נזר הקודש - חולין טו

מקבלין ממנו מטעם גזיה"כ, אבל לעצם שחיטה עדיין אפשר לומר דכשר הוא, וצ"ע

והנה יש להבין הא דיליף הסוגיא דמומר לע"ז שחיטתו פסולה מהא דאין מקבלין ממנו קרבן, וכן גם במומר לכהת"כ חוץ מע"ז ג"כ שחיטתו פסולה מדתנן מקבלין ממנו קרבן. - וקשה מאי ראי' מהא דאין מקבלין ממנו קרבן הא יש לומר משום דכתיב זבח רשעים תועבה. - משא"כ בשחיטה שפיר קרינן אצלו וזבחת כיון שעכ"פ מוזהר על השחיטה

ונראה דסבר דגם בשחיטה דחולין נתמעט מן תורת הזבחיה, שהוא בתואר רשע. - ולא קרינן ביה וזבחת, מפני זה עצמו שזבח רשעים תועבה, ולא ודוקא לענין קרבן נאמרה, אלא מתפרשא כפשוטו דלא נקרא זבח אם הזובח הוא רשע. - וכיון דחזינן דנתמעטו מומר לכל התורה גם לבד ע"ז, וגם מומר לע"ז נתמעט מלהביא קרבן, וע"כ מפני שהם מתוארים בתואר רשעים, ממילא כל מה שהם זובחים, הרי הוא בכלל תועבה ושחיטתן פסולה. - וכיון שע"כ התורה מיעטה לאלה מהבאת קרבן אפילו כשהם רשעים לתיאבון. להכי פסולים המה לשחיטה אפילו כשהם רשעים לתיאבון

ואין להקשות אם גם לשחיטה דחולין פסולים הם מטעם שנקרא זבח רשעים, אם כן למה בעינן קרא למעטם מהבאת קרבן. - דזה ליתא, חדא דמזה ילפינן דנקראו רשעים, ועוד דגבי קרבן נתמעטו אפילו כששוחט אחר. - אבל בזה יש להעיר דאם אמרינן דהבעלים אינם בשחיטה, היאך יכול לעשות שליח כיון דאיהו לא מצי עביד. אבל העיקר דלגבי קרבן חידשה תורה מי נקרא רשע, אשר הוא בתואר זבח רשעים תועבה, וזהו שיטת הש"ס דמומר לע"ז לתיאבון נקרא רשע, ומומר אוכל נבילות לתיאבון דכיון דבדאיכא היתרא ואיסורא קמי' שביק איסורא ואכיל היתרא לא נקרא רשע, ושחיטתו כשרה

והנה לאחר שנדחה רב ענן ממילא קם דינו של רבא מכח הברייתא דלעיל דמומר לאכול נבלות לתיאבון שחיטתו כשרה. וכן נקטו הפוסקים לדינא, וכן פסק גם הרמב"ם. והנה לפי"ז ע"כ במומר לאכול חלב לתיאבון לא נקרא רשע לענין קרבן. - וקשה לפי מה שפסק הרמב"ם בפר"ג ממעה"ק ה"ד וז"ל היה מומר לעבירה והוא מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה בין להכעיס בין לתיאבון ושגג ואכל חלב והביא חטאת אין מקבלין אותה ממנע, עכ"ל. וכתב מרן כי פסק כן לפי מה שמתרץ רבא בהוריות י"א דפליגי תנאי באוכל נבלה לתיאבון ונתחלף לו בשומן ואכלו קא מיפלגי מ"ס כיון דלתיאבון קא אכיל במזיד מומר הוא, ומ"ס כיון דאילו אשכח דהיתרא לא אכיל איסורא לאו מומר הוא ופסק רבינו כת"ק, יעו"ש. והנה לפי מה שכתבנו דע"כ סבר הש"ס דזה נקרא רשע לגבי קרבן שחיטתו פסולה, וא"כ גם באוכל נבלות לתיאבון צריך להיות נקרא רשע גם לגבי שחיטה. ואין לומר דדוקא לגבי אכילה דחלב שהוא איסור כרת הוי מומר, דע"כ זה ליתא דהרי מוכח הכא בסוגיא דנלמד מקרבן גם לנבלות, וא"כ דברי הרמב"ם סותרין זה את זה. - ובשלמא לרבא לא קשה דאפשר דלא סבר כת"ק, אלא סבר כאידך תנא דכל שעושה לתיאבון לא נקרא מומר. אבל הרמב"ם דסבר שם דנקרא מומר א"כ גם באוכל נבילות לתיאבון והוא מומר לזה צריך להיות שחיטתו נבלה מטעם דנקרא רשע

והנה בזה יש לפרש שיטת הרב אלפס שהשמיט דינא דרבא, וכתבנו לעיל מזה. - אבל גם בזה אתי שפיר, דע"כ לפי הסוגיא דהוריות לפי האוקימתא דרבא דתנא קמא סבר דמומר לתיאבון נקרא מומר, ונתמעט מהבאת הקרבן, ולפום סוגיא דידן מי שנתמעט מקרבן הוי מומר לשחיטה ג"כ, וממילא נדחה דינא דרבא, בהא דמומר אוכל נבילות לתיאבון דבודק סכין ונותן לו

אבל הרמב"ם פסקיו סותרין זה את זה, דבפר"ג ממעה"ק פוסק דמומר לתיאבון הוי מומר, והכא בדין שחיטה פוסק דמומר לתיאבון לא הוי מומר לשחיטה

ונראה דהרמב"ם מפרש סוגיא דהוריות דפליגי שם תנאי במומר אוכל נבילות אם הוי מומר הכוונה בזה אם יש שם לדונו בשוגג. והיינו דברגיל לאכול חלב במזיד, ורק בפעם הזה נתחלף לו חלב בשומן אם לאיש כזה יש לדונו לשוגג. - ובזה פליגי דמ"ס דלא נקרא מומר בפעם הזה, כיון דאי משכח היתרא לא אכיל איסורא, וא"כ הרי יש לדונו לשוגג באכילה דחלב בפעם הזה. ומ"ס דיש לדונו למומר כיון דאי לא משכח היתרא אכיל איסורא דינו בזה כמומר אעפ"י שלא נקרא עדיין רשע. אבל אין לדון בזה באכילה זו לאכילה דשוגג. דגדר שוגג הוא באיש שנזהר מאכילה דחלב תמיד. - ואין זה ענין להא דמיעטה הזורה למומר בהבאה דקרבן. דהתם הכוונה למי שנקרא רשע. אמנם באוכל נבילות או חלב לתיאבון לא נקרא עדיין רשע. אבל נקרא מומר לענין זה דכיון שהוא רגיל לעבור על האיסור באופן אם לא משכח היתרא, להכי אין לדונו לשוגג שיכול להביא חטאת על שגגתו, משום דשוגג כזה הוי קרוב למזיד למי שנקרא מומר מפני התאוה, אבל לענין שחיטה במומר אוכל נבילות לתיאבון כיון שנקרא מומר, ולא נקרא עדיין רשע, להכי הוי בר זביחה בבודק סכין ונותן לו, זהו שיטת הרמב"ם

ובזה יש ליישב מה שקשה מדוע השמיט הרמב"ם הא דתנא התנא דמומר לכהת"כ אין מקבלין ממנו קרבן, ולא כתב רק הא דתנא בסיפא דאין מקבלין קרבן ממומר לנסך ומחלל שבת. וראיתי בתבו"ש סי' ב' אות כ"ב שהקשה בזה יעו"ש. ולפי מה שכתבנו לעיל אתי שפיר דכיון דכתב הרמב"ם דמומר אוכל חלב לתיאבון אין מקבלין ממנו קרבן, ולפי מה שכתבנו הטעם בזה מפני שאין דנין במומר כזה תורת שוגג, מטעם דברי חכמים בהוריות דסברי מומר הוי, ואין בו דין שוגג וקרוב למזיד הוא ואינו בר קרבן. - ולפי"ז במומר לכל התורה כולה (חוץ מע"ז ומחלל שבת) ג"כ אין לדון בזה תורת שוגג אעפ"י שהוא מומר דק לתיאבון, וכש"כ הוא ממומר לאכול חלב לתיאבון, ומכש"כ אם הוא מומר לכהת"כ לתיאבון. - והתנא דברייתא דחשיב מומר לכל התורה דאין מקבלין ממנו קרבן, ע"כ סבר כאידך תנא דהוריות שם דסבר מומר אוכל חלב לתיאבון לא הוי מומר ודנין אותו לשוגג בנתחלף לו חלב בשומן, ואפשר שגם במומר לכל התורה חוץ מע"ז ומחילול שבת ג"כ יש לדונו לשוגג באופן שנתחלף לו חלב בשומן, אבל אין מקבלין ממנו קרבן מצד שדינו כרשע. ונכלל בהא דמיעטה התורה מעם הארץ פרט למומר, אבל הרמב"ם שכתב הדין במומר אוכל חלב לתיאבון דאין מקבלין קרבן ממנו מטעם דאין דנין אותו לשוגג ולאו בר קרבן הוא, ממילא שוב לא צריך להביא להאי דינא דמומר לכל התורה

עוד הקשה בתבו"ש שם מדוע השמיט הרמב"ם הא דמומר לכל התורה כולה שפסול לשחיטה ושחיטתו נבלה יעו"ש, נראה דבזה שמומר לכהת"כ אפילו לבד ע"ז וחילול שבת. (וזהו כמו"ש הרבינו ירוחם דפירוש הברייתא מומר לכהת"כ הכוונה חוץ ע"ז וחילול שבת. כי זה ע"כ מוכרח בפירושא דברייתא, וכמו שכתבנו. והפר'"ח מפרש דהכוונה גם ע"ז וחילול שבת דוחק הוא). מ"מ לא אמרינן במומר כזה לא שביק היתרא ואכיל איסורא, דהרי מצינו הא דעוברי עבירה חמצן מותר לאחר הפסח מטעם דלא שביק היתרא ואכיל איסורא, זהו דוקא בעוברי עבירה שעוברין על לאו דב"י וב"י, אבל אינם אוכלים חמץ בפסח אפילו לתיאבון, וכמו כן לר' יהודה דסבר דחמץ לאחר הפספח ג"כ אסור באכילה אינם אוכלים. בהני דוקא אמרינן דלא שביק היתרא ואכיל איסורא וכמו כן במומר אוכל נבלות לתיאבון מיירי שרק בזה דאכילת נבלות הוי מומר, ולא בשארי מצות התורה, בזה אמרינן דלא שביק היתרא ואכיל איסורא, מה שאין כן במומר לכהת"כ לתיאבון אפילו באופן דלא הוי מומר לע"ז ולחילול שבת, מ"מ ליכא בזה החזקה דלא שביק היתרא, וממילא לא מהני בזה בדיקת הסכין גם כן- ודוקא במומר אוכל נבלות לחודיא מהני בודק סכין ונותן לו, ולהכי השמיט הרמב"ם הא דמומר לכל התורה כולה.