נזר הקודש - חולין קנט

ומה שכתב הכס"מ ר' יוחנן אליבא דרבנן כוונתו לרבנן דר"מ דסבר דבן פקועה חי יותר בשחיטת האם ולענין טומאה תרי גופי נינהו

אמנם לפי"ז יש להקשות מהא דאיתא בסוגיא דאמר ר' יוחנן רבי יוסי הגלילי ובי"ש אמרו דבר אחד, ריוה"ג הא דאמרן ובי"ש הא דתנן דגים מאימתי מקבלין טומאה בי"ש אומרים משיצודו, וב"ה אומרים משימותו יעו"ש, הרי חזינן דמדמה ר' יוחנן ב"פ לדגים מטעם ששניהם אינם טעונים שחיטה, וממילא ב"ה דסברי גבי דגים דאינן מקבלין טומאה עד שימותו, הנה כן סברי ב"ה ג"כ בב"פ דאינו מקבל טומאה עד שימות, וממילא הרמב"ם שפוסק גבי דגים כב"ה כמבואר שם בהלכה, א"כ ע"כ צריך לפסוק גם בב"פ כן, וכיון שביארנו דהרמב"ם סבר דב"פ מקבל טומאה מחיים תקשה עליו מסוגיא זו

אבל נראה דהנה לכאורה קשה טובא מדוע סבר ריוה"ג כבי"ש הלא ידוע דבי"ש במקום ב"ה אינה משנה, וע"כ צריך לומר דאעפ"י שאמר ר' יוחנן דריוה"ג ובי"ש אמרו דבר אחד ע"כ לאו דוקא דבר אחד ממש, והיינו רק בזה הוי דבר אחד, והיינו דבי"ש דסברי גבי דגים משיצודו מקבלין טומאה ע"כ סברי דב"פ חי פשיטא דמקבל טומאה מחיים, והיינו כעין ק"ו דמה דגים שיכולים עוד לחזור לחיותן כשיחזירן למים. נמצא דיש בהדגים חיות גמור עדיין מ"מ סברי בי"ש דדינם כאוכל לקבל טומאה, א"כ כש"כ ב"פ שדינו כשחוט ואינו אלא כמפרכסת פשיטא שמקבל טומאה, מפני שהשחיטה שנעשה בהאם משווי' ליה אוכל, והכוונה בדברי ר' יוחנן שאמר רבי יוסי הגלילי ובי"ש אמרו דבר אחד הכוונה דבי"ש ע"כ סברי כריוה"ג גבי ב"פ חי דמקבל טומאה, אבל מב"ה אין ראיה לב"פ משום דשפיר יש לומר דאעפ"י דסברי ב"ה דגבי דגים שאינן בקבלת טומאה עד שימותו אפשר דגבי ב"פ מודו ב"ה כיון דעכ"פ נעשה אוכל מצד דין התורה שאמרה כל אשר בבהמה תאכלו ודין אוכל ממש עליו, וממילא אין הכרח לומר דב"ה סברי דב"פ אינו מקבל טומאה עד שימות

וע"כ רבנן דסברי דב"פ אינו מקבל טומאה מחיים, אין להם הכרח מדברי ב"ה דסברי גבי דגים עד שימותו, ואדרבה חידוש דין גדול הוי לחכמים דריוה"ג, ואם הרמב"ם סבר בזה כחכמים דריוה"ג היה לו לכתוב בהדיא כיון שזה יותר חידוש גם מדברי ב"ה דגבי דגים, ומזה משמע ג"כ דשיטת הרמב"ם כריוה"ג, וגם סתמא דברייתא הובאה לעיל בהא דעבר בנהר הוכשר הלך לביה"ק נטמא, מבואר דב"פ חי מקבל טומאה מחיים

ואדרבה יש להבין סברת חכמים דריוה"ג מדוע סברי דב"פ אינו מקבל טומאה מחיים, כיון דדינו כשחוט והוא אוכל ממש מצד דין התורה, ואין לומר דחכמים סברי בשיטת ר' מאיר דב"פ בן תשעה חי טעון שחיטה מן התורה דע"כ זה ליתא, דא"כ היאך אמר ר' יוחנן דריוה"ג ובי"ש אמרו דבר אחד, הלא אם נפרש סברת חכמים דסברי דב"פ זה דינו כבהמה דעלמא, א"כ אפשר דגבי דגים סברי כבי"ש וכמו שפירש"י

ואם באמת סברי חכמים דריוה"ג דב"פ אינו בקבלת טומאה א"כ קשה טובא מדוע לא הביא הרמב"ם כן להלכה, הלא קיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים, והיה להרמב"ם לפסוק כן להלכה ומדוע השמיט זה הרמב"ם, וביותר כאשר ביארנו דהרמב"ם סבר דב"פ מקבל טומאה מחיים. ונראה דהרמב"ם מפרש סברת חכמים דאזלי בשיטת רשב"י דסבר דלגבי טומאת אוכלין בעינן אוכל כזה שאתה יכול להאכילו לנכרים כדאיתא לקמן קכ"ט, ובן פקועה אעפ"י שדינו כשחוט מ"מ הוי עליו איסור אבר מן החי לגבי בן נח וכמו"ש הרמב"ם בפר"ט מהל' מלכים הי"ב, והיינו דהרמב"ם פוסק כרב אחא בר יעקב דלא אמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, ולפי זה גם במפרכסת אסור לבני נח משום אבר מן החי ולרשב"א גם מפרכסת אינה בקבלת טומאה, וב"פ חי ומפרכסת דינם שוה לקבלת טומאה, וכיון שאנן קיי"ל דמפרכסת מקבלת טומאה הנה כן הדין גם בב"פ. ולהכי השמיט הרמב"ם שיטת חכמים לגמרי כיון דשיטה זו אליבא דרשב"י ולא קיי"ל כוותיה

איברא ברא דלפי"ז תקשה מנין לר' יוחנן לומר דריוה"ג ובי"ש אמרו דבר אחד הלא אפשר דגבי דגים גם חכמים סברי כבי"ש. ונראה דר' יוחנן סבר כהברייתא שהיא דלא כרב אחא בר יעקב שם לעיל ל"ג דאיתא שם הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה וכו' אחד עכו"ם ואחד ישראל מותרין בו. והיינו מטעם מי איכא מידי וכו', וסבר ר' יוחנן כברייתא זו, ומטעם זה אינו מפרש סברת חכמים דסברי כרשב"י דבעינן אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים מטעם דמותר גם לנכרים, לכן מפרש סברת חכמים כפשוטו דסברי דב"פ דינו כחי ממש לקבלת טומאה, ולכן אמר דריוה"ג ובי"ש אמרו דבר אחד, אבל הרמב"ם דסבר דגם גבי מפרכסת עדיין יש איסור משום אבר מן החי לגבי בן נח, ומטעם זה בפר"א משחיטה ה"ב הביא דינא דברייתא דהרוצה לאכול כזית מבית השחיטה השמיט נכרי, והיינו דסבר דיש איסור אבר מן החי לנכרי במפרכסת, וכמו כן גם בב"פ. ולשיטה זו שפיר מתפרשא שיטת חכמים דריוה"ג, ולהכי השמיט הרמב"ם שיטת חכמים, ולא כתב כלל הדין בהא דב"פ לטומאה וסמך על מה שכתב בפר"ב מאבוה"ט דלא נטמא בטומאת אמו. ומזה מובן דיש לו טומאת עצמו כשנטמא בעצמו

ובזה יש ליישב מה שקשה מדוע השמיט הרמב"ם הא דפליגי ר' יוחנן ור"ל אם מונין בו ראשון ושני, ולפלא שלא עמדו בזה הנו"כ. אבל לפי מה שנתבאר נכלל זה בהא דכתב הרמב"ם בפר"ב מאבוה"ט דהב"פ לא נטמא מהאם, והיינו משום דתרי גופי נינהו, וזהו כוונת מרן בכס"מ, וע"כ מפרש הרמב"ם דעיקר פלוגתא בבן תשעה חי, זהו מה שנראה בזה וכמוש"נ בס"ד

והנה איתא בסוגיא בעי רב חסדא נולדו בדגים סימני טרפוה מהו וכו' ולא איפשטא. והרמב"ם הביא זה להלכה יעו"ש, דספיקא הווי יעו"ש. וקשה טובא דכיון דפוסק הרמב"ם גבי דגים משימותו שוב ליכא למיבעי בספק בנולדו בו סימני טרפה, וע"כ בעיא דרב חסדא הוא אליבא דר"ע דסבר משעה שאינן יכולות לחיות, וכן פירש"י, אבל לבי"ה ליכא לספוקי כלל

ונראה דהרמב"ם מפרש דלא כפירש"י דהבעי' קאי לר"ע משום דכיון דלא כר"ע אלא כבי"ה, לכן מפרש דהבעי' קאי לב"ה, אבל תמוה מה שייך למיבעי לבי"ה כיון דסברי משימותו. ומצאתי בחזון נחום למשנה עוקצין פר"ג מ"ח שתמה בזה

אבל נראה דהרמב"ם מפרש דגם לב"ה יש למיבעי, והיינו כי אפשר דטרפות בדגים הוי כשחיטה בבעלי חיים כיון דזוטר חיותייהו הוי הפרכוס שלהן כזנב הלטאה שמפרכסת ושוב לא נקראת חי

ואדרבה יש לתמוה לפירש"י שמפרש דהבעי' אליבא דר"ע דסבר כל שאינה יכולה לחיות וא"כ בשנולדו בו סימני טרפות פשיטא שאינה יכולה לחיות למ"ד טריפה אינה חיה, ומאי גריעותא שאין במינה שחיטה

ונראה דהא דאמר ר"ע שאינה יכולה לחיות הכוונה שגם אם מחזירה למים, אבל אם כשמחזירו למים יחיו נקראים חיים כמו שפירש הרמב"ם בפיה"מ שם. וכן פירשו הברטנורא והתוס' יו"ט, וכשנולדו בהם סימני טרפות אם מחזירן למים יחיו כמו שחי טרפה דעלמא, והנה כיון דפשיטא שטריפה אינה מקבלת טומאה משום דכל זמן שהיא חיה דינה כחי ממש, א"כ גם דגים אפשר לומר כן. או דלמא כיון דזוטר חיותייהו הרי זה נחשב למת מטעם דהחזרה למים שוב לא יוסיף לו חיים, והא דקאמר הש"ס משום שאין במינם שחיטה, הכוונה שהטריפות בזה אינה פועלת עליהם מה שפועלת שחיטה על בעל חי, זהו הספק לפי פירוש רש"י

שם, מה חלב ושתי כליות האמורות באשם וכו', עי' בספרנו נזר הקודש למס' כריתות במלואים סימן ג'.