נזר הקודש - חולין קסא

שנידון כשחוט, והיינו שנעשה התירו על ידי פעולת השחיטה, וזהו עיקר ההיתר שלו, וא"כ אין כח בההיתר הזה לומר שיפעול פעולת ההיתר להיות גורם היתר להתיר בלא שחיטה כיון שאין זה בכח המתיר שבא מפני שהוא ניתר בפעולת השחיטה, ואדרבה כל הגורם שלו להיות כמוהו להיות ניתר כמו שהוא היה ניתר

ונראה עוד בביאור דברי רש"י שמפרש דאותו הולד סימן אחד יש לו מצד אמו, דלכאורה מה שייך לחלק בהסימנים הלא ע"כ איסור והיתר מעורבין דהיינו בשר שחוט ובשר שאינו שחוט מעורבין באותו הולד, וגם הרגישו בזה שכתבו בתימה על רש"י וכתבו דאפילו הבהמה היתה ניתרת בסימן אחד אין להכשיר מטעם דחשיב כל סימן וסימן כחציו שחוט יעו"ש

ונראה דהשני סימנים אחד קנה ואחד ושט. ומבואר בנדה ל"א דהאב מוליד עצמות וגידין וצפרנים, ומצד האם עור ובשר וכו'. והנה לפי"ז הקנה דומה לעצמות וצפרנים, שזהו מצד האב והושט שהוא העור בא מצד האם, ולהכי מחלקם רש"י לסימנים, וע"כ גם רש"י סבר דבכל סימן וסימן בתערובות דשחוט ואינו שחוט, ורק לדוגמא פירש"י סימן אחד, מפני שכן הוא טבע היצירה דהסימנים כל אחד ואחד בא מכח אחר, זה מצד האב וזה מצד האם

גמ', אמר זעירי אמר ר' חנינא הלכה כר"ש שזורי, דאמר אפילו בן חמש שנים שחיטת אמו מטהרתו, והיינו דלא בעי שחיטה, ויש לעיין אם מת הבן פקועה היאך הדין אם מותר באכילה דאפשר אף דלא בעי שחיטה, והפ"ת מביא בשם הרדב"ז דאסור באכילה, ודבריו תמוהין דכיון שהוא כשחוט למה יאסר כשמת, ואפשר שהוא מפני מראית עין דלא ליתחליף במת אחר, שלא יאמרו דאוכלין נבלה. והנה לשיטת רבינו ישעי' הובא בשיט"מ ב"ק מ"א סבר דבן פקועה בעי נחירה מדאורייתא ורק שחיטה לא בעי מן התורה אבל נחירה בסימנים בעי. אפשר דזהו גם שיטת הרדב"ז כשמת הרי הוא אסור מן התורה מטעם חסרון נחירה בסימנים

אמנם בעיקר דינא דרבינו ישעי' יש לעיין הא הכא בסוגיא אדא בר חבו הוי להי בן פקועה, נפל דובא עליה וכו' אמר ליה זיל שחטיה אמר לו האמר זעירי אמר ר' חנינא הלכה כר' שמעון שזורי יעו"ש. וקשה אם דלכו"ע בעי נחירה, ואם ימות בלא נחירה אסור, והרי כיון דנעשה דרוסה ולא יחיה כפירש"י ואם לא שחטיה יאסר באכילה גם לר' שמעון שזורי. וע"כ מוכח מזה דלא בעי נחירה. ועי' בספרנו נזר הקודש למס' מנחות ל"א ובספרנו שו"ת שאילות משה חיו"ד סימן כ"ג

דף ע"ו בהמה שנחתכו רגליה וכו' וכן שניטל צומת הגידין ובגמ' מי איכא מידי דאילו מדלי פסיק ליה וחיה, מתתי פסיק ליה ומתה, אמר רב אשי טריפות קא מדמית ליה להדדי וכו' יעו"ש. והנה פליגי הראשונים באופן שחלתה בצומת הגידין באופן שנטרפת בזה, ואח"כ חתכוה להרגל לגמרי, אם מתכשרת בזה עי' בהרא"ש. וכתבנו לעיל מזה

והנה הגאון בעמודי האור סימן מ"ח הקשה בסוגיא דב"ק מ"א דפריך שם וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה, והלא לשיטה זו דבנטרפה בצומת הגידין, ואח"כ חתך כל הרגל הדרא ומתכשרא, א"כ שפיר יצוייר שנחתכה הרגל בצומת הגידין בנגיחות הראשונות, ולא הוי אז בר קטלא לפי מה דסבר רב אשי בסנהדרין ע"ח דשור טריפה שהרג פטור מטעם דכמיתת בעלים כך מיתת השור, ושוב נתקן בנגיחה רביעית דהשתא חזר להכשרו ובר קטלא הוא ונעשה מועד וכו' עכת"ד יעו"ש

ונראה דבאופן הזה אם נעשה בידי אדם שהרג בשעה שהי' טרפה בצומה"ג דפטור דלא נעשה למפרע בר קטלא לאחר שחתכוהו להרגל לגמרי, וזהו מכמה טעמים כי בודאי חסר בזה התראה, ואפילו אם אמרינן דהתראת ספק הוי התראה, אבל הכא פשיטא שלא ירצה לרפא את עצמו בכדי שלא יבוא לידי חיוב. וגם יש לחקור אם יש חיוב לחתוך הרגל בכדי שיתרפא, והא יש איסור לעשות חבלה באדם ורק משום רפואה מותר. אמנם אם נעשה על ידי בר חיוב מיתה, אפשר לומר דטוב שלא לחבל אותו בחתיכת הרגל ולא יבא לידי חיוב מיתה

וכיון שבאופן זה לא נעשו הבעלים בחיוב מיתה וביותר דהוי עדות שא"א יכול להזימה ג"כ דהרי העדים יכולים לומר לפי דעתינו ישאר טרפה, ולכן כיון דבעינן כמיתת בעלים כך מיתת השור ובאופן זה לא נעשה השור תם ג"כ, דבאופן שהבעלים אינם בחיוב מיתה באופן זה גם השור אינו בחיוב מיתה להיות נעשה תם על ידי זה

וזהו לדעתי הביאור בהא דפריך הש"ס למ"ד כגון שהרג ג' בני אדם טריפה פריך הש"ס ומועד לטרפה הוי מועד, לאדם, ולכאורה מה זה תמיה הלא כיון שהרג שלשה בני אדם מדוע לא הוי מועד לשלימים אטו ידע שור שהמה טריפה, ואנשים המה גברים קטילים. אלא ג"כ הביאור דכיון דבעינן כמיתת בעלים כך מיתת השור, וכיון דהבעלים אינם מחויבים בזה האופן אין השור נעשה תם. וכן יש לפרש הא דפריך הש"ס ומועד לנכרים מי הוי מועד לישראל ועי' בפנ"י. ורב אשי לשיטתו דסבר דשור טריפה שהרג פטור מוקי כגון שסיכן לג' בני אדם, ובאופן זה גם הבעלים חייבין מיתה גם בראשון אם סיכנו ומת אח"כ, ולגבי שור נעשה תם באחד, ואם עשה כן לג' נעשה מועד

תוס' ד"ה הכי נמי מן הארכובה למעלה קתני, והקשו דהלא לפי"ז צריך עולא גם כן לפרש מן הארכובה ולמטה מיד, וע"כ דזה ליתא דהרי נשבר העצם במקום צומה"ג טריפה הוי, נראה כוונתם בהקושיא, ותירצו דעכ"פ שפיר מתפרשא מיד, והיינו קודם שהגיע למקום צומת הגידין, והרא"ש מפרש דעולא מפרש למטה מן הארכובה היינו גם למטה מצומת הגידין, והכוונה למטה מן ארכובה היינו למטה מעצם האמצעי דכל עצם האמצעי ארכובה קרי לה יעו"ש

אמנם לשיטת הראשונים דאף גם לאחר שנפסקו הצומת הגידין יש רפואה למחלה זו בחתיכת הרגל למעלה מצומת הגידין חוזרת להכשרה, אתי שפיר דברי עולא למטה מן הארכובה כשרה מיד, דהיינו אפילו אם נפסק בצומת הגידין הלא לא נעשית עדיין טרפה מטעם דהדרא בריא, ושפיר אמר עולא למטה מן הארכובה שלו כשרה מיד והיינו בחתיכתה, ויצוייר צומת הגידין דטרפה היינו בשלא נעשה החיתוך של כל הרגל שהוא למעלה מן הצומת הגידין ושחטוה כך כמו שהיא. אבל שפיר מתפרשא לעולא מן הארכובה ולמטה כשרה כיון דיש רפואה למכתה, ובדמיון הא דאיתא לעיל דכיון דאם בדרי לה סמא וחיה לאו טרפה היא, ומזה מוכח דהתוס' לא סברי כשיטה זו. אולם לשיטת המכשירין אתי שפיר הסוגיא בפשיטות טפי וכמוש"נ

ע"ב גמ', נשבר העצם, אמר רב וכו' למטה מן הארכובה אם רוב הבשר קיים זה וזה מותר, ואם לאו זה וזה אסור וכו' הדור שלחוהו כוותי' דרב ואמר ואבר עצמו מטמא במשא, ופירש"י דסבר רב דשחיטה עושה ניפול יעו"ש. והנה פריך שם הש"ס. ולכאורה מדוע לא מביא הש"ס ראיה לרב מברייתא תוספתא במס' ע"ז דתניא שם על י' מצות נצטוו בני נח וחשיב גם אבר המדולדל שהוא בכלל אבר מן החי, וע"כ צריך לומר דיש לפרש אבר המדולדל באופן שעל ידי מיתה, ולכו"ע מיתה עושה ניפול. ומזה יש להשיג על הפר"ח שמוכיח מתוספתא זו דשחיטה עושה ניפול מדיש בזה אבר מן החי לב"נ, וכמו שכתבנו לעיל לדחות ראיה זו. והנה מסוגיא זו מוכח להדיא מדלא מביא ראיה לרב מהתוספתא וכמוש"נ

שם חדא הא דאמר ר' יוחנן גידין שסופן להקשות, הנה הסוגיא בזה ושיטת הרמב"ם מבואר בספרנו נזר הקודש למס' זבחים כ"ח.