נזר הקודש - חולין קסב

דף ע"ז משנה השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנו. ופירש"י ולא אמרינן אבר מן החי היא שגם היא ניתרת בשחיטת האם יעו"ש. ובגמ' מנה"מ דת"ר כל בבהמה תאכלו לרבות את השליא יעו"ש. - וקשה למה לי קרא הלא קיי"ל דשחיטה אינה עושה ניפול, וממילא ידעינן דאין בזה משום אבר מן החי, וגם אין לאסור משום בשר בשדה טרפה, דהרי אינה בחוץ למחיצה, וא"כ למ"ל קרא להתיר השליא שהוא הכיס שהולד מונח בו, ודוחק לומר דאתיא כר' מאיר דסבר דאבר שמחוץ לגופה של בהמה השחוטה יש בה משום אבר מן החי, דהרי מדבעי קרא ללמדנו ההיתר ע"כ דזה הוי לכולי עלמא

והנה בדוחק אפשר לומר דסד"א כיון דאמר קרא כל בבהמה תאכלו, הוי אמינא דרק דבר שעומד לאכילה וראוי לאכילה לכל אדם, משא"כ שליא שרק נפש היפה אוכלה, יש מקום לומר דאינה בכלל ההיתר, ועל זה בעינן קרא לרבות, ועל זה אמרה תורה כל לרבות אבל דוחק לומר דהקרא בא ללמד על הנפש היפה

והנה בכדי להבין בזה נקדים דברי הרמב"ם והראב"ד דפליגי בהא דשליל כאשר יבואר

כתב הרמב"ם בפר"ה ממאכלו תאסורות הי"ג וז"ל, השוחט בהמה מעוברת ומצא בה שליל בין חי בין מת הרי זה מותר באכילה, ואפילו שליא מותרת באכילה, ושליא שיצאת מקצתה ושחט את הבהמה אם היתה שליא זו קשורה בולד מה שיצא ממנה אסור והשאר מותר עכ"ל. וזהו כפי הסוגיא וכפי אוקימתא דגמ" עי' בהה"מ ובמג"ע. והראב"ד בהשגה כתב וז"ל מכדי קיי"ל דשליא אינו אוכל דפרשא בעלמא היא, וכי יש עמה ולד קשור דליכא בה חשש נימוח אמאי אסורה לא כולה ולא מקצתה עכ"ל. ודברי הראב"ד תמוה טובא הלא מבואר בסוגיא דמרבה מקרא שליא להיתרא, משמע דאם לא רבתה תורה להיתרא הוי אסור, ואם כן אין דינה כפרשא בעלמא, ועי' בהה"מ שהקשה בזה על הראב"ד

והנה בזה שכתב הראב"ד דהשליא פרשא בעלמא, הוי סוגיא ערוכה לקמן קי"ג דקאמר הש"ס גדי להוציא השליא וכו' ומשני קסבר שמואל שליא פרשא בעלמא הוא ולא צריך קרא למעט כיון דלאו אוכל הוא יעו"ש. ולפי"ז תקשה הכא למה צריך קרא לרבות היתר אכילה לשליא כיון דפרש הוא, ובלא"ה אין בו איסור. ומטעם זה אין לאסור שליא שיצאת מקצתה אם אין בו ולד נימוח, דהלא כיון דלאו אוכל הוא, ע"כ אין לאסור היוצא משום הא דבשר שיצא חוץ למחיצה כיון דבזה אמרה תורה ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, ובזה ע"כ הכוונה בשר הראוי לאכילה לכל אדם, ואין בזה שליא שלאו אוכל ורק נפש היפה אוכלה ואין זה אוכל האמור בתורה דבעינן בשר, ושפיר השיג הראב"ד

ונראה דזה ודאי דשליא דינה כפרש, ואינה באכילה לסתם בני אדם, אמנם זהו רק באופן שאנו דנין בדין אוכל או בדין בשר. אמנם שאני הא דשליא בבהמה שיש לדונה לאבר מן החי כפירש"י. ודין אבר מן החי חייבה תורה אעפ"י שאינו באכילה דהרי חייבה תורה בבלע אבמה"ח שיש בו גידין ועצמות שאין בגידין ועצמות טעם האכילה, ומ"מ חייבה עליו תורה, וא"כ יש מקום לומר דאף דאינה בת אכילה יש בה עכ"פ איסור אבר מן החי ממש, להכי אמרה תורה לרבות שליא להיתירא. ומטעם זה ביצא מקצתה אפילו בשאין נימוח ולד בתוכה, ואין לאסור מטעם יציאה דחוץ למחיצה, כיון שאינה בכלל בשר, אבל כיון דע"כ בעינן היתר להתיר אותה משום אבר מן החי, אבל אין לה היתר שחיטה מטעם שכיון שאינה בת אכילה אין השחיטה שייכות לה להתירה, ונשארה באיסור אבר מן החי שנוהג גם בשאין לזה תורת אוכל. ואתי שפיר שיטת הרמב"ם ומיושב בזה קושיות הראב"ד בהשגה כמוש"נ בס"ד

גמ', סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות, והקשו התוס' מהא דבכורות כ"א דלא אמרינן שם ישליכנה לכלבים יעו"ש. הנה בספרנו נזר הקודש לבכורות שם מבואר הענין באופנים נכונים וברורים בעזה"י

גמ', והתניא אילן שמשיר פירותיו סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים וכו'. עי' בזה בספר יד יוסף דף ר"יב ע"ב שמבאר הענין

פרק חמישי

דף ע"ח ת"ר מנין לאו"ב שנוהג במוקדשין כו' תוס' שם וא"ת ואמאי ס"ד דלא איירי קרא במוקדשין הא סתמא כתיב וכו' דס"ד דאתי עשה דפסח ודחי יעו"ש. ולכאורה מה שייך לומר בזה עשה דוחה ל"ת הלא כיון דפסול או"ב פסול חסרון זמן יש בזה, וא"כ הרי זה פסול הגוף כפסול מום, ולא חזי לקרבן. - אמנם נראה דאי לאו דגלי קרא דישנו דין או"ב במוקדשין דאז לא היה בזה תורת מחוסר זמן, רק איסור לאו בעלמא ולא הוי בזה פסול הגוף, ושפיר שייך בזה עשה דוחה ל"ת. ועכשיו שגילתה לנו התורה דלא דחי, היינו שיש בזה הפסול דחסרון זמן הפוסל בקדשים מטעם פסול הגוף. ובזה יש להטעים כוונת הפייטן ליום שני של פסח, צאן לפסח משכו ושחטו צדקו אותו ואת בנו ביום אחד בל תשחטו ומטעם זה אתי שפיר דלא תקשה מדוע לא ניליף מזה דאין עשה דוחה ל"ת בקדשים, משום דשאני הכא דאמרה תורה שיש בזה פסול דחסרון זמן. אך יש להבין לפי"ז הא דהקשו התוס' דגם בלעדי הקרא ג"כ אינו דוחה משום דאיכא עשה ול"ת, היינו העשה דבמחוסר זמן, יעו"ש. ולדברינו יש לעיין הלא עיקר המחוסר זמן כתיב בענינא אחרינא, וזה נלמד מהתם כמבואר לקמן פ"א, שזה נלמד מהא דמיום השמיני והלאה, יעו"ש, וע"כ דזה דוקא עכשיו שאמרה תורה שישנו לדין או"ב בקדשים, היינו שפסול קדשים יש בזה, והיינו פסול הגוף, וזהו הדין דמחוסר זמן, משא"כ אם לא אמרה תורה פסול דאו"ב שינהוג בקדשים דאז אין בזה רק איסור גרידא הנוהג בחולין, וא"כ אין זה ענין למחוסר זמן וכמובן, וצע"ג

והנה הרשב"א בחידושיו כתב דלר"ש איצטריך דסבר ששא"ר לא שמה שחיטה יעו"ש. ולכאורה תמוה הא מבואר בש"ס דע"כ אין או"ב נוהג בקדשים לר"ש כמבואר לקמן פ"א. - ונראה דע"כ סבר הרשב"א כשיטת התוס' לקמן פ' ד"ה שחוטה, דלר"ש ג"כ או"ב נוהג בקדשים באופן שהראשון חולין והשני קדשים. אך יש להבין בתירוצו של הרשב"א שמתרץ דהקרא לר"ש הוא דאיצטריך, וזה תמוה הרבה הלא תקשה מזה לרבנן דסברי ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. אמנם נראה בכוונת הרשב"א כך דהנה לפי מה שמבואר לקמן בש"ס דר"מ דסבר ששא"ר שמה שחיטה זהו משום דמצינו דנוהג או"ב גם בקדשים כמבואר לקמן פ"ה יעו"ש. נמצא דאי לאו דגילתה התורה דאו"ב נוהג בקדשים, אז לכו"ע הוה אמרינן ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, וזהו כוונת הרשב"א שכתב דלר"ש איצטריך היינו עפ"י סברת ר"ש וכמבואר

תוס' ד"ה או לרבות וכו' וא"ת א"כ אמאי איצטריך או לרבות כלאים יעו"ש. ונראה דאיכא למימר דמיירי באופן שהולד כלאים היינו הבן, והאם אינה כלאים, היינו שהולידה כלאים והאם היתה קדשים. עוד יש לומר דהו"א דאתא או לרבות כלאים בוולדות קדשים, ולמ"ד במעי אמן הן קדושים, וכמו"ש התוס' לעיל ע"ז ע"ב ד"ה רובא, וכמו כן כתב המהרש"א הכא בתוד"ה זה בנה אב, יעו"ש. ואין לומר דכיון דכלאי וולדות קדשים שתורת קרבן עליהן, א"כ לא בעינן לרבויי כלאים, כיון דכל עיקר הוה ממעטין רק מטעם דבענינא דקדשים כתיב כמבואר בראשית הסוגיא, וכיון שאיתא בקדשים, בלא"ה אין למעט, אמנם ע"כ צריך לומר דהעיקר שנוהג קדושת הקרבן בהוולדות קדשים, זהו רק מפני שיש עליו קדושת האם, ואין צריך לקדושת הפה. משא"כ בכל הדינים שאין