא הוי בירור גמר, אבל עכ"פ לכל הפחות על ידי סימנים הוי ספיקא דרבנן ולקולא וא"כ ליכא הוכחה דסימנים דאורייתא

ואפשר לומר דכוונת מרן דאם סימנים לאו דאורייתא היינו דהתורה לא הכירה הסימנים למאומה ואין בהסימנים ממש, א"כ היאך יבואו חכמים להקל ולסמוך אסימנים. ואפילו ספק ליכא, דהרי מדאורייתא ליכא ספיקא, ואפילו באיסור דרבנן אין לסמוך אסימנים כיון דהתורה לא נחתה לזה וממילא לא הוי אפילו ספיקא דרבנן, והא דמצינו גבי אבדה דסמכינן אסימנים זהו מטעם התקנה משום דניחא ליה לבעל אבדה, ושאני לגבי ממון דהפקר בי"ד הפקר, אבל באיסורא אין לסמוך אסימנים כיון דמן התורה אין בזה ממש, ומוכח מזה דסימנים דאורייתא

אמנם לדעתי נראה ביישוב שיטת הרמב"ם לפי מה דאיתא בתוספתא פר"ח דכלאים, לא יקשור סוס לפרד ופרד לחמור וחמור לערוד, מפני שמנהיגין זה את זה, אם עשה כן ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין, וטעמם של חכמים משום דבכלאים דהנהגה לא הוי אלא רק בטמא וטהור יחדיו כמו דכתיב בקרא לא תחרוש בשור וחמור יחדיו. והרמב"ם פוסק בזה כחכמים. ולפי"ז אפשר לומר דהא דרבי אבא חייש גם בטמא וטמא, משום דסבר כר"מ דגם בזה הוי אירור דאורייתא משום דאי סבר כחכמים דפטרי בטמא וטמא לא היה מחמיר כל כך לעיין אסימנים כיון דהוי ספיקא דרבנן, וע"כ דסבר כשיטת ר' מאיר דבטמא וטמא הוי איסור דאורייתא, ומדסמך אסימנים להתיר איסור דאורייתא ע"כ מוכח דסימנים דאורייתא, והרמב"ם לא חש להאי סוגיא מטעם דסבר דזהו אליבא דר"מ ולא סבר כוותיה אלא כחכמים וכמוש"נ

והנה יש להעיר להרמב"ם דסבר ספד"א מן התורה לקולא א"כ אפילו לשיטת ר"מ לא הוי יותר מדרבנן, אמנם נראה דבזה מודה הרמב"ם דספק אסור גם מן התורה מפני שהתורה אמרה והבדלתם בין הטמא לטהור ומצות הבדלה על ספק נאמרה להכי מחויב ר' אבא לעיין בסימנים, ועוד דבמקום שיש לברר לא נכנס לספק ושפיר מוכיח הש"ס דמזה מוכח דסימנים דאורייתא

ביו"ד סימן ט"ז ס"ה היתה בת הצביה הזאת נקבה וילדה בן וכו' לוקה, עי' בש"ך סקי"ז הביא מה שהקשה בזה מהא דפסק המחבר דספק הוי אם חוששין וכו' יעו"ש. ונראה לומר בזה לבאר שיטת המחבר ההולך בזה בשיטת הרמב"ם, וזה הדבר, דהנה מחלק בחילוקם של העט"ז והב"ח שכתבו דעיקר הספק אם או"ב נוהג באב מטעם שאין בנו כרוך אחריו, משא"כ באופן דהעז בא על הצביה וכו' יש בה מקצת שה חשבינן כאילו כולו שה, אמנם שפיר הקשה מהסוגיא. אבל נראה דסמך הרמב"ם אסוגיא דחולין נ"ח דמוקי שם הא דולד טרפה דפליגי ר' אליעזר ור' יהושע בזה וזה גורם, וכיון שהאב אינו טרפה מותר גם הולד, הרי חוששין לזרע האב, וזה הוי סתירה לסוגיא זו, וכבר עמדו בזה התוס' שם ד"ה מכאן. ולהרמב"ם לא ניחא בתירוצם, ויותר נראה להרמב"ם לומר דסוגיות חלוקות הן

והנה יוצא מזה דכל היכא דשייך לומר ענין גורם היינו באופן ההולדה משני מינים חיישינן לזרע האב, וכיון שקיי"ל שה ואפילו מקצת שה, שפיר פסקו הרמב"ם והמחבר דבאופן זה איכא מלקות, ובזה יתיישב גם בהא דכלאים שפסקו גם כן דאיכא מלקות

והנה ביישוב הברייתות דפליגי בכוי, לענין או"ב שפיר מתפרש דפליגי ר"א ורבנן בשה ובמקצת שה, וכמו שכתבו התוס' בד"ה ור"א שבאמת הוי מצי הסוגיא למימר דכו"ע חוששין, ובשה ואפילו מקצת שה פליגי, וגם הא דתנן כוי אין שוחטין אותו ביו"ט דפריך הש"ס אי לרבנן (דסברי חוששין) לשחוט וליכסי. הנה יש לומר בפשיטות כמו שמבואר ביצה ח' דלא כסינן בכדי שלא יבוא להתרת חלבו, וגם בזה מצינו דסוגיא דביצה פליגא אסוגיא דחולין. והסוגיא דהכא ע"כ יפרש הברייתא דולד טרפה דפליגי ר"א ורבנן, דפליגי בעובר ירך אמו כמו שמצינו שם אוקימתא אחריתי בזה, ואתי שפיר דברי הרמב"ם והמחבר לנכון

וגם בהא דפסק הרמב"ם בפר"א ממאכלות אסורות כלאים הבא מבהמה טהורה וחיה טהורה הוא הנקרא כוי חלבו אסור ואין לוקין עליו יעו"ש. ולכאורה לשיטת הרמב"ם אמאי אינו לוקה הא איכא איסור ברור, והרי זה דומה לאו"ב בנידון דידן. אמנם נראה דשאני הכא כיון דעכ"פ יש בזה חלב של היתר גם כן ולא שייך בזה מלקות, עוד נראה דבפירוש ממועט חלב כוי מכרת וממלקות כמבואר בספרא פ' צו אות קל"ז, והביאור בזה, דבעינן בחלב באופן הבא ממין הבהמה שישנה בהקרבה, ומטעם זה בעינן ריבוי לכלאים, וכמבואר בספרא שם, והיינו דשאני כלאים שעכ"פ שני המינים המה מהבאים בהקרבה

וגם בהא דהקשה הש"ך מפרי"ד דשחיטה ה"ד דכתב הרמב"ם הבא מבהמה וחיה אין צריך לברך על הכיסוי, ואם חוששין לזרע האב אמאי לא יברך יעו"ש. נראה דיש לומר בסברת הרמב"ם דאינו מברך משום גזירה שלא יבוא להתיר חלבו, וכמו שכתב הש"ך לקמן סימן כ"ח סק"ז בשם הזבחי צדק, ואעפ"י שאינו מסכים לזה הש"ך שם. אמנם לדעתנו נראה דשפיר יש לפרש כן, דע"כ אם יברך על הכיסוי תצא מזה קלקול שיבואו לאכול את החלב שלו. ואם בשביל שמצינו ביצה ח' דבשביל גזירה דהתרת חלבו פטרוהו מכיסוי, זהו דוקא במלאכת יו"ט, משא"כ בחול יש לעשות היכרא דברכה

ביו"ד סימן ט"ז ס"ב שהדבר ספק אם נוהג בזכרים וכו'. ויש לעיין באופן ששחטו בהמה ונמצא בה וולד בן ט' חי הניתר בשחיטת אמו מטעם ד' סימנים אכשר ביה רחמנא, היאך הדין אם מותר לשחוט אביו של הב"פ מטעם דחוששין לזרע האב, והספק בזה אם קרינן להיתר הב"פ למעשה שחיטה בפועל ממש. ומסתבר דאין בזה ענין שחיטה ועיקר ההיתר משום כל בבהמה תאכלו

והנה לכאורה יש להעיר דבהא דמספקא לן אם חוששין לזרע האב מדוע לא מעמידין אחזקת עובר בעודו בבטן דאין בזה איסור או"ב כמבואר לקמן דמותר לשחוט את המעוברת, וא"כ בכל ספק נכריע להיתר מטעם חזקה דמעיקרא בעודו בבטן. ואפשר לומר דלא שייך חזקה בספיקא דדינא. אמנם הנכון בזה דלא שייך בזה חזקה להיתר לענין שחיטה משום דהיתר בן פקועה אינו מטעם דנעשה בו פעולת השחיטה ממש, וכמו שכתבנו לעיל, ועי' תוס' לעיל ע"ה ד"ה ב"פ, ושיטת רש"י בזה, וצ"ע

ט"ז סק"ח כתב יש ללמוד מזה באם נשבע שלא לשחוט ומכרה שגם הלוקח אינו יכול לשחטה וכו' יעו"ש. - ונראה שאין זה דמיון מטעם דהשבועה לא הוי אלא איסורא גרידא,