נזר הקודש - חולין טז

אמנם עדיין יש להעיר מדוע לא חשיב בהל' שחיטה פר"ד הי"ד דחשיב שם הני דשחיטתן נבילה גם הא דמומר לכל התורה לבד מע"ז וחילול שבת. - וביותר לפי מה שביארנו דכוונת התנא לכל הני שהם בכלל רשעים, ואינם בזביחה. וממילא זביחתן תועבה, ונבילה הוי, וזה לא יספיק מה שכתבנו משום דאין להם נאמנות, והיינו דמצד חסרון נאמנות לא הוי נבילה ודאית, אבל מצד שהוא רשע, שחיטתו נבילה ודאית

והנה גם הא דלא חשיב הרמב"ם שם אוכל נבילות להכעיס תמוה, דפשיטא דשחיטתו נבילה מטעם דרשע הוא כדאיתא בסנהדרין כ"ז דלכו"ע רשע הוא, ומאן דמכשיר אותו לעדות הוא מפני דלא הוי רשע דחמס, אבל כיון דעכ"פ רשע הוא, ומדוע לא חשב הרמב"ם מומר להכעיס בהדי הני דשחיטתן נבלה, והנה הרה"מ הקשה מדוע לא כתב הרמב"ם הא דאוכל נבלות להכעיס, יעו"ש. ולפי מה שביארנו תקשה ביותר לפי מה שכתבנו דכל מי שהוא בגדר רשע אינו בזביחה, ואינו בכלל וזבחת

אמנם יש לומר לאידך גיסא מדוע לא חשיב גם התנא מומר אוכל נבילות להכעיס, דאין מקבלין ממנו קרבן מטעם דרשע הוא. - וע"כ צריך לומר דלא נכנס להיות נחשב לרשע בחיוב קרבן בעבירה דשוגג ובא להביא קרבן על חטאתו. וכיון דלא נכנס עדיין בכלל מומר שמיעטה התורה אותו מהבאת קרבן, להכי לא הוי בכלל הני דשחיטתן נבילה, ורק נאמנות אין לו, וזה מובן מאיליו מדכתב הרמב"ם סתם מומר לעבירה מן העבירות, ומשמעו שאינו בלהכעיס בודק סכין ונותן לו, ומשמע דבמומר להכעיס לא מהני הא דבודק סכין ונותן לו, וכן הבין מרן הכס"מ שכוונת הרמב"ם מומר, ואינו בלהכעיס. ובזה סבר הרמב"ם דלא סמכינן עליו כלל, אבל אין שחיטתו נבלה ודאית, ומזה הטעם לא חשיב הרמב"ם לאוכל נבלות להכעיס בכלל אלו ששחיטתן נבלה. - וחיליה דהרמב"ם מדלא חשיב התנא לזה בכלל מומר למעטו בהבאת קרבן. אבל זה קשה מדוע לא חשיב הרמב"ם למומר בכל התורה חוץ מע"ז וחילול שבת שהוא בכלל רשע, וזביחתו נבילה הוי. - ואפשר שסמך הרמב"ם בזה שמסיים כמו שביארנו בה' תשובה, והיינו דשם חשיב גם הפורשים מדרכי צבור, יעו"ש בפר"ג ה"ז, ומומר לכל התורה כולה ע"כ ג"כ בכלל זה, וממילא שחיטתו נבילה מפני שאינו בזביחה, וכמו"ש

תוס' ד"ה מומר לע"ז מותר לאכול משחיטתו, תימא דבפ' בתרא דהוריות י"א פליגי בה רב אחא ורבינא במומר להכעיס אי הוי צדוקי או מומר, אבל עובד ע"ז לכו"ע הוי צדוקי ותנן לקמן שחיטת צדוקי לע"ז, ותירצו דצדוקי דלקמן היינו שעובד עבודת כוכבים תמיד יעו"ש. וקשה הא ע"כ האי מומר לע"ז דרב ענן מיירי ג"כ אף שעובד ע"ז תמיד מדנקרא מומר. - ובעיקר דברי רב ענן שסבר דמומר לע"ז כשר לשחיטה ומותר לאכול משחיטתו, לכאורה תמוה כיון שהוא מומר לע"ז וע"כ דאינו מאמין בשחיטה, והיאך נכשירנו לשחיטה, וע"כ צריך לומר דדריש הא דאמרה תורה וזבחת ואכלת שהכוונה מה שאתה זובח אתה אוכל כמו דתנן לקמן ל"א גבי נפלה סכין ושחטה דפסולה מטעם דכתיב וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל. - והכוונה דבעינן פעולת הזביחה ומוזהר על הזביחה, ובא למעט זביחה דממילא. - והכי איתא בתוספתא וזבחת ואכלת לא שזבח הגוי ולא שזבח הקוף ולא שנזבחה מאיליה יעו"ש, והביאור בזה דבעינן שתצא הזביחה ממי שמוזהר על הזביחה, וממילא גם מומר לע"ז כיון שמוזהר על הזביחה הרי הוא בכלל וזבחת ואכלתו ע"כ גם צדוקי בכלל זה כיון שעכ"פ מוזהר על הזביחה

אמנם התוס' לשיטתייהו דסברי לעיל ג' ע"ב ד"ה קסבר שדרשי וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל, היינו מי שאינו אוכל בלא זביחה, וממילא מומר להכעיס ג"כ ממועט כדאיתא שם. - ומומר להכעיס הוי צדוקי, ולהכי הקשו התוס' לרב ענן דמומר אוכל נבילות דינו כצדוקי. - אבל יש לומר דלרב ענן גם מומר להכעיס כשר לשחיטה. - וראיתי אח"כ בפר"ח סימן ב' אות א' שמבאר שם דמומר להכעיס להכשירא יעו"ש. וא"כ ע"כ פשיטא שיש לפרש שזהו שיטת רב ענן דמכשיר שחיטת מומר לע"ז וגם אם הוי להכעיס אף על פי שדינו כצדוקי

ורק תקשה מה שאיתא לקמן דשחיטת צדוקי לע"ז, והיינו מין, דתניא שם לקמן, הנה יש לפרש דהתם משום דכוונתו לתקרובת לע"ז, וזהו שאמר התנא שחיטת מין לע"ז. וא"כ מה הקשו התוס'. - וע"כ צריך לומר דכוונת התוס' מדוע לא נימא דגם מומר לע"ז שכוונתו לע"ז לתקרובת, ועל זה תירצו דזה לא אמרינן רק בעובד ע"ז תמיד, והכוונה במי שאדוק בע"ז, ולא במומר סתם לע"ז. והנה תמצא מזה אם נפרש וזבחת ואכלת שהכוונה במי שמוזהר שלא לאכול רק בזביחה הרי הוא בר זביחה. וזהו לדידן במומר אוכל נבילות להכעיס. וכן ראיתי אח"כ שזהו דעת הרז"ה, הובא בת"ה להרשב"א שאפילו לכתחילה מוסרין לו לשחוט בשבודקין לו הסכין. והראשונים חולקים בזה מטעם דחשוד לקלקל בידים, ומטעם זה יש להחמיר אבל לא מטעם הכתוב מהא דוזבחת ואכלת, מטעם שעכ"פ אין דינו כנכרי

ונפק"מ לדינא בין פירוש התוס' לפירושנו במי שאינו לתיאבון רק אינו מקפיד על הזביחה אבל גם אינו להכעיס ואינו חשוד לקלקל בידים, דלדעת התוס' פסול מן התורה. ולפי מה שפירשנו דכוונת התורה דבעינן מי שמוזהר על השחיטה שחיטתו כשרה, וכן כתב הפר"ח

ולפי מה שכתבנו יש סיוע לזה מרב ענן דע"כ אעפ"י שאיתותב רב ענן, היינו שאיתותב מעצם הדין אבל ע"כ מהא דמוכח דמפרש וזבחת ואכלת שהכוונה במי שמוזהר על השחיטה לא איתותב, וביותר שכן מוכח מהתוספתא. וכמו"ש

דף ה' האי מומר ה"ה וכו' אלא לאו הכי קאמר חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות אלמא מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה כולה ותיובתא דרב ענן תיובתא. וקשה מדוע לא קאמר הש"ס דהכוונה מומר לאותו דבר ודלא כרבא. ומשמע מזה דסבר הש"ס הא דרבא

אמנם לפי"ז קשה מה שייך להקשות לרב ענן הלא יש לומר דאעפ"י דלא הכשירה תורה מומר לע"ז להבאת קרבן מטעם שאינו בר קרבן מפני שזבח רשעים תועבה, ואפילו אם עשה תשובה, אבל עכ"פ לא היה בר קרבן בשעה שעשה העבירה. - ואין זה ענין לשחיטה דהכוונה וזבחת ואכלת מי שמוזהר על הזביחה, ומומר ישנו באזהרה דזביחה, וע"כ כמו שכתבנו לעיל דמי שאינו בר קרבן הוי זביחתו בכלל זבח רשעים גם בזביחה דחולין כמו שכתבנו לעיל

והנה בהא דפריך הש"ס לרב ענן מברייתא מהא דתניא מומר שע"כ הכוונה מומר לע"ז. - וקשה לפי מה שכתבו התוס' לעיל דרב ענן מודה בעובד ע"ז תמיד א"כ איכא לאוקמי' במומר כזה שעובד ע"ז תמיד, וגם מתפרש שפיר לפי מה שמפרש הש"ס שהכוונה חוץ מן המומר לנסך את היין שזה במשמע שעובד ע"ז תמיד שהרי גם מנסך יין לע"ז. איברא דיש לפרש כוונת התוס' שם דעיקר הקושיא דהוי צדוקי, וסתם מחשבה לע"ז והוי תקרובת ע"ז. ולזה תרצו דתקרובבת שייך רק בעובד ע"ז תמיד, והכא בברייתא דממעט מומר שהוא מנסך יין אבל לא מיירי בזה שמחשבתו בשחיטה לע"ז. - אבל אכתי יש להקשות דלמא מומר לע"ז סתם לא מיעטה תורה ורק כוונת התורה למעט מומר שסתם מחשבתו בשחיטה לע"ז. אבל מומר סתם ליתא בהמיעוט של הבאה דקרבן ובזה מיירי רב ענן וכשר לשחיטה. ואפשר דכוונת הש"ס דכיון דחשיב התנא מומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא, הנה מיירי במומר כזה שהוא דומה למחלל שבת. ובזה ע"כ אין בשחיטה מחשבתו לע"ז, וע"כ מיירי בסתם מומר שאינו אדוק כל כך, ומזה מוכח דגם מומר לע"ז פסול לשחיטה

ע"ב מעב הארץ פרט למומר. הקשו בתוס' מאי קאמר הא מהכא נפקא מהתם נפקא, אדרבה הא פליגא דאפילו