נזר הקודש - חולין קנח

ע"ב גמ' אמאי טומאת בית הסתרים, עי' בספרנו נזר הקודש למסכת כריתותו ט"ו

והנה בדבר חלות טומאה על טומאה שכתבו התוס' וגם בדבר שבע לה טומאה, ובדבר טומאה היוצאת מגופה מבואר בספרנו נזר הקודש למנחות כ"ד

דף ע"ג, אמר רשב"ל כמחלוקת בעוברין כך מחלוקת באברין, ור' יוחנן אמר מחלוקת באבר דעובר, אבל באבר דבהמה דברי הכל שחיטה עושה ניפול מ"ט האי אית ליה תקנתא בחזרה. ופירש"י כדאמר ר' יוחנן לעיל אבר עצמו מותר באכילה אם החזיר. וקשה דזה תינח ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא לפי שיטת רב אלפס גם ר' יוחנן סבר דליתא לתקנתא דחזרה, כמו שביארנו לעיל, ומזה משמע יותר כפירש"י, דגם ללישנא בתרא סבר שם ר' יוחנן דמותר האבר בחזרה

וגם לפי המסקנא דסבר ר' יוחנן אליבא דר' מאיר דמחלק בין אבר דבהמה דאין שחיטה עושה נופל משום דהוי גופה, ובאבר דעובר שחיטה עושה נופל משום דלאו גופה, אבל לרבנן דר' מאיר דגם באבר דעובר שחיטה אינה עושה ניפל ומטהר מידי נבלה, אפשר לומר דהטעם בזה משום דאיתא לאבר תקנה בחזרה, אבל אפשר דסגי בזה דהוי דבר שבגופה וכוונת הרב אלפס לפי המסקנא דהכא, ואין הכרח לומר דר' יוחנן סבר דאם החזיר מותר, וצ"ע

תוס' ד"ה מטביל עד מקום מדה ואם תאמר ואידך ליהוי חציצה דהוי מיעוט המקפיד יעו"ש. ונראה דמיעוט החוצץ בבית הסתרים לא הוי חציצה, משום דלא הוי זה בגדר מקפיד כדתנן בפר"ט דמקוואות אלו שאין חוצצין וכו' וחשיב בית הסתרים באיש וכתב הר"ש הטעם דאעפ"י דבעינן ראוי לביאת מים, אבל כיון שאין בזה קפידא יעו"ש. וזהו ההבדל בין איש לאשה יעו"ש. וא"כ הכא גבי ידות הכלים דפשיטא שאין בזה קפידא בהא דבית הסתרים, ואע"ג דעומד להיות נקצץ, והרי הוא כקצוץ ולא הוי כמגע. אמנם כל זמן שלא נקצץ לא הוי קפידא ולא הוי חציצה. ומצאתי בתו"ח שנחית לזה

אמנם נראה דסברי התוס' דכיון דהיתר על המדה מקפיד עליו ומטעם זה עומד ליקצץ הוי כל היתר בגדר מיעוט המקפיד

דף ע"ד, אין כהן אלא מצות פרוש בלבד, וכתבו הרשב"א והר"ן דהכי קיי"ל דאין שחיטה עושה ניפול, והשחיטה מתירתו להאבר המדולדל, ורק מצות פרישה יש בזה, אבל אין בו משום אבר מן החי. והנה לקמן בפר' העור והרוטב מבואר שם בדבר שיטת הרמב"ם

והנה הפר"ח בסימן ס"ב אות ז' מביא ראיה דיש באבר המדולדל איסור אבר מן החי מן התורה, מהא דתניא בתוספתא דע"ז על י' מצות נצטוו בני נח, על אבר מן החי, כיצד אבר המדולדל בבהמה ואין בו להעלות ארוכה וכו', הרי מבואר דיש בה אבמה"ח לב"נ, ע"כ דאסור מן התורה יעו"ש. ותמהני דהלא יש לפרש אבר המדולדל והבהמה מתה, ומיתה עושה ניפול כמו דקיי"ל הכא בסוגיא

גמ', בעי רב הושעיא הושיט את ידו למעי בהמה ושחט בה בן ט' חי מהו תבעי לר"מ וכו' ותבעי לרבנן וכו' אפילו לרבנן ד' סימנים אכשר ביה רחמנא. והרי"ף השמיט בעי' זו מהלכה. וכתב הר"ן משום דקיי"ל דד' סימנים אכשר ביה רחמנא. והיינו כפירש"י מדאמרה תורה כל בבהמה תאכלו, הכוונה דגם שחיטת העובר אם ראוי לשחיטה מהני ביה שחיטת עצמו. ובשו"ת שבות יעקב ח"א סימן מ"ה מחזק סברא זו יעו"ש. והרמב"ם ג"כ השמיט בעי' זו ולדידיה יש לומר דאיהו לשיטתו דפוסק דתחת העור יש בזה משום חלדה, ובעי' דר' הושעיא קאי אליבא דרב דאין בו משום חלדה, אבל הרמב"ם בפר"ג ה"י סובר דתחת העור הוי ספק נבלה, להכי אין מקום לבעי' זו

שם, איבעיא להו מהו לפדות בבן פקועה. כל הענין מבואר בספרנו נזר הקודש למס' בכורות דף י"ב, ושם מבואר שיטת רש"י ותוס' הכא בד"ה דגמר אשר דבריהם תמוה לכאורה ושם מבואר באר היטב

דף ע"ה, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום ריוה"ג מטמא טומאת אוכלים וצריך הכשר (ופירש"י בן פקועה אפילו חי אם נגע בטומאה) וחכ"א אינו מטמא טו"א מפני שהוא חי וכל שהוא חי אינו מטמא טו"א, וע"כ טעמייהו בזה דריוה"ג סבר דכיון דדינו כשחוט הרי הוא אוכל ממש, ודינו כבהמה שחוטה ומפרכסת שמקבלת טומאה אעפ"י שדין מפרכסת כחיה, וה"נ כן הדין ב"פ חי, ורבנן סברי כיון שב"פ חי דינו כחי לענין הרבה דברים כמו לענין חרישה ורביעה כמבואר שם בסוגיא ע"ד ע"ב, להכי דינו כחי גם לענין טומאה, ואין זה דומה למפרכסת כיון דבת אכילה היא כמו שהיא כמבואר לקמן קכ"א, וב"פ חי כיון דרהיט ואזיל ורהיט ואתי להכי דינו כחי שאינו מקבל טומאה, וריוה"ג סבר כיון דאין בו משום אבר מן החי דינו כאוכל לקבלת טומאה

והנה אינו מבואר להדיא ברמב"ם היאך הדין בב"פ חי, והיינו שכתב בפר"ב מטו"א ה"ו וז"ל, כל האוכלין שהן מבע"ח אינן מקבלין טומאה עד שימותו, שחט בהמה חיה ועוף אעפ"י שעדיין הן מפרכסין מקבלין טומאה עכ"ל יעו"ש. הנה חזינן שכתב דמפרכסת מקבלת טומאה, ודין ב"פ לא כתב. ויש להסתפק אם הכוונה גם לב"פ שדינו במפרכסת, או דלמא דשאני בן פקועה שדינו כחי

ויש כאן מקום עיון מדוע לא כתב בהדיא היאך הדין בבן פקועה חי, והלא כיון דפליגי בזה תנאי בברייתא הלא היה להרמב"ם להזכיר בהדיא היאך הלכה ודוחק לומר שכוונתו לכלול ב"פ בזה שכתב כל האוכלין שהן מבע"ח שגם ב"פ חי בכלל זה משום דע"כ שאני ב"פ כיון שדינו כשחוט ואין בו משום אבר מן החי ע"כ שלא נכלל בכלל בע"ח, ולפלא שלא עמדו בזה הנושאי כלים

וגם אין לומר שכיון שכתב הרמב"ם דמפרכסת מקבלת טומאה ממילא מובן דב"פ חי אינו מקבל טומאה, דזה ליתא דהרי יש מקום לומר דב"פ יותר נחשב לאוכל, והיינו דמפרכסת שהיתה בחיים גמור עד שנשחטה, ולא יצאת מחיים שהיתה עד עתה, ולענין רביעה פשיטא שהיא בחזקת חיים, ובב"פ אין זה פשיטא כל כך כמו"ש התוס' לעיל ע"ד ע"ב ד"ה למעוטי רובע שכתבו דס"ד דזה גרע מבהמה מפרכסת יעו"ש. וע"כ הכוונה כיון שלא היה לו דין חיים מראשית יצירתו, וא"כ אם סבר הרמב"ם דב"פ ג"כ דינו כחי לענין טומאה היה לו לכתוב בפירוש

כתב הרמב"ם בפר"ב מאבוה"ט ה"ז וז"ל, השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי קודם שיהלך על הקרקע, אעפ"י שאינו צריך שחיטה כמו שביארנו שהרי שחיטת אמו מטהרתו אם נטמאת אמו לא נטמא הוא, ואם נתנבלה אמו הרי הוא טהור שאין החי מתטמא לא טו"א ולא טומאת נבלות עכ"ל יעו"ש. והנה מדכתב הא שאין החי מתטמא באופן שאמו נתנבלה, ולא כתב זה ברישא בהא דשחיטת אמו מטהרתו שאין החי מתטמא אלא כתב שאין הב"פ מתטמא אגב האם, משמע דבאופן זה שנטהר בשחיטת האם אין לו טומאה מצד האם, אבל מצד עצמו משמע שמקבל טומאה אעפ"י שהוא חי, דע"כ דוחק לומר דזה שכתב בסיפא שאין החי מתטמא קאי גם ארישא, משום דא"כ למה כתב שאין לו טומאה מצד האם, וע"כ סבר הרמב"ם דברישא כשנטהר בשחיטת האם דינו כאוכל לקבלת טומאה, אבל לא נטמא מצד האם וכן משמע ממרן הכס"מ שכתב בטעם הרמב"ם שהוא כרבי יוחנן, וע"כ כוונתו לרבי יוחנן דסבר דתרי גופי נינהו, ועל דין הסיפא כתב הכס"מ הטעם שזה פשוט שמאחר שאין שחיטת אמו מטהרתו הרי הוא חי ואין החי מתטמא יעו"ש. מבואר דמפרש מרן שברישא לא הוי הטעם מפני שהוא חי, וע"כ מפרש דסבר הרמב"ם דב"פ חי מקבל טומאה מצד עצמו.